דברי נחמיה אבן נזר נ

רק ששמע לשון קדושין וזה הוא סתירה לעדותו שבגב"ע דראהטשוב. ואינו חוזר ומגיד וא"כ נשאר ע"פ גב"ע דראהטשוב שני עדים היינו ר"א הנזכר ובעל האכסניא שלא פי' כן שהיא משכה וניתקה ידה לאחור. ולכן עם היות שזה העד הראשון שפי' כן במאהליב אינו נקרא עד אחד בהכחשה שהרי אין שנים הנשארים מכחישים אותו בזה וכמ"ש כת"ר דאפשר שאם היו שואלי' מהם הדיינים בראהטשוב ע"ז היו ג"כ אומרים כן. וכיוצא בזה איתא בתשו' הריב"ש סי' תע"ו הובא בסמ"ע סי' כ"ט סק"ו. אבל מ"מ כיון דאינו רק עד א' בפירוש זה אינו מועיל להוציא מחזקת קדושין שע"פ שנים עדים הנשארים וכעין מ"ש בגמ' פ"ב דכתובות ד' מ"ט ע"ב והאי דקאמר תנאי ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים. ופי' הריטב"א הובא בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ח דהיינו אפי' אין מכחישים זה את זה ע"ש ואף דשם קיי"ל דהאומר תנאי נאמן זהו משום דלא אמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כיון דהאומר תנאי עיקר סהדותיה והוא נאמן בכך משא"כ בנד"ז שנשאר ב' עדים מבלעדו א"כ אף דהוא נאמן לפרש כן אין דבריו של א' במקום שנים. אלא דמ"מ יש לומר דספיקא מיהו הויא ע"פ עד זה. דלא דמי לגמרי לעובדא דהתם דאף שאין מכחיש אותו מ"מ השני פירש שלא שמע שום תנאי. אבל בנ"ד שלא פירשו השנים הנשארים שלא ראו שמשכה ידה כו' וגם אדרבה הניחו מקום בדבריהם הגורם לספק בזה שעכ"פ אמרו שאחז ידה כו' דמורה שלא נתרצתה כלל א"כ מעצמנו יש מקום לספק שמא ניתקה ידה כו'. וגם ממ"ש א' מהעדים בראהטשוב דאשת בעל האכסניא ישבה במתכוין אצלה וסמכה א"ע עליה כדי שלא תוכל לברוח כו' וגם מדהודה המקדש עצמו במאהליב ע"ז שהיא משכה ידה ואצבעה לחזרה אך תקפה באצבעה בחוזק ונתן עליו הטבעת. א"כ יש לומר דיש לדון כ"ז לספק אע"פ גב"ע דראהטשוב כיון שהמקדש וע"א שלא בהכחשה אומר כן וגם קצת הוכחות לזה. א"כ יש ספק שני על דין דבשעת מתן מעות מקודשת דהא יש לומר שלא שתקה. ומ"ש כת"ר אמנם נראה דבכה"ג לא ה"ל למישתק אלא למצווח דוקא בראש הומיות דלא ניחא לה ולא די במשיכת ידה לאחור עכ"ל. ודאי אין כוונתו דגם אשעת מתן מעות יש לחוש לקדושין מה"ט דלא די במשיכת ידה לאחור. ובעינן צווחה דוקא דמ"ש מהא דסי' למ"ד ס"ז זרקתו כו' דלא הוה קדושין אע"ג שלא צווחה. אלא צ"ל דכוונת כת"ר דלא די במשיכת ידה לאחור על השתיקה דאח"כ ופעולת המשיכת ידה דיה שעתה לומר דלא לחוש לדין בשעת מתן מעות מקודשת אבל מ"מ יש לחוש כמו בשתיקה דלאחר מתן מעות. אך עכ"פ על דין דבשעת מתן מעות ודאי מהני. עוד י"ל ספק ג' על דין דבשעת מתן מעות היינו אף אם לא משכה ידה לאחור כמו ספק הב' וגם לא היה האמירה אחר גמר הנתינה כמו ספק הא'. עדיין יש לומר שמא האמירה היה בשעה שהיו שניהם אדוקין בהטבעת ר"ל אחר התחלת תחיבת הטבעת באצבעה. ומהתחלת התחיבה עד גמר התחיבה אמר לשון הקדושין. וא"כ יש לומר דאין כאן משום דין דבשעת מתן מעות וכמ"ש הגאון רע"ק אייגר נ"י כיון דלא עבדה מעשה. שכשהתחיל לתחוב לא ידעה עדיין שלקדושין מכוין. וגם כששמעה לשון הקדושין אינה מנחת אצבעה שיתחוב בו הטבעת כי אם הוא אוחז ידה ותוחב בה. א"כ מה מעשה עבדה והרי הודה ג"כ בראהטשוב שאחז ידה בחזקה והעדים אומרים ג"כ שאחז ידה מתחלת הנתינה וא"כ אם אחז ידה בחזקה יש לומר שאין כאן שום מעשה ממנה. ואף שהעדים לא העידו בפי' שאחז ידה בחזקה מ"מ אין כאן עדות על מעשה ממנה שהרי לא ראו ממנה בשעת מתן מעות מעשה שמסכמת על קדושין. שהרי גם לדבריהם יוכל להיות שאחיזת ידה היה בחזקה. וגם יש לומר שא"כ שהתחלת האמירה היה אחר התחלת תחיבת הטבעת באצבעה א"כ קרוב שלא הספיק לגמור תיבת לי עד אחר גמר תחיבת הטבעת. ועיקר קדושין הוא ע"י תיבת לי כמ"ש בש"ע סכ"ז ס"ד וע"ש בב"ש סס"ק י"ד בשם חי' מהרי"ט. וא"כ גם מה"ט יש לומר דאין כאן משום דין דבשעת מתן מעות. ובודאי שגם לפי גב"ע דראהטשוב אין לספק כלל שמא היה האמירה לגמרי קודם הנתינה שהרי כ' ונתן כו' ואמר כו' א"כ לכאורה משמע דודאי היה המעשה כמ"ש בספק זה השלישי. והנה לפ"ז יש לומר דגם הוכחה אין כאן דנתרצית לקדושין. דהוכחה דכ' רע"ק אייגר נ"י זהו ענין מדלא ניחא לה תשדינהו והיינו כשאין מונע לה להשליך. משא"כ בנד"ז שאוחז ידה בחזקה ותוחב בה. ומ"מ יש לומר כיון שבדברי העדים נזכר רק שאחז ידה. ולא פי' בחזקה אף שקרוב הדבר שכן הי' כנ"ל מ"מ יש לומר לדין כ"ז רק כמו ספק (בשגם שי"א דאפילו תכ"ד לאחר מתן מעות ה"ל כמו בשעת מתן מעות אלא שאין כן דעת רוב האחרונים). והנה בשני ספיקות בקדושין מצדד מהרי"ט ח"א סי' קל"ח להקל. והביא ד' מהריב"ל שמחמיר וראיתי בתשובת השאגת אריה שנדפס בתשוב' בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב שהעיר דדין זה תליא באשלי רברבי בהא דחוששין לסבלונות בקדושין דף כ' ע"ב דלפר"ח בתוס' שם דחיישינן למיעוטא בחשש קדושין משום חומר דאשת איש ולא אזלינן בתר רובא כמו"כ לא מהני שני ספיקות להקל אבל לפי' הרשב"א והריטב"א שם דהתם משום דאינו רוב גמור כו' וכ"ש לגירסת רש"י דלא חיישינן למיעוטא יש להקל בשני ספיקות. ולפי"ז בנד"ז שיש לומר דיש ג' ספיקות יש לצדד להקל דהא לדע' הש"ך בי"ד סי' ק"י בנקה"כ בהשגתו עמ"ש הט"ז שם סקט"ו העולה מדברינו כו' מהני שלשה ספיקות אף להוציא מחזקת אשת איש כו' ונהי דהט"ז שם מחמיר בזה כמ"ש אפי' הוה כמה ס"ס כו' בנ"ד דאדרבה החזקה מסייע להיתרא יש לומר דאפי' שני ספיקות מהני להט"ז. אלא משום פר"ח דחיישינן למיעוטא מ"מ בג' ספיקות יש לצדד להקל כיון דלהש"ך מהני כה"ג אף להוציא מהחזקה:

ועתה יש לחקור על חשש שתיקה דלאחר מתן מעות שלא השליכה הטבעת עד אחר גמר אמירת אתם עדים ואחר ששחקו עליה. וגם מהגב"ע יש מקום ספק אם השחוק ששחקו עליה היה ג"כ במשך שאחז ידה וא"כ תומ"י שהניח ידה השליכה הטבעת. או שהשחוק היה אחר שהניח ידה וא"כ לא השליכה הטבעת תומ"י שהניח ידה כ"א אחר כ"ד משהניח ידה דהיינו אחר ששחקו עלי'. והנה ענין שתיקה דלאחר מתן מעות אף גם היכא דליכא התירוץ ברה אי שדינא כו' אפשר לומר דאינו רק ספק קדושין וכמו שחילק הגאון רע"ק אייגר נ"י בין נד"ז דנקרא הוכחה דנתרצית ובין בשעת מתן מעות דהוי הודאה ממש כיון דעבדה מעשה. ואף שהגאון המקנה בחידושיו די"ב (ד"ה אמר רבא) כ' דלרב הונא בעובדא דצפיתא הוי מקודשת ודאי נראה שכ' כן רק ליישב דעת הרמב"ם. ועוד דבפני יהושע די"ג (ד"ה שלח ליה) משמע דלרבא שתיקותא דלאחר מתן מעות בכל ענין לאו כלום היא ולאו מה"ט דסברה אי שדינא כו' ע"ש. ולכן יש לומר דהוי רק כמו ספק קדושין וא"כ יש לומר דהיינו דוקא בשתיקה שבגמרא שם שביכולתה להשליך הקדושין ואין מונעה ואעפ"כ אינה משלכת ע"ז מחמירי' בדליכא הטעם סברה אי שדינא כו' משא"כ הכא שהמקדש אחז ידה ומנעה מלהשליך והודה שאחז ידה בחזקה. והעדים בן אין מכחישים זה. ובשתיקה דלאחר מתן מעות יש לדון שמא אחז ידה בחזקה. כמו דמתרצי' שמא טעתה דתתחייב באחריות כו' מצורף לזה אשת בעל האכסני' האט זיך אן גילייגט מיט איר האנט אופין שויס של אשה זו (הגרושה שקידשה) בכדי צוא פאר שטעלין זיא זאל ניט קענין אנטלויפין. א"כ לא יכלה להשליך הטבעת אא"כ ע"י מלחמה ולכן אף אם לא נלחמה מנלן להחמיר בזה. שהרי אין זה דומה כלל וכלל לשתיקותא שבגמרא. ועוד יש טעם להקל