דברי נחמיה אבן נזר נא

כיון שבאמת השליכה אח"כ וכן איתא בהדיא בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א בענין שתיקה דלאחר מתן מעות שלא השליכה הקדושין עד שאחד מן העדים אמר לה השליכי כי לקדושין נתנו לך ואז השליכה. וכ' רח"ם דהוכיח סופה על תחלתה שהשליכתה. ואמרו פ"ב דחולין (דל"ט ב') ופי"נ (דקל"ו) דכ"ע מודו היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת הוכיח סופה על תחלתה אמרינן עכ"ל. ובנ"ד ודאי אמתלא מוכחת שלא השליכה רק מפני שאחז ידה ותומ"י שהניח ידה השליכה ואף אם המעשה היה שמה ששחקו עלי' היה אחר שהניח ידה ואז אח"כ השליכה הרי נדון דהרא"ם הוא ג"כ כה"ג ועכ"ז מיקל כה"ג כיון דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת והיינו משום שיש לומר שלא השליכה תחלה מפני שלא סברה שיהיה בזה חשש קידושין כיון דהאמירה היה לאחר מתן מעות ולכן כשאמר לה השליכי כי לקדושין נתנו לך השליכה. ולכן אף שההשלכה היה אחר כ"ד טובא מהני להוציא מחששא דשתיקה שלאחר מתן מעות. וה"נ בנ"ד יש לומר שלא סברה שיהיה זה ענין כ"כ וגם יש לומר שלא השליכה מפני שאם יאבד לא יתן החצי רו"כ שהבטיח ליתן לה או שרצה לעכב הטבעת עבור החצי רו"כ ותיכף שאמר לה שיש בזה חשש קדושין מיד השליכה א"כ יש כאן אמתלא על השתיקה ומהני ההשלכה להוציא מידי ספק כו' כמ"ש הרא"ם. ומיהו בנד"ז איכא עוד טעמא עפמ"ש בגיטין דס"ו אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט וכ"פ הפוסקים וכ' הרא"ם הטעם דהכא שאני דאמר כתבו כדאיתא בחולין דל"ט ע"ב ושם פרש"י דכיון דאמר כתבו איכא קצת הוכחה בתחלה כו' ע"ש. נשמע מזה ראיה לרבנן דרשב"ג דלא אמרי הוכיח סופו על תחלתו מ"מ כשיש הוכחה תחלה וסוף מודו דמהני ובנד"ז מלבד הוכחה דסוף מה שהשליכה. איכא הוכחות עצומות גם בתחלה שאין רצונה בשום אופן להיות אשתו דאל"כ למה אחז ידה מתחלת נתינת הטבעת עד גמר אמירת אתם עדים. וגם הודא' להמ"ץ שאחז ידה בחזקה. וכ"ש לפי מה שפירש דבריו אחד מהעדים במאהליב שהיא משכה וניתקה את ידה ממנו לאחור אך שתקף באצבעה בחוזק וא"כ אין לך הוכחה דתחלה גדולה מזו שאין רצונה בקדושין גם עוד הוכחה ממ"ש א' מהעדים בראהטשוב ג"כ שאשת בעל האכסני' ישבה אצלה במתכוין וסמכה עלי' כדי שלא תוכל לברוח כו' א"כ נראה ודאי שלא היה רצונה ע"ז כלל

ועתה אבוא על סדר דברי כת"ר מ"ש וגם הא חזינא דאיכפת ואיכפת לה ודחקה להוציא ידה מתחת ידו בתחלה ואעפ"כ אחר שגבר עליה ונתן הטבעת באצבעה שתקה ולא צווחה הודאה גמורה היא עכ"ל. והנה אם כוונתו לומר דשתיקה זו גריעא משאר שתיקה דלאחר מתן מעות. משום דאע"ג דאין כאן משום דין בשעת מתן מעות כיון שדחקה להוציא ידה מתחת ידו אלא שגבר עליה ונמצא היה הנתינה בע"כ עכ"ז בשתיקותא דאח"כ חיישינן טפי דהודאה היא דנראה דאע"ג דתחלתה באונס סופה ברצון. איני מוצא לזה שום טעם דאדרבה מסברא יש לומר להיפוך דבשאר שתיקותא דלאחר מתן מעות י"ל דשייך טפי החששא דרב הונא דאי איתא דלא ניחא לה תשדינהו אבל הכא יש לומר דסברה הא קא חזו כולי דמשכה ידה ממנו בתחלה ושניתן לה בעל כרחה כו' לכן יש לומר דסברה דתו א"צ לעשות מעשה עוד משא"כ התם. וראיה לזה ממ"ש הטור אה"ע סי' למ"ד בשם התו' גבי תנהו על הסלע ואפי' זרק לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה דעתה שאין רצונה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם בפ"ק דקדושין סי' י"ג וגם מהגמ"ר יש ראיה דעכ"פ לא גרע משאר שתיקה כמשמעות הח"מ והב"ש סי' מ"ג בהגהה. ואם כוונתו דיש להחמיר בזה כמו בשתיקה דלאחר מתן מעות כבר נתבאר מה שיש לצדד בזה דל"ד לשתיקה דלאחר מתן מעות שבגמרא. ומ"ש ואין לומר דמש"ה שתקה דסברה הא קא חזו העדים דלא בעינא דכיון דאח"כ צוחה היינו בעיין דפ"ק דמציעא תקפה אחד כו'. במחכ"ת אין הנדון דומה לראיה הנה כ' הריטב"א בחי' שם וז"ל כ' הרמב"ן ז"ל דמדקאמר תקפה אחד בפנינו כו' פשיטא לן דכל אחד שתוקף לחבירו מה שבידו דאי אישתיק לאו הודאה הוא אלא הכא דמעיקרא תרווייהו תפסי בה וכל אחד אומר כולה שלי והשתא תקפה מיניה ואישתיק בה מספקא לן אי הויא הודאה או לאו עכ"ל והובא ג"כ בתומים סי' קל"ח סק"ה. וכ"כ ג"כ בחי' הר"ן כיון דודאי טלית זו מתחילה בספק היתה עומדת כו' אף בספק הודאה סגי לה אבל אלו היינו תופסים אותה בתחילה כאלו היא של שניהם בודאי הדבר ברור שאין זו מעמידתה בחזקת התופסה עכ"ל. וגדולה מזו דקדק בקצה"ח סי' קל"ח סק"ג דאפי' בדתפסי תרווייהו לא מהני תקיפה אחר שנשבעו דאז כבר זכה בחציו תו לא אמרינן אודויי אודי ליה ואפילו שתיק מתחילה ועד סוף לא אמרינן שתיקה כהודאה. נשמע דלא מספקינן דשתק ולבסוף צווח שמא הויא הודאה אא"כ הוא בענין כשגם מבלעדי שתיקה היה לנו ספק גמור שמא הוא של זה שתקף כו' משא"כ כשהיא בחזקת א' מהם וכמו בנסכא דר' אבא. משמע דאין השתיקה שום ספק כמ"ש הקצה"ח וכ"מ מהרמב"ן (ולהר"ן יש לומר דהוי ספק רק דאין מוציאין מחזקתו. ויש לומר דגם הר"ן לא ס"ל דהוי ספק רק בדתפסי תרווייהו ועי' בפנ"י שם ד"ו שהאריך ג"כ בזה ועולה כמ"ש הרמב"ן וכ"ד האו"ת סי' קל"ח כמש"ל). וא"כ בנ"ד דקודם השתיקה הרי היא פנויה גמורה ובחזקת עצמה היא א"כ אף את"ל דהאחיזה וההשלכה שאח"כ הוי כמו שתק ולבסוף צווח אין זה פועל שום ספק. ובאמת לפמ"ש בשם הרמב"ן דכשהוא בחזקת א' מהן אין השתיקה שום ספק א"כ הא דגבי קדושין מספקינן בשתיקה דלאחר מתן מעות צ"ל משום דשתיקה דהכא גריעא טפי דה"ל כמעשה דאוחזת הקדושין ואי לא ניחא לה תשדינהו ולא דמי לשתיקה דגבי נסכא דר' אבא. ולפ"ז בנ"ד דהאחיזה היא מפני שאחז ידה ולא הניחה להשליך א"כ ה"ל כשאר שתיקותא דלאו כלום היא וכ"ש שהשליכה אח"כ. ומ"מ כ"ז לפלפולא אבל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו בשגם שיש לפקפק בענין הספיקות אם לקרותן ספק ממש כו'. ע"כ נראה לצדד. כי הנה מאחר שלפי גב"ע דמאהליב אין חשש קדושין. א"כ אף אם לפי גב"ע דראהטשוב הי' קדושין. אפ"ל דיש לדון ע"פ גב"ע דמאהליב מאחר שהן הן העדים עצמן (רק בעריל שטרעסינער לא חזר והגיד במאהליב והוא עד א'). והנה נד"ז יש לקרותו דין מרומה לא מיבעי לפמ"ש הב"ש סמ"ב סקי"ד דכשהאשה מכחשת נקרא דין מרומה אלא גם מתוך טענת המקדש מבואר כן שהודה שאחז ידה בחזקה וגם במאהליב הודה שהאמירה היה אחר גמר הנתינה וגם מצד העדים שהרי העידו במאהליב בסגנון אחד. ועי' בתשובת מהר"מ אלשיך סי' מ'. ובדין מרומה איתא בתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ה' דרוב הפוסקים סוברים דבעי' דו"ח כדיני נפשות ממש וא"כ אם לא עשו דו"ח עדותן בטילה. מיהו אף בד"נ באומר אמש היה המעשה כו' ס"ל להרז"ה דא"צ לחקור בכמה בחודש ולהרמב"ם צ"ל כל השבע דו"ח וכ' בחי' הר"ן פ' היו בודקין שכ"מ פשטא דגמרא בסנהדרין שם ד"מ ע"ב לדבריכם כו' אלא אע"ג כו' יעו"ש ומשמע שם דה"ה בדין מרומה דדיני ממונות להאומרים דצריך דו"ח כד"נ א"כ אף באומר אמש היה המעשה צריך לחקור כל השבע דו"ח ואפי' לדעת הריב"ש שבב"י בח"מ סי' למ"ד מחודש א' דבד"מ אפי' בדין מרומה לא בעי דו"ח כד"נ ממש כו'. מ"מ יש לומר דמ"מ כל שלא נעשה דו"ח יכולים לחזור בהן כמ"ש בסי' רס"ו סד"ה אבל מה וז"ל ואע"פ שאם לא עשו דו"ח אין עדותן בטילה אבל מ"מ כיון שצריך דו"ח וכו' לא נגמרה והיה יכול וידאל דבורייאן לחזור בו עכ"ל. וצ"ע דמהר"ר בצלאל לא הבין כן בריב"ש (ועי' לקמן). והנה בנ"ד לא עשו הדו"ח לא בכמה בחודש כו' (ואף גם בחקירת המקום יש לומר דצריך לחקור באיזו חדר שבבית ולא סגי בשאמרו