דברי נחמיה אבן נזר סח

בכמה מקומות כו'. מי יתן ואדע אותן מקומות. אבל עתה הרי גם הרשב"א שהביא כת"ר מחלק ביניהם לעיקר הדין שכן מוכרח ע"כ לדעת רש"י וסייעתו בסוגיא דנתרצה הבן וכה"ג נוכל לומר בפשיטות יותר לסברת מהרי"ק דדוקא בבן אצל אביו אמרי' דאיגלאי דזכות היה מעיקרא וניחא (הוי) לי' מעשה אביו. אבל לא באחר. כי שיקדיש לו אחר שלא מדעתו יש לומר דאנן סהדי דלא ניחא ליה והוי חוב גמור. וע"כ אף דצווח אח"כ שמתרצה וזכות הוא לא מהני והרי זה דומה לגט כשעשה הבעל שליח קבלה כו' כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאוה הפוסקים ר"פ התקבל וע' נ"י ספט"ו דיבמות וכן פסקו הטוש"ע סי' ק"מ. אבל כשאביו קידש לו יש לומר דקרוב דסתמא דעת הבן קרובה אצל אביו וסומכת עליו וניחא ליה במעשיו (עד שהיה ה"א לחוש שמא נתרצה כו') ע"כ כשמתרצה אח"כ אמרי' איגלאי למפרע כו' והרי זה ממש כמו בגר אשר משם מקור סברת מהרי"ק לפמ"ש מהרי"ט. דמשמע בהדיא בגמרא כתובות די"א דאף לולא דברי רב הונא דהוי ס"ד דגם קטן בהפקרא ניחא ליה וחוב הוא לו להתגייר מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו ניחא להו במאי דעביד אבוהון וזכות הוא להן כו' ע"ש. וחילוק זה נראה מוכרח ג"כ בהדיא לפמ"ש הר"ן בהא"מ דהטעם דאם נתרצה האב כששמע מהני משעת קבלתה לדעת רש"י היינו מתורת זכיה דאיגלאי אח"כ דזכות גמור היה (וכעין הסברא דמהרי"ט ממש) ומשמע ודאי דגם בנתרצה הבן כששמע דמהני ג"כ למפרע לרש"י הוא ג"כ מטעם זה ע"ש בסוף הסוגיא. ועכ"ז בפ"ק בההיא דהילך מנה הביא ג"כ פי' רש"י ופי' הרמב"ם. הרי ע"כ לחלק בין אב לאחר מטעם הנ"ל וע' תוס' שם דמ"ו ד"ה בין היא משמע בהדיא דמפרשים ג"כ כהר"ן דלא כמשמעות הרא"ש (ובאמת לפירושם יש מכאן סעד גדול לעיקר סברת מהרי"ט דמאחר דאם נתרצה הבן אח"כ חיילי הקידושין למפרע מטעם זכות א"כ מה לי בן גדול או קטן להפוסקים דיש לקטן זכיה ד"ת). ועוד נראה דגם לפי' הרשב"א לדעת רש"י וכן אף גם להרי"ף ורמב"ם דנתרצה האב או הבן לא מהני כלום. מ"מ אין ראיה לסתור דין דמהרי"ק ומהרי"ט. דיש לחלק ג"כ בין בן גדול לבן קטן לענין זכות דדוקא בגדול שיש בו דעת לבדוק אשה בעצמו יש לומר דודאי לא ניחא ליה לסמוך גם על אביו שלא מדעתו ונחשב לו לחוב גמור ע"כ אף דצווח אח"כ שמתרצה לא מהני כמו בגט כו' כנ"ל (אלא שמ"מ גילוי דעתיה מהני משא"כ באחר כו') וכן האב אצל בתו למסקנא דאין חוששין היינו משום דודאי לא ניחא ליה לסמוך על הקטנה שתתקדש א"ע להישר בעיניה בלא דעתו וכמ"ש הר"ן שאין דרכו של אב כו' ע"כ גם שמתרצה אח"כ לא מהני כנ"ל אבל בן קטן נגר ונמשך לדעת אביו מאחר שאין לו דעת לבדוק בעצמו. וגם הרי הקטן א"א לו בע"א עתה כ"א להמתין עד שיגדל כו' משא"כ בגדול שלא בפניו כו'. וכעין סברא זו כתב מהרי"ט לדברי ר' אליעזר דפ' מי שמת דס"ל זכין לקטן ולא לגדול דלהפוסקים דזכיה מדאורייתא היינו דלקטן זכות הוא ולא לגדול ע"ש הטעם כעין הנ"ל (ואף לר"י יש לומר דשאני מתנה מקדושין דגברא דייק כו'). וכן משמע שם בסוף התשו' שכתב ועוד כו' ע"ש דר"ל דוקא השיאו אבל קידש לו בלבד מה הנאה יש לו אם ירצה יקדש בעצמו כשיגדל כו' א"כ כ"ש בגדול שיכול לישא עתה בעצמו כו'. ובאמת נראה חילוק זה מוכרח להפוסקים הנ"ל דאל"כ הא גופא קשה למה באמת בנתרצה הבן בקדושין לא ניחא ליה וזכות הוא ליה מאי דעביד אביו ובגר אמרי' ניחא להו במאי דעביד אבוהון אף אם בלא"ה חוב הוא ובהפקרא ניחא להו כו' כנ"ל. ולכאורה בזה אש"נ מה שצ"ע גם להר"ן לדעת רש"י מ"ש כאן דלא חיישינן עכ"פ לשמא יתרצה הבן כשישמע ומ"ש בגר דגם בעודו קטן מחזקינן ליה בגרות אפי' לקולא רק שיכול למחות כשיגדל כו'. אלא דלהר"ן גם כאן לאו חוב גמור הוא אלא נוטה לחוב ע"כ קודם דידעינן דעתיה דיינינן ליה לחוב לו (אפי' לקולא כי רובא דאורייתא כו'). וכשיתודע אח"כ שמתרצה מהני עכ"פ ואמרי' איגלאי כו' דעכ"פ אינו דומה לגט כו' אבל בגר קטן חשבינן ליה לזכות גמור. רק שמ"מ קצת צד חוב אית ביה ע"כ יכול למחות כשיגדל. וכמו במתנה לגדול שלא בפניו דיד המקבל על העליונה אם אינו רוצה אינו מקבל כמ"ש בח"מ רסי' רמ"ג ע"ש בסמ"ע הטעם דיש בו צד חוב שונא מתנות כו' וכ"ה ברשב"ם בב"ב דקל"ח. וכן בגר קטן כלא בפניו דמי כו' כמ"ש הרמב"ם פכ"ט מה' מכירה הי"א (ועי' לקמן בשם ריטב"א דקדושין פ"ב). אלא שעדיין צ"ע לפי הנ"ל למה בנ"ד בקטן שהשיאו אביו לא דיינינן ליה כזכות מסתמא כל זמן שלא הגדיל כו' ומ"ש בגר. וצ"ל דדוקא גבי גר מעובדי כוכבים קטן ע"י אביו (וכן ע"י ב"ד לר"ה דלא טעים איסורא כו') חשבינן ליה כזכות גמור מסתמא כל זמן שלא הגדיל (רק צד חוב כו') משום דניחא ליה ליכנס תחת כנפי השכינה בקטנותו להתחנך במצות כו' אבל בקדושין גברא בדיק כו' קרוב יותר דניחא ליה להמתין עד שיגדל לבדוק בעצמו (עי' מהרי"ט) ומ"מ כשישרה בעיניו ומתרצה אחר שנתגדל איגלאי דהיא היתה ראויה לו וזכות גמור היה. ואינו דומה לגט דהתם חוב גמור הוא לאשה ע"כ אפי' צווחה אח"כ שמתרצית לא מהני כו' כנ"ל (ובכ"ז לכאורה מתורץ התשו' הא' והב' מה שמפקפק מהרי"ט שם בסברת מהרי"ק גם לפירושו ע"ש. וכן גם מ"ש שם ועוד מדברי התוס' ר"פ בן סורר אינו מובן שהרי התוס' לא כ"כ רק לתרץ גם אי נימא דבעלמא אין זכיה לקטן ד"ת ולא קיי"ל כן כמשי"ת בסמוך וכמ"ש מהרי"ט עצמו מקודם לזה דגם התוס' גופא ס"ל דיש זכיה כו' וצ"ע)

ומ"ש כת"ר ועוד אפי' למהרי"ק י"א דזכיה מדרבנן כו'. כבר האריך בזה מהרי"ט שם והביא כמה גדולי ראשונים (ובכללם הרמב"ם שאנו עומדים עליו) דס"ל דזכיה מדאורייתא יש ליה דלא כרשב"ם ור"ן. וכן משמע בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה ס"ז (לפמ"ש מהרי"ט על לשון זה ברמב"ם) וכן משמע בסי' רמ"ג סט"ו בהגהה וע"ש בש"ך דס"ל אף במציאה זוכה ד"ת. עי' בנה"כ סי' ש"ה. וגם הפ"י אף שחולק עליו במציאה בפ"ק דמציעא ובפ' השולח ובפ' התקבל מ"מ בדעת אחרת מקנה עכ"פ כ' בהשולח דאין לזוז מדברי כל הפוסקים שהסכימו כהתוס' דזוכה מדאורייתא (וע"ש שכ' מילתא דפשיטא הוא אליבא דכ"ע וצ"ע). וכן משמע בא"ח סי' תרנ"ח שהעתיק תחילה לשון הרמב"ם בסתם ואח"כ דברי הר"ן בשם יש מי שאומר כו' וכמ"ש בבד"ה שם דהרמב"ם פליג על הר"ן וחזר בו ממ"ש בכ"מ בה' לולב שם על הר"ן דפשוט הוא כו' ע' לח"מ שם. וכבר קבע כן רבינו בשולחנו בהדיא בה' הפקר ס"ח וכן משמע בה' מכירה ס"י. ומ"ש כת"ר שהב"ח ביו"ד כתב שאין להקל נגד רש"י. מה בכך עכ"פ פשיטא שאין להקל ג"כ נגד התוס' וסייעתם אדרבה משמע העיקר כתוס'. גם שם אין ראיה כלל מרש"י דיש לומר כטעם הא' שבב"ח דאסור בישראלית משום שמא ימחה ויהיה גוי למפרע אלא שבמגע יין דרבנן סמכינן שלא ימחה וכמו בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו דאף דלרב אוכלת בתרומה מ"מ מודה דאינו יורשה (ואינו מטמא לה עי' רשב"א בפ' הא"מ שם). וכן מ"ש כת"ר ועי' ריטב"א בפ"ד דסוכה. אין משם הכרע דיש לומר לדברי האומר כן קאמר ע"ש. והשט"מ פ"ק דב"מ די"ב ע"ב הביא בשמו שכתב בהדיא דמאי דאמרי' דאין לו זכיה דאורייתא היינו במציאה כו' אבל כו' ע"ש. וכ"כ שם עוד באיזהו נשך בשם ריטב"א (או רשב"א) דבכולא תלמודא משמע דזוכה דאורייתא (ופליג על רמב"ן שם). וכן משמע בהדיא בחי' לקדושין דמ"ב. ובשו"ת פמ"א ח"א סי' נ"ט הביא מ"ש בחי' כתובות בהדיא דזוכה ד"ת. וכן הרשב"א בתשו' סי' תתקצ"ז כ"כ בפשיטות

והנה גם להפוסקים דזכיה מדרבנן יש לדון במ"ש כת"ר דאין לאוסרה לבעלה. דהן אמת דהראיה שכתב ידידנו הר"ש נ"י בסי' קע"ח וכן הראיה של כת"ר מיבמה