דברי נחמיה אבן נזר נג

דלהוי למפרע דין מרומה (מאין היה להם לב"ד דראהטשוב לידע שיחזרו בהם) דליצטרכו אז בדו"ח ושנאמר דכיון דלא עשו דו"ח לא נגמרה עדותם ויכולים לחזור בהם. וא"כ בכל חוזרים ומגידים דעלמא נימא הכי ונפל דין כיון שהגיד כו' בבירא. (בכל דיני ממונות וכה"ג אם לא עשו מתחילה דו"ח*). וכמו"כ גם מה

שחזר $ הגהה *) בנ"מ סי' למ"ד סק"א מצאתי שפסק דהוי דמ"ר למפרע ודלא כמ"ש מר אבא המחבר ז"ל ובאמת צ"ע על הנ"מ איך לא עמד על קושי' המחבר דלפ"ז נפל דין דכיון שהגיד כו' בבירא: $ המקדש עצמו והודה במאהליב שהיה בחזקה וכהנ"ל. לא מהני כלום למפרע כו'. ואם מפני שיש אומדנות והוכחות שהיה בערמה ובע"כ ושלא כיוונה לקידושין. אין זה ענין לדין מרומה. שענין דין מרומה היינו שאנו חוששין שהעדים משקרים וכאן אין ראיה והוכחה שגוף המעשה היה שקר כ"א על דברים שבלב ושעשה המקדש שלא כהוגן וע"ז אין שייך להצריך דו"ח להעדים (משא"כ בההיא דריב"ש וכה"ג שיש אומדנות שכל המעשה והעדות שקר הוא). ואף אם ניתן לזה שם דין מרומה מצד זה. זה אינו כ"א לענין להצריך דו"ח באותו ענין שנפל עליו הספק כו' כמו לברר איך היה אופן אחיזת היד אם בחזקה כו'. (וגם זה לא שייך כאן לפ"מ שהודית האשה שפשטה ידה לקבל החצי רו"כ עכ"פ גם אין ראיה כ"כ שלא חקרו ע"ז אלא שהעדים לא הרגישו זה כ"כ כו') אבל להצריך ע"י אומדנות הנ"ל כל הז' דו"ח בזמן ומקום לכאורה אין סברא כלל מאחר שלא נפל לנו שום ספק (בזמן ומקום) בגוף עיקר המעשה לומר שלהד"ם כו' וכ"ש לשלא יהיה מספיק מה שאמרו אתמול בעת שלש סעודות כו' ומה שי"א כן הכל ע"כ הוא רק בענין שאנו חוששין שכל עיקר המעשה להד"ם כו' וכנ"ל כמבואר בתשו' ר' בצלאל ז"ל ובפרט במש"ש (די"ב) בשם הר"ד בונפיד ע"ש. ונראה דגם הרמב"ם ס"ל כן (ומיירי בד"מ שאנו חוששין שכל הענין מרומה כו'): סימן י"א עוד תשובת הגאון המחבר ז"ל מ"ש ע"ז בארוכה

(ואינה בשלימות

) הנה ראשונה ראוי לעיין איך נתפוס המציאות דנד"ד אם כשתיקה דבשעת מתן מעות. או כשתיקה דאחר מתן מעות. או כספק כו' שראיתי שידידנו הרה"ג ר"א נ"י תפס זה במוחלט כשתיקה בשעת מתן מעות (אי משום דס"ל לדון מלשון הגב"ע דהאמירה היה קודם התחלת נתינת הטבעת כד"מ ממה שהיפך סדר לשון העדי' וכת' בזה"ל ואמר לשון קדושין ונתן כו'. אי משום דס"ל לתפוס מד' העדים שהאמירה והנתינה היו שניהם בב"א וס"ל דגם בכה"ג יש לו דין שתיקה בשעת מתן מעות. ואף בלי מעשה ממנה המוכיח על שנתרצית כו' כמו שהאריך בזה). וכ"ק שי' כתב בזה ב' ספיקות. א' שמא היה האמירה אחר גמר הנתינה והב' שמא היו שניהם כאחת. וס"ל דבכה"ג אין לו דין שתיקה דבשעת מתן מעות כמ"ש בשם הגאון רע"ק (וצירף לזה כיון דלא עבדה מעשה כו' וית' אי"ה)

והנה לכאורה היה קשה לי (על שניהם) למה לא נעמיד יסוד חזק על סדר דברי הגב"ע במ"ש ונתן כו' ואמר כו' ונאמר שהדברים היו כהווייתן וסדרן שבתחיל' נתן ואח"כ אמר. דלפה"נ מצינו טובא דכל כה"ג מעמידים יסוד על סדר הדברים בין בלשון מקרא בין בלשון גמרא ובין בלשון בנ"א (כל היכא דשייך קפידא ונ"מ כו'). בלשון מקרא כהא דכתיב לגר כו' או מכור לנכרי. ואמרי' (פסחי' ד' כ"א ב') להקדים נתינה דגר כו'. וכן וקשרתם לאות כו' והיו לטוטפות כו'. וילפי' מזה שיניח של יד תחיל' (מנחות ל"ו) וכה"ג טובא (לפה"נ). וכן בלשון הגמרא כמו ההיא דברכות (י"ד ב') רב משי ידי' וקרא ק"ש ואנח תפילין ופריך והיכי עביד הכי ופרש"י שהקדים ק"ש כו' וכן בסוף הסוגיא דפריך והאמר רחב"א זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב כו' ומתני לן פרקין ומנח תפילין כו' הכל בדוקא כסדרן (וע"ש דאף לפ"מ דמסיק דאסהדותיה דרחב"א אתי לע"א מ"מ לא בעי למימר דסדרן לאו דוקא). וכה"ג טובא כמו בפ"ב דיבמות (כ"ג ב') אחד חולץ ואחד מייבם. והיינו דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל איפכא לא כדאי' בגמרא שם ובר"פ ר"ג עשה מאמר ונתן גט כו' עשה מאמר וחליצה כו' חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל כו' שהכל בדוקא זה אחר זה כדקתני. וכמדומה שכה"ג טובא איכא בגמרא כמו בפסחים (נ"ט:) לשמו ושלא לשמו כו' וכן בזבחים (י"ג א') וכן שם (כ"ט ב') כזית בחוץ כזית למחר כו'. וגם בלשון בנ"א מצינו בכתובות (פ"ה א') דמחלק רב אשי בין אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי לבין הב זוזי ושקול שטרא. ואעפ"י דמסקי' ולא היא כו' היינו משום דא"ל לתקוני שדרתיך כו'. ופי' הסמ"ע (רסי' נ"ח סק"ד) דאף שהמשלח האמינו ליתן לו המעות תחילה (דנקטי' דבריו כסדרן) מ"מ ה"ל להשליח לשום על לבו (לחוש לתיקונא כו'). ועי' תוס' פ' כל הגט (כ"ט ב') דס"ל דדוקא גבי שטרא דפ' הכותב הנ"ל מסקינן ולא היא כו'. אבל בשאר דוכתי שפיר קיי"ל לדינא שתלוי בסדר קדימ' ואיחור הלשון בדוקא. וכמו התם גבי גט בדוקא נקט בגמ' שם שקול חפץ והדר הב לה גיטא. אבל איפכא לא. ואף דהתם בגמרא נקט הלשון והדר כו'. מד' התוס' משמע דלאו דוקא. והטור שם (סי' קמ"א) בשם הרמב"ם כתב בהדיא דאפילו לא אמר (בפירוש) קח חפץ תחילה ואח"כ תן גט אלא (גם בסתמא כל) דאמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא. וכן פסק בשו"ע שם. אלא שמד' הרמ"ה שבטור שם שכתב שבזה הוי ספק מגורשת. לכאורה משמע דספוקי מספקא ליה אם סתם סדר הדברים קפידא הוי כל שלא אמר והדר כו' אבל יותר נראה (דיש לומר) דספיקו הוא רק לענין אם כוונת הבעל לתלות בזה קיום הגט וביטולו אם לאו. כל שלא אמר מלות מוכיחות ע"ז בפירוש. ע"ד שכ' הר"ן שם. ע"ש דס"ל כן בהחלט דלענין שליחות הגט לא נפסל אם לא א' והדר כו'. ומ"מ לענין דין השליח אם שינה משלם אפילו בלא והדר כו'. ולהרמ"ה יש לומר דספוקי מספק' לי' סברא זו. ולרמב"ן שם דס"ל דגם התם גבי גט דינו לגמרי כמסקנא דגבי זוזי ושטרא דפ' הכותב (וגם הר"ן ס"ל הכי לענין שלומי זוזי דשליח כו'). היינו משום דס"ל דגם גבי גט וחפץ שייך הסברא דלתיקוני שדרתיך כמו גבי שטרא וזוזי (וע"ד שפי' הסמ"ע בסי' נ"ח דאף שהמשלח האמינו כו' כנ"ל. ומיהו בר"ן שם משמע דלא ס"ל כפי' הסמ"ע בזה עיי"ש במ"ש כיון שאין מוכח מדבריו שיתן המעות תחיל' דמשתעו אינשי הכי כו'. ומ"מ יש לומר דדוקא התם בהב זוזי ושקול שטרא סתמא דמילתא לאו אורחא להאמינו ע"כ יכול לומר לתיקוני שדרתיך כו' וה"ה גבי גט וחפץ לדידהו). אבל בעלמא (כל היכא דשייך קפידא) נראה דלכ"ע נקטי' דברי האדם כהווייתן וסדרן דוקא כו' (ואפי' לרשב"ל דפליג ומכשיר גבי גט אף באומר שקול חפץ והדר הב גיטא והשליח שינה ועביד איפכא. יש לומר דהיינו רק לענין תליית קיום שליחות הגט וביטולו ס"ל דלאו קפידא הוי דגם אי עביד איפכא אין דעת הבעל לבטל הגט. אבל לענין שלומי זוזי דשליח אם לא נתנה כלל החפץ נראה ודאי דחייב כמ"ש הר"ן וכנ"ל. ואליבא דרשב"ל דאיירי בשאמר בפירוש והדר כו' נראה דע"כ גם שאר פוסקים יודו לפי' הר"ן בזה. ובזה לכאורה אפשר יתורץ קו' המ"ל פ"ד דתרומות הי"ד ע"ש)

מכל זה לכאורה נראה דפשיט' לן (לכ"ע) על דברת בני האדם שיש להם סדר בדיוק קדימ' ואיחור הלשון ומעמידים יסוד ע"ז בדיני או"ה להחזיקו כודאי גמור (שהרי פ"י שינוי מזה נמשך שיהיה גט בטל וכמ"ש הטור שם