דברי נחמיה אבן נזר נד

בשם הרמב"ם דאם שינה אינו גט כו'). א"כ לכאורה גם בנ"ד היה לנו להעמיד יסוד חזק על סדר דברי העדים במש"א ונתן כו' ואמר כו' שהדברים הן כסדרן שבתחיל' נתן ואח"כ אמר. ולהחזיק זה לודאי גמור כו' (וכ"ש נמי הוא שהרי עדים אורחייהו למידק טובא ובפרט עדי קידושין שתלוי הכל בדקדוק הלשון ומתקבלת באיומים וגיזומים (ובחרם כו') דרכם להזהר בדבריהם ביותר וכמ"ש מהרי"ט סי' מ"ג דף ס"ז ולחלק בין להבא לשעבר נרא' דאין טעם כלל בשגם דההוא דבר כו' הנ"ל לשעבר הוא)

כל זה היה נראה לכאורה. אבל באמת ראיתי בהרבה תשובות מגדולי הפוסקים שנזכר בהם בלשון הגב"ע ג"כ כעין לשון דנד"ד והמה תופסים זה לשתיקה דבשעת מתן מעות בפשיטות גדול. מהם בתשו' רב"צ אשכנזי ז"ל שהביא כ"ק שי'. שהרי מבואר שם בגב"ע דר' אפרים בזה"ל ושם אותו באצבע מאונסה כו' ואמר כו'. ומבואר שם מתוך דברי התשו' שלא נסתפק כלל בד' העד הזה אולי הרי זה שתיקה דלאחר מתן מעות. ע"ש דט"ו סע"ב שלא נסתפק כן כ"א בד' העד ר' יצחק. אבל בד' העד ר אפרים הנ"ל מבואר שם דפשיטא ליה טובא דחשיבא שתיקה דבשעת מתן מעות ע"ש. גם בתשו' מהר"מ אלשיך ז"ל סי' ק"ד ראיתי שהשיב ג"כ על שאלה זו עצמה ומבואר מדבריו ז"ל ג"כ שתופס בפשיטות ד' העד ר"א הנ"ל בשתיקה דבשעת מתן מעות. ע"ש דמ"ז רע"ג שחושב להכחשה בין העד ר' אברהם שאמר ואח"כ אמר לה כו' לבין העדים ר"י ור' אפרים הנ"ל. ושם רע"ד כ' בהדיא וז"ל אע"ג דבהאי נדון ל"ש לן בין האי להאי (פי' בין אפרים ליצחק הנ"ל) משום דהוי שתיקה בשעת מתן מעות כו' עכ"ל וע"ע בתשו' רבצ"א סי' י"ט בעדות כה"ר מוסא וכה"ר שלום. ובריב"ש סי' תע"ט בעדות ר' יוסף ור' יהודה ובתשב"ץ ח"ג סי' צ"ה. מהרי"ט ח"א סי' קל"ח (בעדות ר' חיים פרץ). מהר"מ לובלין סי' ס"ד וסי' קל"ט. שב יעקב חאה"ע סי' כ' וסי' כ"ב. שמש צדקה חאה"ע סי' א' ושאלה זו עצמה היא בח"ץ סי' קל"ה שכ"ז הם בסגנון נד"ד. וגם בתשו' ח"ץ שבסי' קט"ו ראיתי הצעת השאלה מובא בתשו' ר' אליקום געץ סי' נ"ד וע"ש בד' העד השני ובד' הבתולה שע"ז בנה הח"ץ עיקר דבריו שהם ג"כ בסגנון זה בל"א. וגם שם בתשו' רא"ג יש עוד הרבה תשו' מגדולים ע"ז. ובכל אלו לא אחד בהם שיסתפק או יפלפל עכ"פ מצד דין שתיקה דאחר מתן מעות. משמע בהדיא שכולם תופסים לשון זה לודאי שתיקה דבשעת מתן מעות (ובמהרי"ט שם דצ"ח סע"ב ודצ"ט סע"ב מבואר בהדיא שתופס כן). והן אמת שבתשו' דברי ריבות סי' רפ"ט ור"צ ראיתי בכעין לשון זה רצה לומר דהוי שתיקה דאחר מתן מעות ע"ש. אבל באמת חפשתי בכמה שו"ת ולא מצאתי לו חבר בזה וא"כ יחידאי הוא נגד כל הגדולים הנ"ל. בשגם דהמעיין שם יראה שאינו אלא כמסתפק בזה וא"כ ודאי שאין ספיקו מוציא מידי וודאן ופשטותן של כל הגדולים הנ"ל. ונראה דזהו שהביאתו לידידנו הר"א נ"י שתפס בפשיטות לשון זה לשתיקה דבשעת מתן מעות כו' גם באמת גם בגמ' ופוסקים כאן גבי קדושין מצינו שרגילים להקדים בלשונם הנתינה להאמירה עם שהכוונה שהאמירה היה קודם (או בב"א עכ"פ) וכמו בסוגיא דנתן הוא ואמר הוא נתן הוא ואמרה היא כו' (ד' ה' ב'). שהרי ודאי מיירי הכל כשהשני שותק דאלו כשהשיב הן הרי זה כאמירה שלו ממש כדאי' בטוש"ע סי' כ"ז ס"ח. וא"כ ע"כ הכוונה במ"ש ונתן כו' ואמר כו' היינו כשאמר (מקודם או) בשעת מתן מעות. דאל"כ הרי שתיקה דאחר מתן מעות. וכן מבואר בהדיא מדעת הר"ן שם ובסוגיא דתן מנה לפלוני דההיא דנתן הוא וא' הוא נתן הוא ואמרה היא הכל מיירי בשתיקה דבשעת מתן מעות ע"ש. ונראה דכה"ג טובא וע' בדין שבסי' ל"ו ס"ט

ועם היות שבאמת ראוי לתת לב בטעם הדבר למה ישתנה כאן גבי קדושין סדרי הלשון להקדים המאוחר דוקא. ומ"ש מבשאר דוכתי שמקפידים שיהיו הדברים כהווייתן וסדרן דוקא ומעמידים יסוד ע"ז כדלעיל ומדוע ישתנה הכא מהיפוך להיפוך שנחזיק כודאי שהאמירה שהזכיר לבסוף היתה מקודם הנתינה. אבל מ"מ למעשה לפה"נ אין לנו לנטות מפשיטות דעת הגדולים הנ"ל. ואולי הטעם הוא דכאן גבי קדושין הרי הנתינה עיקר והאמירה טפילה. שהרי גם בלא אמירה כלל לפעמים מקודשת כמו במדבר עמה על עסקי קדושין. משא"כ בלי נתינה ליכא דררא דקידושין לעולם. שהעיקר דכי יקח נגמר ע"י נתינת הכסף (או הנאה שש"פ עכ"פ כמו שחוק לפני רקוד כו'). והאמירה אינה אלא כגילוי מילתא בעלמא על כוונת הנתינה (ויש לעיין סי' כ"ז ס"ג בהגהה וח"מ סק"ט). לכן לא שייך כ"כ להתחיל בהאמירה. ע"כ אף כשרוצים לספר אמירה דבשעת מתן מעות (או קודם לה) רגילים להקדים הנתינה ואם ר"ל אמירה דאחר מתן מעות רגילים לפרש בהדיא שנתן ואח"כ אמר. וקצת סעד ודוגמא לדבר מהך שמצינו בענין ברכות המצות שרגילים להזכיר העשיה קודם הברכה אע"פ שהברכה צ"ל עובר לעשייתן. ע' סוכה (ד' מ"ו) ומנח תפילין ומברך. (וכן במנחות (ד' ל"ו) ממשמש בהן ומברך). ולכאורה הטעם ע"ד הנ"ל. משום דהעשיה עיקר והברכה טפילה ואין לה מציאות בלי המצוה (משא"כ המצוה בלי ברכה הרי אין הברכות מעכבות). אלא דלכאורה יש סתירה לזה מההיא דפ"ק דברכות (י"ד ב') הנ"ל. ומברך ומתני לן פרקין. והאי מברך היינו ברכת התורה כדפרש"י וכדמוכח בגמ' שם ובד' י"א ע"ב שם. עכ"פ נקטי' מיהו פלגא מהא דחזינן דאין כל הדברים שוין. שהרי עכ"פ אין ברכות המצות דומה לשאר דברים שרגילים להקפיד בהו על הסדר בדוקא ולהעמיד יסוד חזק ע"ז ככל הנ"ל. ובענין הברכות הרי עכ"פ אין קפידא כ"כ שהרי לפעמים נקט בהיפוך הסדר כההיא דסוכה הנ"ל (וא"כ יש לומר אולי כאן לא שייך להקדים האמירה. גם יותר מבענין הברכה אם מפני שהיא טפילה טפי או איזה טעם אחר). גם יש לומר דהתם בברכות כיון דמסיים ומנח תפילין לכן אי הוי אמר ומתני לן פרקין ומברך ומנח תפילין. נוכל לטעות דהאי ומברך היינו על התפילין. ובאמת עיקרו אתי לאשמעי' דלמשנה נמי צריך לברך כדאי' התם (ולולא זה לא היה מזכיר כלל שבירך. וע"כ ברכת התפילין השמיט לגמרי). לכן הוכרח שם לנקוט ומברך ומתני לן פרקין כו'. (גם אפשר כיון דתנויי פרקין הוא דבר שיש בו שיהוי זמן לא מינקט שפיר מתני פרקין ומברך כו'. משא"כ הנחת התפילין היא רגע כו'). (וההיא דבנימין רעיא כריך ריפתא ואמר בריך כו' (בפ' כ"מ ד"מ ע"ב) ופריך והא בעי' ג' ברכות. דמשמע דפשיטא להו דלא קאי אברכה שלפני האכילה (ומאי דמשני יצא ידי ברכה ראשונה. ר"ל הראשונה דבהמ"ז כדאי' בא"ח סי' קפ"ז ועב"י סי' קס"ז). יש לומר שהיו יודעים מבחוץ שכן היה. גם ברכות הנהנין לא דמי כ"כ לברכות המצות לענין זה). ואם נפשך לומר דההיא דסוכה שאני. דרק ברכת התפילין חלוק בזה משאר דברים. ומשום דזמנה הוא משעת הנחה עד שעת קשירה. ונאמר לפ"ז דרק בדברים הנעשים בב"א. דע"כ אין שני שמות נאמרים כאחת אז דוקא אורחא להקדים העיקר כו'. אבל בדברים שאין נעשים כ"א בזא"ז אין מהפכים סדר הלשון בהם לעולם (אף בעיקר וטפל). לו יהא כן. אף אנו נאמר שיהא נשמע מזה באמת. דענין שתיקה דבשעת מתן מעות היינו גם כשהאמירה והנתינה באו כאחת. (וית' עוד אי"ה). אשר ע"כ כל כה"ג רגילות הלשון להקדים הנתינה שהוא העיקר כו' באופן שבין כך ובין כך איך שיהיה לכאורה לדינא עכ"פ ע"כ נשמע מדעת כל הגדולים הנ"ל לדחות השני ספיקות שכ' כ"ק שי'. (שהם הספק הא' והג' שבדעת כ"ק).