דברי נחמיה אבן נזר נה

והיינו בדרך ממ"נ. או שנאמר דכל שהאמירה והנתינה היו בב"א יש לזה דין שתיקה דבשעת מתן מעות ודלא כמ"ש כ"ק שי' בשם הגרע"ק (ואז הדבר מוטעם יותר ממה שסגנון לשון זה דיינינן ליה לשתיקה דבשעת מתן מעות). או אם נחליט הדין כמ"ש בשם הגרע"ק ז"ל. ע"כ לומר דסגנון לשון זה משמעו שהאמירה היה קודם כו' (עם שאין מוטעם כ"כ הטעם לזה). גם מ"ש כ"ק שי' שבנד"ד יש אומדנות שהיה האמירה אחר מתן מעות. מדאחז ידה ומדלא רצה לגלות לה שדעתו לקדשה אלא אמר ואתן לך מדעם כו'. הרי גם בשו"ת מהגדולים הנ"ל נמצא ג"כ בכה"ג ולא לקחו ראיה מזה. וכמו בתשו' רבצ"א ור"מ אלשיך הנ"ל. הרי מבואר בגב"ע דר' אפרים שאמר לה ראי הטבעת שעשיתי לבתי כו' (גם במש"א ותחבו בחזקה אפשר שהכוונה בחוזק יד בע"כ וצ"ע). ובתשו' מהרמ"ל הנ"ל מי יחפוץ הטבעת כו' ובתשו' שב"י סי' כ' שאחז ידה כו'. ובתשו' רא"ג הנ"ל (שע"ז השיב הח"ץ סי' קט"ו כנ"ל) האט די האנט אויף גיריסין כו'. ובאמת גם מצד הסברא לא הבנתי מה ראיה ממה שלא גילה ושאחז ידה כו' על שלא אמר קודם התחיבה באצבעה עכ"פ אחר שאחז ידה כו'

אמנם מ"ש כ"ק שי' עוד ראיה והוכחה ממה שגם המקדש הודה במאהליב שנתן ואח"כ אמר. בזה לכאורה יש כדי סמיכה. דהנה בתשובת דב"ר הנ"ל בסי' ר"צ מבואר דאף דגם לדידיה לשון זה דנד"ד סובל עכ"פ גם שתיקה דבשעת מתן מעות. מ"מ היכא שיש עוד עד שני שאומר בפירוש שנתן ואח"כ אמר אז ודאי נפרש גם לשון העד הא' שאמר בכעין נד"ד דכוונתו ודאי ג"כ שנתן ואח"כ אמר. כי כל שנוכל לכוין ולהשוות דברי העדים לא אמרי' שמכחישים זא"ז. א"כ גם כל הגדולים הנ"ל אף דמשמע דפליגי עלי' בחדא היינו בשאין עד אחר האומר בפירוש כו'. וס"ל דבכה"ג דיינינן לשון זה לודאי שתיקה דשעת מתן מעות כנ"ל. מ"מ בשיש עוד עד א' האומר בפירוש שנתן ואח"כ אמר לכאורה לא מצינו מי שחולק עליו בסברא זו דיש להשוות דברי העדים כו'. דאעפ"י שבתשו' רבצ"א ורמא"ל הנ"ל וכן בתשו' מהרי"ט הנ"ל היה ג"כ עד א' שא' בפירוש שנתן ואח"כ אמר. מ"מ הרי היה שם גם עד א' שאמר בפירוש שהאמירה היה בשעת מתן מעות היינו העד ר' יצחק שבתשו' רבצ"א ורמא"ל הנ"ל והעד ר' אהרן כהן שבמהרי"ט הנ"ל. וא"כ שוב אין ליקח ראיה מהאחרים וכליתנהו דמי. והגם שבתשו' רמא"ל הנ"ל מסיק לבסוף שגם ד' העד ר"י נראה דהוי כשתיקה אחר מתן מעות מצד שאמר באותה טבעת ע"ש. מ"מ יש לומר שבתחילה שהחזיק את העד ר' אפרים בהחלט לשתיקה דשעת מתן מעות כנ"ל היה זה לפי הס"ד שאכתי לא אסיק אדעתי' להסתפק בד' העד ר"י הנ"ל. ובתשו' רבצ"א הרי מסקנתו דד' העד ר"י הן שתיקה דשעת מתן מעות. אלא שבאמת ממש"ש (ד' ט"ו סע"ב) ועוד מאי חזית דתפסת אברהם סבע הרי אפרים מעיד כו'. מבואר מזה דגם בלי ראיה מדעת העד ר"י פשיטא ליה ז"ל שד' אפרים הם כשתיקה בשעת מתן מעות בהחלט עד שאדרבה זה בא ללמד גם על דעת העד ר"י כו'. הרי דלא ס"ל כסברת הדברי ריבות גם בזה. שהרי אברהם סבע ודאי א' בפירוש שנתן ואח"כ אמר כו'. אך מ"מ מהיות דעת הדב"ר דעת שפתיו ברור מללו ובאים מפורשים ממש וד' רבצ"א שם עיקרו לא להכי הוא דאתי ויש לומר ג"כ שעיקר סמיכתו (בענין העד ר"י) הוא במה שבא מפורש בדבריו בעת הקידושין. וגם במ"ש דסוף סוף הא בלא"ה מתכחשי כו' (עם רא"ס הנ"ל). (ומ"ש ועוד מאי חזית כו' כנ"ל הוא רק לסניף בעלמא). גם קצת משמע כן מדעת מהרי"ט הנ"ל ע"ש בד' צ"ט רע"ב וד' ק' רע"ב כשביאר הכחשה בין העדים אם אמר ואח"כ נתן או להיפוך לא הזכיר העד רח"פ כלל כ"א הב' האחרים שדבריהם באו בפירוש זה היפך מזה. בשגם שבאמת ד'. הדב"ר מסתבר טעמי' למאד דכיון דקיי"ל דיש לנו לפרש דעת העד אף במשמעות רחוק כדי לכוין ולהשוות דעת העדים א"כ איך סברא שלא יהיה ביכולתנו להעמיס בכעין לשון נד"ד לומר שכוונתו לדברים כהווייתן וסדרן. לכן היה נראה שהעיקר כדברי הדב"ר. ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפיק. ולכן היה נראה דגם בנד"ד יש כדי סמיכה מצד שהמקדש בעצמו א' כן במאהליב כמ"ש כ"ק שי'. שהרי כדרך שיש לנו לפרש ד' העד באופן שלא יהיה מוכחש מעד האחר. כמ"כ יש לנו לפרש דבריו בכדי שלא יהיה מוכחש מד' הבע"ד עצמו. עי' סי' פ' ס"א. (ובפרט שאנו רואי' שהמקדש מערער ורוצה בקיום הקדושין יש לנו להאמינו ביותר במש"א לפי תומו דבר המחליש כח הקדושין. דומי' לאשה שהודית דרך תשובה כו')

עוד יש קצת סברא לומר שכיון שהב"ד דראהטשוב (כפה"נ ממכתב השו"ב) לא דקדקו כלל אם היה האמירה קודם או אח"כ (שלא ידעו כלל שיש חילוק בזה). וכש"כ שהעדים (האנ"ח) ודאי לא ידעו שיש חילוק בזה כלל א"כ הרי זה כמילתא דלא רמיא עליה דאינש כו'. וממילא שהדבר מוטל בספק המציאות איך היה כו'. מצורף לזה מ"ש מהרי"ט סי' קל"ט (דף ק"א ע"א ד"ה וחזר הדין). דעבידי אינשי דטעו בין קודם לאחר כו' (הגם שכ' זה בשם הרב המנגד. לא מצינו שדחה זה בתשובתו שם ע"ש). ואם כן לכאורה יותר יש לנו להעמיד יסוד על ד' המקדש שאמר בפני הב"ד דמאהליב שהם ודאי ידעו החילוק. ומסתמא שאלו ודקדקו ע"ז כו'. וקצת דוגמא לדבר מדברי הב"י בתשו' סי' ד' שהעדים יכולים לחזור בהם (בענין ידים שאינן מוכיחות) באמרם שמצד שלא ידעו שיש נ"מ בדין בשינוי לשון ע"כ אמרו בשינוי ממה שהיה האמת. ואף שאינם טוענים כן בפירוש ואף דהתם העדים עצמם חזרו בהם. מ"מ הרי הביא ראיה ממה שיש לנו לתרץ ולתקן דברי העדים כשמכחישים זה את זה כו'. וא"כ נראה דה"ה כשהבע"ד מכחיש כו' כנ"ל

אלא שלכאורה יש לעיין. כיון שודאי המקדש לא ידע בתחילה שיש נ"מ בזה לדינא. א"כ אף דעתה הודיעוהו שיש נ"מ. ואומר ברי לי כו' נאמר דלא מהני כדקיי"ל דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש כו'. והיינו אף שאומר עתה ברי לי כו' אמרי' דשכח. וכדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ט') זימנין דשהה ודרס ולא ידע. ופירשו הרשב"א והרא"ש ור"ן דהאי לא ידע. היינו דלא הרגיש (בשעת מעשה) וע"כ אף שלאח"כ הודיעוהו ה"ש ואומר ברי לי שלא שהיתי כו' לא מהני משום דה"ל כמילתא דלא רמיא כו' והכי קיי"ל בטוש"ע י"ד סי' א' ס"ג. (ודלא כרש"י). וכעין זה קיי"ל ג"כ בא"ח סי' תמ"ז גבי שומן שהתיכוהו קודם הפסח שלא בכוונה לצורך הפסח ע"ש בשו"ע רבינו ז"ל סמ"ד וסמ"ז ושאר אחרונים. וא"כ גם בנ"ד לכאורה שייך לומר כן וכנ"ל. אלא שבאמת לפ"ז לכאורה גם בכל הגדות העדים דחזינן דבכל פרטי אופנים אנו סומכים על הגדתם איך היה. ואף שלא הוזמנו מתחילה להיות עדים בדבר (כדקיי"ל הכא גבי קדושין סי' מ"ב ס"ד דלא בעינן אתם עדי). ולמה לא אמרינן בזה כל מילתא דלא רמיא כו'. ואף שיש לומר דכיון שיודעים (גם מתחילה) שיש נ"מ לדינא בפרטי אופני הגדתן והן באים העיד לא שייך בכה"ג מילתא דלא רמיא. אך באמת גם בדבר שלא ידעו מתחילה כלל שיש נ"מ לדינא סמכי' עלייהו וכן נראה מההיא דתשובת הב"י הנ"ל. שהרי מה שיכולים לחזור בהן היינו מצד שאומר שמתחילה לא ידעו שיש נ"מ לדינא מזה כו'. וא"כ האיך נסמוך על הגדתן האחרונה למה לא ניחוש דכיון שלא ידעו שיש נ"מ לדינא לא הרגישו בשעת מעשה איך היה והרי זה כמילתא דלא רמיא כו' ואף שעתה אומרים ברי לנו כו' נאמר דלא מהני וכנ"ל

ולכאורה עלה ע"ד שיש לומר שיש הפרש בזה בין שב וא"ת לקום ועשה. ר"ל דענין מילתא דלא רמיא לא נאמר כ"א היכא שאומר עתה שלא היה המעשה כן