דברי נחמיה אבן נזר נח

דוחק סתירות הסוגיות כו'. ועוד דגם הרמ"ה נראה ודאי דלא ס"ל כן שהרי פי' דוקא בשנרמז בדבריו לכתחיל' בלשון ספק כו'. ואם איתא הרי בכלל מאתים מנה). וכמו"כ להיפוך הרמ"ה ודעמי' שפירשו אלוה ודאי אין סברא לומר דמשמע להו דבגמ' בשתי הסוגיות מיירי הכל בהוזמנו העדים דוקא מה שאין רמז לזה (וכנ"ל שגם הרז"ה נתקשה הרבה בזה שמוקים לסוגיא דב"ב בהכי מתוך הדוחק כו'). אלא ודאי דס"ל דגם בלא הוזמנו לא אמרי' כל מילתא דלא רמיא אעדים כו' כנ"ל. אלא נראה דע"כ לומר שאין כוונת ד' הש"ך ע"ד הנ"ל כ"א שגם איהו מודה דלהרז"ה וסיעתו בכל גווני לא אמרינן אלוה כל מילתא דלא רמיא כו' מטעם הנ"ל ולהרמ"ה וסיעתו לא אמרינן אעדים כל מילתא דלא רמיא בכל גווני כו'. אלא דס"ל להש"ך כיון דפלוגתא זו היא לאפוקי ממונא יש לנו לתפוס כד' שניהם להקל לנתבע כו'. א"נ (והוא העיקר ע' בסמוך) משום דאיהו הקדים בתחיל' שלדעתו העיקר כד' הרי"ף ורשב"א דהסוגיא דב"ב נדחה מהלכה. וקיי"ל לגמרי כסוגיא דשבועות. אלא שבפי' האי דלא רמי' אהייא קאי לא פורש בדבריהם כמאן ס"ל. וכיון שהוא לאפוקי ממונא יש לנו לפסוק מספק כד' שני הפירושים להקל כו' (וכן נראה שתופס דבריו בעל הנ"מ ממ"ש שהש"ך פסק דלא כהמחבר כו' ע"ש). אלא שלפ"ז אכתי קשה מנא ליה להש"ך להמציא חילוקים חדשים. ושיש גווני דלא אמרי' מילתא דלא רמיא כו' למה לא נאמר דלעולם דיינינן קולא לנתבע. ונהי דבמה שהחמיר גבי העדים דאם הוזמנו לא אמרינן כל מילתא דלא רמיא נכון הוא. לא מהני אם נאמר דהא דפוסק להקל הוא מחמת פלוגתות הרמ"ה ורז"ה וסיעתם א"כ ודאי אין לנו להקל לענין העדים יותר מהרז"ה עצמו. אלא אף אי מכח שפסק לגמרי כהרי"ף וסיעתו אלא דמספיק' איך מפרשים הם הא דלא רמיא אהייא קאי ונקטי' לקולא כנ"ל אשר לפ"ז לכאורה היה מקום להקל בכל גווני (שהרי מה שנדחק הרז"ה לחלק הוא רק מכח דוחק הקושיא כו'). מ"מ כיון דמצד הסברא החיצוני' נראה ודאי דבהוזמנו לא שייך כלל לומר דלא רמי' שהרי הוזמנו ורמיא עלייהו ולא מצינו מי שחולק ע"ז בהדיא נקטי' כן (וכמ"ש הב"י בב"ה ג"כ ע"ש) אבל במה שהחמיר גבי הלוה היכא שמחזיק בדבריו (אם נאמר דאין זה סברא פשוטה אליבא דכ"ע) מנא ליה הא. ובשלמא אם נאמר דפסק הש"ך להקל הוא מכח עיקר הפלוגתות בעיקר הדין כנ"ל שפיר יש לומר שהחמיר בכה"ג משום דלא מצינו מי שמיקל בכה"ג בהדיא (גם מאותן הפוסקים שפי' אלוה) דלהרמ"ה בעי' דוקא דאמר (לכתחילה) בלשון ספק כו' ולהרמב"ן שבריטב"א עכ"פ בעי' שחוזר בו אח"כ כו' (אלא שבאמת לא נזכר ד' רמב"ן אלו בש"ך. ולפה"נ לא היה נדפס בימיו עדיין חי' ריטב"א. וא"כ לפ"ז לא היה לו להקל גבי לא רמיא אלוה יותר מהרמ"ה. לכן באמת נראה יותר כאופן הב' הנ"ל שפסק כן הש"ך מחמת דס"ל דהעיקר כהרי"ף כו' כנ"ל. אבל לפי אופן הב' הנ"ל דס"ל דהעיקר כהרי"ף כו' כנ"ל ה"ל לפסוק להקל בכל גווני מספיק' כו' (ואף שרמב"ן החמיר בכה"ג מלבד שנראה דלא ראה אותו כנ"ל אם אין זה סברא פשוטה הרי יש לומר דאין ראיה מרמב"ן שכ' כן רק מתוך דוחק הקושי' משא"כ להרי"ף כו'. וע"ד דחזינן שהקיל הש"ך יותר מהרמ"ה כו'). אלא ודאי מוכח בזה כמשנ"ת לעיל. דבאמת הסברא פשוט' היא לכ"ע דהיכא דהלוה מחזיק בדבריו לא שייך בזה כל מילתא דלא רמיא מצד שהרי זה מלאו להן. ובזה לא נחלק אדם. אלא הכל אותן דס"ל דאמרי' לגבי לוה דלא רמיא הכל הוא רק על האמירה דלאו אדעתיה מה שאמר כן בלי עיון ודקדוק כיון דלא רמיא עליה אמירה זו. ובזה הוא דפליגי הפוסקים דמאן דס"ל דקאי אעדים ס"ל דגם בכה"ג לא אמרי' אלוה דלא רמיא ואמר דבר שאינו כו'. ובזה פסק הש"ך להקל לנתבע כו' (והיינו אף אם לא ראה דברי רמב"ן פסק כן משום דלהרי"ף אין הכרח לחילוק הרמ"ה כו' כנ"ל ואין להאריך יותר)

נמצא היוצא מכל הנ"ל לנד"ד דהסברא דלעיל אמיתית היא דמלאו להן לא אמרי' כלל כל מילתא דלא רמיא כו' אם או' ברי לי כו'. ולא די שאין סתירה לזה מסוגיא זו דפרעתיך כו' אלא שמכאן מוכח דכן הדין לכ"ע (וראיתי בג"ת שם סד"ה גרסי' בשבועות שכ"כ במלות קצרות דשאני מקיים דבר לשולל דבר אלא שכ' שכן צ"ל להעומדים בשיטת הרמ"ה הנ"ל דמשמע דלשאר השיטות א"צ לזה ואיני יודע למה דאדרבה לשיטת הרז"ה והראב"ד שנזכר שם לכאורה מוכח זה יותר שהרי לדידהו משמע דלגבי לוה לא אמרי' כלל מילתא דלא רמיא ומ"ש מההיא דבצד עמוד פלוני וכה"ג וע"כ לחלק כנ"ל) אמנם זה דוקא באומר ברי לי. אבל אם אומר בלשון ספק יש לומר דלכ"ע שייך לומר בזה שאומר כן מצד דלא היה רמיא עליה מתחילה לידע זה. והא דפליגי הפוסקים על הרמ"ה היינו רק משום דס"ל דלשון ולא פרעתיך הוא ג"כ לשון ודאי כמ"ש הרז"ה ובעה"ת והיכא דאמר בלשון חתוך אלא שאח"כ אומר שטעה תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל אי אמרי' דהאמירה היה מצד דלא רמיא עליה לומר כן כו'. אבל אם בשעת האמירה היה רמיא עליה לומר כן שידע אז שיש נ"מ בדבר נראה דלכ"ע שוב לא מצי למימר שטעה באמירתו כן אף בדבר שמתחיל' בעת שראה או ידע דבר זה לא ידע שיש נ"מ בדבר ולא היה רמיא עליה אז כו' אם לא בשולל דבר היינו שאמר על הן לאו אז אם לא היה רמיא עליה בתחילה אף שעתה רמיא עליה ויודע שיש נ"מ בדבר ואומר ברי לי כו' אמרי' בזה כל מילתא דלא רמיא כו'. (וזה הטעם גבי שחיטה דלא מהני ברי לי כו'. אך התם לכאורה הרי השוחט חשיב כעד ותלוי בפלוגתא כדלמטה ולפ"ז יהיה נשמע מזה דקיי"ל כמ"ד דגם גבי עדים אמרי' כל מילתא דלא רמיא. אם לא שנאמר לחלק בין א' לב'. ושמא התם שאני דשהייה כ"ש אינו נרגש יותר גם בשעת מעשה כו'. ואין כל הענינים שוים ומ"ש הרא"ש ע"ז דכל מילתא דלא רמיא כו' לדוגמא בעלמא נקטי' כו' ויתבאר אי"ה). והיכא שהטעות הוא בשינוי מהן להן כו' משמע מדעת הריטב"א דג"כ דומה לטעות מנאו להן. שאותו ענין ההן שמדמה מאין היה נחקק כן בזכרונו כו' ולא דמי לטעות מהן ללאו דאז דוקא יש לומר דמצד דלא רמיא לא הרגיש בזה ופרח ויצא מדעתו וזכרונו כו'. (וכנ"ל ממ"ש הריטב"א גבי ההיא דקיימי עפצי בארבעה כו') ועוד למדנו מסוגיא הנ"ל דלגבי עדים אף בטעות מהן ללאו (ובלא הוזמנו) הוא ספיק' דפלוגת' אם אמרי' בהו כל מילתא דלא רמיא כו' (אי מצד שהן ב' או אפי' באחד כו')

ומעתה לפ"ז כבר מתורץ מה שעמדנו ע"ז איך סמכינן על כל פרטי אופני הגדת עדים גבי קדושין וכה"ג אף שלא הוזמנו מתחילה לכך. ואף בדבר שאינם יודעים כלל (מתחיל' כו') שיש נ"מ בזה לדינא. וכמו בנדון דהב"י בתשו' סי' ד' הנ"ל. ולמה לא נאמר ע"ז כל מילתא דלא רמיא כו' דכל זה הרי הוא כמקיים דבר ולא אמרי' בכה"ג מצד דלא רמיא טעה מלאו להן כו' כנ"ל. וגם אין לחוש שאמרו בשינוי ממה שהיה באיזה ענין פרטי (כגוונא דתשו' הב"י. והרי זה) כמו מהן להן. שהרי נתבאר שמד' הריטב"א דשבועות ממה שהביא לראיה דהא דלא רמיא לא קאי אעדים. משום דגבי עובדא דעפצי אאל"כ שהרי נתנו דעתם לומר כבר בארבעה כו'. וכבר נתבאר דר"ל דהגדת העדים בעובדא הנ"ל הרי זה כמקיים דבר דלא אמרי' בכה"ג מילתא דלא רמיא כו'. וא"כ הרי התם הרי זה רק כמו שינוי מהן להן דהיינו מששה לארבעה. משמע דגם בכה"ג הרי זה כמקיים דבר (משום דהארבעה שאומר להד"ם). אמנם בזה יש להסתפק אם להאומרים דהאי דלא רמיא דהתם אעדים קאי אם נאמר דלדידהו גם גבי דעפצי ע"כ אעדים קאי דאין סברא שלשון א' הנאמר בסוגיא א' יהיה