דברי נחמיה אבן נזר ס

שפירשו אלוה ומה שהב"י מחלק שם בין הוזמנו או לא. ע"כ צ"ל ע"ד הנ"ל עפ"י ד' מוח"ז רבינו ז"ל בה"פ (ואף שבתשו' הרא"ש הלזו מבואר שהמעשה היה שלפ"ד העד הזמין הבע"ד לשניהם ועכ"ז כ' דאמרינן ע"ז כל מילתא דלא רמיא. יש לומר דלא דמי הבע"ד להעד לענין ההזמנה שדוקא לנגד הבע"ד ההזמנה מילתא היא ויש לו נ"מ בדבר ושוב לא שייך ע"ז כל מילתא דלא רמיא משא"כ לנגד העד מה לו ולהזמנת הבע"ד להעד הב' כו'). ויהיה קשה על הש"ך שכת' שלהב"י צ"ל דקאי אעדים ודחה ד' הסמ"ע בפי' הב"י. ולא עוד אלא שגם על פסק שלו קשה דעם היות שפסק דבין אלוה ובין אעדים אמרינן כל מילתא דלא רמיא. מ"מ לפי משנת"ל דע"כ צ"ל שרק משום ספיקא דדינא פסק כן שלא להוציא מהלוה. ג"כ קשה דכאן בסי' כ"ט ול' משמע דבהחלט קיי"ל דאמרינן על העד זה כל מילתא דלא רמיא במ"ש א' דפלוני היה עמו ומשום דזהו כמו גבי לוה דהתם וכנ"ל. אם לא שנאמר דלדידי' נפרש ד' הב"י בשו"ע שבסי' ל' במ"ש דאין זה הכחשה היינו מצד שנאמר דהפלוני באמת היה עמו ושכח מצד דלא קמיא עליה והרי זה לגבי' דפלוני כמו לגבי העדים דשבועות שם. וזה דוחק גדול שהרי בתשובת הרא"ש שהובא בב"י לא כ"כ אלא כנ"ל. וכמבואר בד' רמ"א דססי' כ"ט

אמנם באמת גבי ההיא דתשובת הרא"ש הנ"ל איני מבין כלל איך שייך לומר על העד האומר שפלוני היה עמו שהאמירה הוי כמילתא דלא רמיא עליה כנ"ל. הרי כל אדם מאויב להעיד כל מה שיודע לטובת חבירו כמ"ש רסי' כ"ח. וא"כ גם אמירה זו היא טובת חבירו ורמיא עליה להגיד (ועי' סי' ט"ז ס"ג וסי' כ"ח סס"ב ובסמ"ע שם דגם הבע"ד מחויב להגיד אם יודע מי הן עדיו של שכנגדו ואף דהתם מיירי בחרם מ"מ נראה דה"ה בלי חרם מצד חיוב דאליונ"ע. דמ"ש. וה"ה וכ"ש שאר כל אדם). גם על רמ"א לכאורה קשה מאד שהרי איהו הביא בסי' ע' הי"א דגם בלא הוזמנו חייב לשלם. ונת"ל דלפה"נ היינו דעת הרמ"ה שבטור שם דמחלק בין ולא פרעתיך לפרעתיך כו' והרי הנדון דסי' כ"ט ה"ז כלשון ודאי דפרעתיך. ולא הזכיר שם שום מחלוקת בזה. (ובפרט שבסי' ע' היינו לענין לאפוקי ממונא כו') וכ"ש אם נאמר שהי"א הנ"ל היינו דעת ראב"ד שבבעה"ת ורמב"ן בחי' לב"ב הנ"ל. א"כ ס"ל דלא אמרינן כלל כל מילתא דלא רמיא לא לגבי לוה ולא לגבי עדים. (כ"א לענין שלא הוחזק כפרן כו' כנ"ל) ודרך כלל לכאורה אין קיום לד' תשובת הרא"ש הנ"ל כ"א כשנאמר דאיהו אזיל בשיטת הרי"ף (וכמ"ש הש"ך באמת דכן ס"ל להרא"ש כהרי"ף) ובפי' הא דכל מילתא דלא רמיא ס"ל דקאי אלוה. (או דס"ל כשיטת רמב"ן שברשב"א וריטב"א הנ"ל) אבל להי"א שברמ"א הנ"ל לכאורה אין קיום לזה כלל. הן אמת דעפ"י מ"ש התומי' סי' ע' לפרש ד' הרמב"ם דס"ל כשיטת הרמ"ה לדינא. ואף דאיהו ס"ל הפי' בהא דכל מילתא דלא רמיא אעדים המציא סברא לקיים גם עפ"ז החילוק בין ולא פרעתיך לבין פרעתיך משום דכשאומר פרעתיך קיבל עליו לקיים איך שיאמרו העדים אפי' בטעות כו' והיינו אפי' לפרוע ב' פעמים). א"כ לפ"ז לא שייך כ"א התם גבי הלוה. משא"כ בסי' כ"ט גבי העד שא' שפלוני היה עמו לא שייך זה כלל. ואין סתירה מהי"א שברמ"א סי' ע' על הדין דסי' כ"ט הנ"ל. אבל באמת לא זכיתי לקבל כלל הסברא הנ"ל. ולא מצינו כזאת לא בכל מפרשי ד' הרמב"ם (עם שהרבה פירושים נאמרו עליו). ולא בשאר פוסקים. בשגם כיון שהרא"ש מרא דהאי דינא דסי' כ"ט לא בא ע"ז כ"א מכח הראיה מהדין דסי' ע' והיינו רק עפ"י שיטתו. משא"כ עפ"י שיטת הי"א הנ"ל אף אם לו יהא שזהו שיטת הרמב"ם וע"ד פי' התומים הנ"ל עכ"פ עפ"ז ודאי שוב אין ראיה מוצאת לדינו של הרא"ש. לא ה"ל לרמ"א לסתום כ"כ דין הנ"ל (בפרט שגם הרא"ש גופא לא ע"ז לבד סמך א"ע כמובן מתוך ד' התשובה ע"ש)

לכן נלפע"ד דע"כ לדחוק דגם בעלי השו"ע (ושתיקת האחרונים) מה שהעתיקו וקבעו דינו של הרא"ש הנ"ל בהחלט כ"כ עיקרם סמכו על טעם הב' דהרא"ש בתשובה שם. דאף אי חשיבא הכחשה לענין זה שאומר שפלוני היה עמו עדיין לא איתכחש בגוף העדות במש"א שהוא ראה. ומקבלי' זה ממנו דבמאי דאיתכחש איתכחש ובמאי דלא איתכחש לא איתכחש כמו שהביא הרא"ש ראיה ע"ז מההיא דפ' חז"ה (דל"א) גבי זה אומר של אבותי כו'. (אלא שלפ"ז אינו מדוקדק כלל ד' רמ"א במה שסיים שם דאין העד מדקדק מי עמו כו' דזה מורה על טעם הא' דהרא"ש מ"מ ע"כ לכאורה צריך לדחוק ולומר דעיקרו לאו אהכי סמיך ולא חש מליזהר בלשונו כיון שעכ"פ עיקר הדין שם אמת. גם יש לומר קצת דכוונתו במ"ש דאין העד מדקדק כו' היינו להוסיף טעם על דלא חשיב הכחשה בגוף העדות. דלכאורה י"ל דלא דמי כ"כ לההיא דזה אומר של אבותי כו' דהתם עדות דאבדתיה ועדות דאכלה שני חזקה ב' ענינים מחולקים הם משא"כ כאן יש לומר דה"ז הכל על ענין א'. עי' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח (דצ"ט ע"ב) הובא בס' שער משפט רסי' ל"א שמחלק בכה"ג בין ההיא דפ' חז"ה לבין הכחשה בבדיקות בד"נ. ולכאורה גם ענין מי היה עמו דומה לבמה היה לבוש לענין זה דשניהם הם כעדות אחת. וא"כ אם היה רמיא על העד לידע מי עמו הוי מיחשב הכחשה בגופה של עדות ולא דמי לבדיקות דקיי"ל בד"מ וכן בדיני קדושין וגיטין דלא בטלה העדות בהכחשה דבדיקות דהתם עבידי למיטעי בהו לכך נתחכם רמ"א לצרף לזה (גם הסברא הא' דהרא"ש) דאין העד מדקדק כו' ור"ל דע"כ הרי זה ג"כ עבידי למיטעי בזה וכמו בבדיקות כו' (דהיינו נמי לפי דלא רמיא עליה לידע באיזה בגד היה לבוש וכה"ג ע"כ עבידי למיטעי בהו). ואף על גב שנתבאר דכה"ג הוי מקיים דבר לא שייך בזה כל מילתא דלא רמיא כו' מ"מ לענין הכחשת עדים דמיפסלי בהכי כו') הרי גם בדבר דרמיא עליה תלינן במידי דעבידי למיטעי כמו בטעות בעיבורא דירחי כו' וכה"ג סי' ל' ס"ז) יש לומר דגם כל דבר דלא רמיא אעפ"י שהוא במקיים דבר מ"מ מיקרי עבידי דטעי לענין זה. ולפי"ז יש להעמיס פי' זה גם בד' הרא"ש בטעם הא'. ואין כוונתו דכאן ג"כ נאמר דהאמירה לא רמיא כו' כנ"ל דזה אינו. אלא כיון דמתחילה לא רמיא עליה לידע מי עמו ע"כ הרי זה כעבידי למיטעי לענין דלא חשיב הכחשה בין עדים כו'. וראייתו מסוגיא דשבועות. היינו עד"ז. שהרי לפמשנת"ל דלהמפרשי' דקאי אלוה היינו דהאמירה לא רמיא. מ"מ ע"כ בעי' ג"כ דגם מתחילה לא היה רמיא וכמבואר בלשון ריטב"א. וכדמוכח מההיא דקיצותא דתרעא כו' דקשה מה בכך מ"מ נימא דהאמירה לא רמיא. אלא ודאי דלא אמרינן דהאמירה היה כשגגה אלא בדבר דגם מתחילה גוף הדבר לא רמיא עליה וא"כ מוכח מכאן דגם במקיים דבר שייכא קצת דלא רמיא עליה ומהני לענין שיכול לשגוג באמירתו. מזה למד דה"ה לענין עבידי דטעי כדי לתקן ד' העדים. עכ"פ איך שיהיה הפי' בזה ע"כ לכאורה לומר דעיקר מה שקבעו דינו של הרא"ש הנ"ל בהחלט אינו מכח הטעם הא' שברא"ש הנ"ל לפי פשטות דבריו ז"ל. ויתורצו הקו' הנ"ל. (ולפ"ז לא נתברר איך יהיה דעת השו"ע עיקר לדינא בההיא דכל מילתא דלא רמיא אי כהפוסקים דקאי אלוה אי אעדים כו')

ואחר שנתבאר קצת דיני כל מילתא דלא רמיא כו' אשובה נא ואראה. אם שייך לומר כן בנ"ד לענין מה שאמ' המקדש שנתן ואח"כ אמר. הנה אף שנת"ל דלא אמרינן הכי כ"א בשולל דבר ולא במקיים דבר נראה דמשום הא לא איריא. לא מיבעי אם נאמר דבכל שינוי מהן להן שייך זה כמשמעות ד' הרשב"א לפי פר"ח וסיעתו שנת"ל. א"כ ודאי גם בכה"ג שהוא רק בין קדימה לאיחור שייך זה. אלא אפילו לפי משמעות ד' הריטב"א דלעיל שלכ"ע גם בשינוי. מהן להן לא אמרינן הכי וכנ"ל שכן משמע בהדיא בלח"מ