דברי נחמיה אבן נזר סט

לכאורה נכונים הם וראויים למי שאמרם ומתאמרה ג"כ משמיה דגברא רבא כוותייהו ע' מ"ל פי"א מה"א ה"ח בשם הרב מ' יחיאל באסאן ע"ש בהגהה שהביא לשונו. אך מ"מ הרי סיים שם שהדבר צריך תלמוד. וכן המ"ל בד"ה ואכתי אני תמיה משמע דלא ברירא ליה ע"ש במ"ש ועוד כו'. והנה באמת לפמ"ש הב"ח בסי' קע"ח בפי' מ"ש הרמב"ם שם שאין לה רצון כו'. א"כ משם ראיה להיפוך. והגם שבאמת דברי הב"ח לכאורה אינם מובנים כ"כ דמה יועיל שאין לה רצון להתירה לבעלה כהן. אך ראה זה מצאתי במהרי"ט בחי' לכתובות בפ"ק בסוגיא דפ"פ שפי' דברי הרמב"ם הנ"ל ג"כ בכה"ג בטוב טעם דמ"ש שאין לה רצון להאסר היינו דהוי כמו מיאון ע"ש שהכריח פי' זה גם מהירושלמי וכתב בהדיא דהוצרכו לטעם זה דאל"כ היה אסור מדרבנן. אמנם מיבמה שהביא כת"ר ודאי צע"ג לחלק. וצ"ל בדוחק דשאני יבמה דאינה כאשתו לכל דבר ויבמתו נקראת ולא אשתו עי' תוס' בסוטה שם בשם ירושלמי מעיני אישה כו'. משא"כ קטנה הרי קיי"ל כר"י יבמות ק"ח דהרי היא כאשתו לכל דבר ע"ש דפ"ט ב' וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו כו'. (ומ"מ לר"ע דמשווי ליבמה כערוה אגידה ביה יותר כו'). ולכאורה נראה ראיה לאיסור עוד ממה דקיי"ל בססי' קנ"ה בקטנה שהגדילה כו' כרי"ף ורמב"ם דאם בא עליה שני קודם שגירש ראשון תצא מזה ומזה כו'. אך יש לומר דש"ה דבלא"ה אסורה לראשון מטעם הגט דשני ויאמרו החזיר גרושתו כמ"ש שם אלא שבביאת השני נאסרה גם עליו משום קנסא ודוקא לדידיה דעביד איסורא קנסוהו כו' אבל לראשון לא היתה נאסרת מטעם קנס כו'. ועי' רי"ף ורמב"ם שם שדימו זה לאשה שהלך בעלה למד"ה כו'. ועי' מ"ל פ"י מה"ג ה"ד דשם פליגי הרמב"ם עם שאר פוסקים בטעם איסורה לראשון דלהרמב"ם מטעם מחזיר גרושתו ולשאר פוסקים מטעם קנס דקנסוהו לדידיה כו' וע"ש שכתב דנ"מ בין הטעמים היכא דזינתה כו' א"כ יש לומר דה"ה כאן בקטנה שהגדילה (וכן בשאר קדושי דרבנן) דלהרמב"ם לא שייך קנס לגבי ראשון דלא עביד איסורא ולשאר פוסקים אסורה גם לראשון מטעם קנס דהיינו דקנסינן לדידה דעביד איסורא כו'. ועי' ב"ש סי' מ"ד סק"ב דגם באשת חרש שנשאת לאחר אף דלא חיישינן ביה לחשש מחזיר גרושתו כמש"ש. מ"מ ס"ל להב"ש דאסורה גם לראשון (מטעם קנס כו') וא"כ משמע ודאי דה"ה בזינתה כו'. ולהב"ה שם לא קנסינן כו'. ועי' סי' ל"א ס"ד בהגהה וסי' מ"ו ס"ה בח"מ וב"ש שם משמע בהדיא דגם לראשון אסורה משום ונטמאה לבעל כו' גם זולת טעם חשש מחזיר גרושתו כו' ע"ש מכל הנ"ל נראה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ועי' תוס' יבמות (נ"א:) ד"ה אי בעית שכ' בהדיא בנשואין דרבנן כל דתיקנו כעין דאורייתא כו'. אמנם לכאורה היה נראה ראיה ברורה להתיר מגמרא בפ' ב"ש שם מההיא עובדא דהוי בנרש אקדיש כשהיא קטנה וגדלה כו' קאתי אחרינא וחטפה כו' תינח דקדיש בכסף כי קדיש בביאה מאי כו' שווייה בעילתו בעילת זנות ע"ש. ומשמע דמותרת לחזור לראשון כמו בקדיש בכסף וכ"כ הטור בהדיא והרי דכל שלא בעי' גט משני לא נאסרה לראשון גם כשבא עליה השני בעילת זנות כו'. אך יש לומר דהתם חטפה באונס גמור מיירי ובעלה ישראל כו' וכמשמעות לשון הטור דרך אונס כו'. וא"ל דא"כ למה ל"ל בגמרא שם דשווייה רבנן לבעילתו ב"ז ואפקעינהו לקדושיה כו' בלא"ה אין אשה מתקדשת שלא מדעתה כדאי' ריש קדושין דבאמת מה שאינה מתקדשת באונס היינו ג"כ מטעם הוא עשה שלא כהוגן כו' ואפקעינהו רבנן כו' ולא מעיקר הדין וכמ"ש בב"ב דמ"ח ב' ע"ש ברשב"ם וכ"ה בב"י וב"ש רסי' מ"ב. והמקשן וכן ר"פ דס"ל דאי לא בעיל היה צריך גט משני ע"כ ס"ל כאמימר בב"ב שם דתליוה וקדיש קדושיו קדושין. ורבינא ור"א לשיטתייהו אזלי ע"ש בב"ב (אלא דלפ"ז צע"ג מ"ש הב"י בססי' קנ"ה בטעם שהשמיטו הרי"ף ושאר פוסקים לההיא עובדא משום דהוי ספיקא כו' ולפי הנ"ל ודאי קיי"ל כשינויא דר"א וכמ"ש הרי"ף ושאר פוסקים בב"ב, ובלא"ה ניחא שהשמיטוה דלא איצטרכו ואין זה ענין לסוגיא דהתם וסמכו על מ"ש להא דר"א ורבינא בב"ב דתליוה וקדיש דחד דינא הוא ודוחק גדול לומר דהאי דרך אונס שכתב הטור היינו לגבי הבעל ראשון בלבד ולא לגבי דידה כו'. ואולי הב"י מיירי שתחילתה באונס וסופה ברצון דלענין הקדושין הרי קיי"ל גמר ביאה קונה כו' ואש"נ דלא נאסרה לבעלה מחמת הבעילת זנות דשני כו' ועי' ס' הפלאה רסי' מ"ב. ומ"מ צ"ע דגם אי בכה"ג מיירי ודאי ראוי לפסוק כשינויא דר"א דקאי בשיטתיה וא' דגם בכה"ג שייך לומר הוא עשה שלא כהוגן כו' ומה שנתרצי' אח"כ יצר אלבשה כו' וצ"ע)

ומה שהפליא מעכ"ת עלי בפי' השיאו אביו. האמת שגם אני העירותי בזה. אבל מ"מ מילתא דפשיטא ליה למר קמיבעי' לי עכ"פ. דאם עיקר הכוונה בהשיאו אביו הוא רק לפי שאביו נותן הכסף משלו ומזכה לו האשה בלא מחיר הרי זה כמתנה כו' כמ"ש מע"ל. א"כ אין לחלק בין אב לאחר בזה וכן בין בן קטן לגדול. וא"כ יהיה נסתר עיקר שיט' זו מהדין שבסי' כ"ט ס"ה כמ"ש מע"ל. וגם א"כ מצינו אישות לקטן גם ע"י עצמו כשמקדשה בשטר או בביאה דזוכה בה ג"כ בלא מחיר. (וגם למה לא יחולו הקידושין גם בעודו קטן כמו במתנה כו' וא"כ מצינו אישות בקידושי יעוד שבפ"ק דקידושין שהרי הוא מייעדה באותו כסף שנתן האב בתחילה משלו). א"ו אף שהכסף משל האב או אחר (וכן אף אם קידש בשטר או בביאה) מ"מ הרי כבר כתב הרשב"א ושאר פוסקים בקידושין פ"ק ופ"ב וכן מהרי"ט עצמו דהקידושין לקטן אינו זכות ברור עכ"פ מפני שנאסר בקרובותי' כו' וע"כ כשמקדשה ע"י עצמו וכן כשאחר מקדש לו וכ"ש לגדול שלא בפניו כו' יש לומר דלכ"ע הוי חוב גמור וע"כ אף כשמתרצה לא מהני כמו בגט כנ"ל ב' ירוש' ר"פ התקבל. אלא שכשמקדשה ע"י אביו דוקא חידש לנו מהרי"ק ומהרי"ט דהוי קרוב לזכות וכשמתרצה אח"כ איגלאי כו' וכמו בגר שנתגיירו בניו עמו כו' וכנ"ל וא"כ אין חילוק בזה בין כשהכסף משל האב או משל הבן כו'. אמנם לכאורה היה נראה לצדד אולי תרתי בעינן דהיינו דגם ע"י אביו לא מהני כ"א כשהאב הוא נותן הכסף משלו דוקא דאז הוי כמתנה כו' דבכה"ג דוקא הוא דזכין לקטן כמ"ש מע"ל מד' המ"מ פכ"ט מה' מכירה. אך ודאי שפיר יש די להשיב ע"ז במ"ש כת"ר מרמב"ם שם הי"א וכן הובא בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה ס"ז להלכה. וא"כ מ"ש המ"מ ה"א ע"כ צ"ל דהיינו במטלטלין לבד. והטעם צ"ל דהכל תלוי במה שהוא זכות. דמתנה ודאי הוי זכות. ובמקח יש חילוק בין מטלטלין לקרקעות. דקרקעות ס"ל דסתמא הוי זכות לקנותן משא"כ מטלטלין (סמך לזה ע' בח"מ סי' ר"צ באפוטרופוס ע"ש בסמ"ע סקט"ו דמטלטלין מוכר לכתחיל' כדי להרויח במעות משא"כ קרקעות. והטעם תלוי במה שהוא זכות להיתומים כמ"ש ריטב"א רפ"ב דקידושין דמ"ד וכדאמרי' בעלמא סוף מוכר אחוזתו ע' רש"י ס"פ בהר. ומה שדחה כת"ר תשו' זו ממ"ש המ"מ שם שהקטן יכול לחזור. איני מבין מה בכך הרי גם כאן אנו אומרים שאין הקידושין נגמרי' עד שיגדל ויתרצה כמ"ש מהרי"ט והרי גם בקנין קרקע כשמתרצה אחר שיגדל פשיטא דשוב אינו יכול לחזור ונקנה לו בקנין שעשה בקטנותו ואדרבה הרי התם גם בעודו קטן כל זמן שלא חזר בו נקנה המקח ואין המוכר חוזר אלא שהקטן יכול לחזור והיינו ג"כ דחשבינן ליה כזכות גמור רק שיש בו צד חוב ע"כ יד הקטן על העליונה כמ"ש בח"מ רסי' רמ"ג במתנה לגדול שלא בפניו. והרי קטן כלא בפניו דמי (ונראה דה"ה גם במתנה לקטן בפניו אלא שזה דלא כמ"ש בעל ההפלאה בכתובות י"א. וע' ריטב"א קידושין רפ"ב משמע ג"כ דאף דבר שאין בו רק מקצת צד חובה יכול הקטן למחות אף בלא טענה מספקת כ"א רק כמו בהר ניחא לי כו' א"כ ה"ה במתנה שונא מתנות כו').