דברי נחמיה אבן נזר נו

כמו שלא שהה ודרס כו' וכמו לא עברתי בצד עמוד פלוני (שבועות ל"ד ב'). ע"ז שייך לומר דכיון שלא היה לו נ"מ בזה לא הרגיש אז בשהייתו ודריסתו וכה"ג. ושע"כ לא נקבע ונחקק זה בכח זכרונו כו'. אבל להיפוך כשאומר עתה ברי לי על איזה מעשה שכן היה. הרי מעיד שהרגיש אז ונחקק כן בכח זכרונו איך שייך ע"ז שמצד דלא רמיא לא הרגיש כו' ולמה לא נאמינו ע"ז. אלא שלפ"ז לכאורה צ"ע מההיא ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני שבגמ' שבועות מ"א סע"ב. וטוש"ע ח"מ סי' ע' ס"ב. דמסקי' דלא הוחזק כפרן בהכחשת העדים משום דהוי מילתא דלא רמיא כו'. ופרש"י כגון זה כו' ואמר בעדים פרעתיך ולאו אדעתיה. והרי התם ג"כ ענין הטעות הוא מלאו על הן ועכ"ז שייך ע"ז מילתא דלא רמיא כו'. אך באמת הנה התם יש הרבה שיטות לתרץ הסתירה מסוגיא זו על הסוגיא דב"ב ד' ק"ע דמסקינן דצריך לברר שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. והרבה שיטות ותירוצים נאמרו בזה. א'. דעת הרמ"ה שבטור שם. לחלק בין כשאומר בלשון תמי' וכמסתפק ולא פרעתיך כו'. לבין כשאומר בלשון מוחלט פרעתיך כו'. ולפי זה קאי הטעות על הלוה. שאז שייך לחלק ולומר שמצד דלא רמיא עליה לא נמנע מלומר כמסתפק שהיה בפני פלוני ופלוני. אבל אין סברא שידמה לו בהחלט שהיה בפני פלוני ופלוני מה שלהד"ם. ונמצא מכח הסברא דלעיל דמלאו להן לא שייך לומר שטעה. אבל אי הוה אמרינן דהעדים טעו במש"א להד"ם מצד דלא רמיא עלייהו. אז לא היה שום סברא לחלק בין שאומר הלוה בלשון ספק ללשון ודאי. (והא דבאמת למה לא נאמר דהעדים טעו מהן ללאו ע"כ לכאורה צ"ל דלהרמ"ה לא אמרינן כלל על עדים שטעו אפי' מהן ללאו מצד דלא רמיא אי מחמת שהם שנים וכעין דלא אמרינן בב' עדים שאמרו בדדמי באה"ע סי' י"ז גבי מלחמה וכה"ג. (שוב מצאתי דאתי לידי ד' השע"מ סי' ל"ה סק"ג ע"ש מעין זה). או מצד שבאים להעיד יהבי דעתייהו יותר להזכיר א"ע). ב'. שיטת הרז"ה לחלק בין כשאומר שהעדים הוזמנו לכך בפירוש ללא הוזמנו. ולפי"ז לכאורה ע"כ לומר דס"ל דהאי דלא רמיא כו' אעדים קאי דאז שפיר יש חילוק בין כשהוזמנו דאז ודאי לא שייך לומר דלא רמיא כו' ללא הוזמנו כו'. דאלו אלוה אין טעם לכאורה לחלק בין הוזמנו ללא הוזמנו. וכ"כ הש"ך בהדיא. אמנם הרי הא גופא קשיא למה באמת לא נאמר לא רמיא גם אלוה ויהיה מועיל באמת גם כשאו' שהוזמנו העדים. א"כ מוכח מזה לכאורה דע"כ ס"ל ג"כ כהסברא דלעיל דמצד דלא רמיא לא שייך לומר שטעה לומר הן על דבר שלהד"ם. והב' דעות הללו לכאורה הם הם הב' דעות שבשו"ע והגהת רמ"א שהשו"ע פסק כהרז"ה (משום דגם דלרי"ף ורמב"ם ורשב"א יש לומר ג"כ הדין כן כו'). והי"א שברמ"א היינו שיטת הרמ"ה הנ"ל. וקאי על המציאות הנזכר בשו"ע שאמר פרעתיך בהחלט. (ולא קשה מידי מה שתמה הש"ך ע"ש וע' תומים ודבריו ג"כ צ"ע במ"ש בשם תשובת הרשב"א שבתשובת רשב"א שלפנינו אינו כן ע"ש). גם לשארי השיטות שנאמר בזה נראה ג"כ דעכ"פ מכולם אין ראיה לסתור סברא הנ"ל ויש מהם שמוכח ג"כ דס"ל כנ"ל. והוא דשיט' השלישית היא דעת הראב"ד שבבעה"ת (שמ"א סס"א) דהא דלא רמיא כו' אינו מועיל אלא לשלא הוחזק כפרן לענין טענה שפרע אח"כ אבל עתה חייב לשלם. א"כ אף אי נימא דס"ל דהאי דלא רמיא קאי אלוה כדמשמע מדברי בעה"ת מ"מ הא דלא מהני זה לפוטרו כמו בכל מילתא דלא רמיא. ע"כ מוכח שהוא מצד הסברא הנ"ל. ואי לדידיה הא דלא רמיא קאי אעדים כ"ש שמוכח דעל הלוה לא אמרינן כלל דמשום דלא רמיא יאמר על לאו הן כו' וכנ"ל: שיטה ד' היא דעת רמב"ן בחי' לב"ב שם בשם שמעתי והובא בתומים. דהא דא' דלא רמי' לא מהני כ"א בשיש עדים אחרים שפרעו בפניהם. (אז אמרינן שטעה בין עדים לעדים כו'). אבל בלא זה חייב וא"כ ג"כ ע"כ מוכח דס"ל לדידי' הסברא הנ"ל בין אי הא דלא רמיא קאי אלוה ובין אעדים וע"ד הנ"ל לשיטת הראב"ד (ואפשר נמי דשיטה הג' הנ"ל שבבעה"ת היא עצמה שיטה זו אם נגיה שם בבעה"ת מעט. כיון שבלא"ה יש שם ט"ס כמ"ש הג"ת. ועל שיטה זו לא קשה מה שהקשה הג"ת דאף אי הוחזק כפרן מהיכי תיתי דלא יהיה נאמן עפ"י עדים אחרים ואיך יחלוק רב אשי הא בכל כפרן כ' הבעה"ת בשער י"ב דיביא עדים שפרעו כו'. דהתם דוקא שיעידו שפרעו אח"כ כו'. אבל אם אומר שפרעו כבר. באמת לא מהני בכפרן שאמ' לא לויתי כלל כמ"ש הג"ת וכ"כ הסמ"ע סי' ע"ט סקי"ז. משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והודאת בע"ד כק' עדים או יותר כו' ע"ש בריש הסי'. וא"כ יש לומר דס"ל לר"א דגם כאן במה שאמר שפרע בפני פלוני ופלוני הרי זה כאומר שלא פרע שלא בפניהם כו'. מיהו גם בלא"ה גם על שיטה ג' הנ"ל לכאורה אין קו' הג"ת חזקה כ"כ דיש לומר דהתם בשער י"ב הכוונה שידעו העדים שנתן מעות בפרעון בפירוש ועל חוב זה ממש. וכאן מיירי שהעדים האחרים ראו נתינת מעות סתמ' וס"ל לר"א דכיון שהוחזק כפרן לא מהני זה דאימ' במתנה יהיב או סיטראי נינהו כו' (או המלוה טוען כן. עי' סי' נ"ח ס"ב. ועי' בהשגות הראב"ד גופ' רפט"ו מה' מלוה). ולרבא הסברא דלא רמיא מועיל לשלא יהיה מוחזק כפרן ממש כו' ואכמל"ע בזה): שיטה ה'. היא דעת הרמב"ם והרבה פירושים נאמרו בדבריו. ורובם נכללו בשיטת האחרים (זולת פי' א' דהמ"מ) אבל עכ"פ הרי מבואר בדבריו בהדיא דס"ל דהא דלא רמיא קאי אעדים. מכלל דאלוה ס"ל דלא אמרינן כלל דמשום דלא רמיא יאמר על לאו הן כו' וכנ"ל שיטה ו'. היא דעת הרי"ף ורשב"א הובא בב"י שדחו הסוניא דב"ב מכח הסוגיא דשבועות הנ"ל ודפ' ז"ב. וא"כ נשאר הסברא דלא רמיא דכאן בהחלט בלי שום חילוקים. אבל מ"מ עדיין לא ברירא דיש לומר דקאי אעדים. ובפרט לפ"מ שצירף הטור גם דעת הרמב"ם לדעת הרי"ף והרי ברמב"ם מבואר בהדיא דהאי דלא רמיא קאי אעדים. גם הרי מה שהב"י בשו"ע פסק לחלק בין הזמין להעדים או לאו היינו משום דס"ל דהדין דין אמת גם לשיטת הרי"ף ורשב"א וכמבואר מדבריו בבד"ה שתופס דעת זו לעיקר להלכה. והרי לפ"ז ע"כ האי דלא רמיא קאי אעדים כנ"ל לשיטת הרז"ה וכמ"ש הש"ך ע"ש. הן אמת דהלבוש וסמ"ע דקיימי אד' השו"ע ועכ"ז פירשו האי דלא רמיא אלוה. ואף שהש"ך דחה דבריהם משום דלפ"ז אין סברא מוצאת לחלק בין הזמין להעדים או לאו. לפע"ד יש להמליץ בעדם דיש לומר דהא דא' בכ"ד דכל מילתא דלא רמיא כו' היינו שגם לפי דבריו עתה לא כיון מתחולה לכך אלא דאתרמי ליה כן במקרה שלא בכוונה כלל. אז לא נחקק בזכרונו כלל אבל כל שלפי דבריו עתה כיון לכך מתחילה לשום איזה כוונה שיהיה אף שלא היה מחויב בדבר תו לא אמרי' בכה"ג דלאו אדעתיה כו'. ע' בד' מוח"ז רבינו ז"ל בה' פסח סי' תמ"ז סמ"ז יעוי"ש. (ולכאורה תלוי בפלוגת' דהצ"צ ועה"ג שנזכר בחי' שם וע' סד"ט סי' קצ"ו סקל"ג. וכבר כתבתי בזה במקום אחר). [והיא בתשו' המחבר ז"ל בחי"ד סי' י"ג ע"ש באורך]. וח"כ גם כאן כיון שאומר שהזמין העדים לכך הרי לפ"ד עשה כן מתחילה בכוונה לאיזה טעם שיהיה תו לא אמרי' דלא רמיא כו' וע' בד' המאור בב"ב שם שמבואר בדבריו ז"ל דגם אי האי דלא רמיא קאי אלוה סברתו לחלק בין הזמין העדים ללא הזמינם (אלא שלבסוף דמסיק דלפי גירסתו דלא גרים אמר לה כו' אעדים קאי יש לומר דכוונתו דלפ"ז אתי שפיר טפי החילוק שלו כו' וע"כ תפס כן הבעה"ת בשמו בהחלט). וא"כ הרי לפ"ד הלבוש וסמ"ע מוכח דלא ס"ל כסברא דלעיל אלא דגם מלאו להן שייך הא דכל מילתא דלא רמיא כו'. אך באמת נלפע"ד. דלכל אותן דס"ל דהאי דלא רמיא אלוה קאי הכוונה דמצד דגם עתה כשאומר