דברי נחמיה אבן נזר מט

והאמת יורה דרכו שהם דברי הרמ"ה. ועוד דאם כדברי הט"ז למה כתב בשם יש מי שאומר אטו איכא מאן דפליג עלה. בלא ארצאי מעיקרא ותומ"י תכ"ד שדיתינהו (כגירסת הט"ז) דבהכי מיירי בהגמי"י וק"ל למימר דאפ"ה הוי קדושין. וכאן א"ל כמ"ש מפרשי השו"ע בכ"ד לשון יש מי שאומר אף במקום שאין חולק. כיון דהך מילתא אשכחן לה בהדיא בגמ' ופוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דבלא נתרצתה בפירוש ותומ"י תכ"ד שדיתינהו בפניו דלא הוי קדושין וכ"כ בשו"ע שם ס"ז דמכל הנ"ל מוכח דהב"י דינא דהרמ"ה דוקא נקט ובלא שדיתינהו ופליג אהגהת רמ"א בשם הגמ"ר הנ"ל כדברי הח"מ הנ"ל. מ"מ אין לפטור אשה זו דנד"ד בלא גט מאחר דבשו"ע ס"ל ורמ"א סכ"ח לא הביאו דעת רמ"ה אלא בשם י"א. פשוט דיש לומר דהיינו רק לחוש לחומרא לסברת רמ"ה. ולא קשה מידי מה שהקשה הח"מ דברי רמ"א אהדדי דמשום חומרא דא"א אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ואדרבה מדבסי' מ"ב הביא דברי הגמ"ר בסתם ודברי הרמ"ה בסכ"ח בשם י"א משמע דס"ל להלכה דלא כרמ"ה אלא דלחומרא יש לחוש לדברי הרמ"ה. וכ"ש שיש לומר דאפי' הרמ"ה נמי יודה בנד"ד (ובעובדא דהגמ"ר ודלא כח"מ). דדוקא זרק לתוך חיקה קאמר. ומשום דיש לומר דלא איכפת לה. אבל נתן בידה ממש דליכא למימר לא איכפת לה כדלעיל. ומדשתקה ולא צווחה אודויי אודית ליה. הרמ"ה נמי יודה דמקודשת. ואף שבמאהליב הוגבה העדות בשינוי למעליותא טובא. מה יועילנו זה דלפי דברי האשה והבעל הן הן העדים עצמן שהעידו בראהטשוב. וכיון שהגידו בפני ב"ד דשם שוב אין חוזרין ומגידים להיפוך ממש. ואפי' אם יהיו עדים אחרים הם המעידים במאהליב. נראה פשוט דהיינו שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דסי' מ"ז דאפי' אם נשאת תצא

אמנם לפי דברי האשה שהעדות דראהטשוב הוגבה שלא בפניה ושלא בפני הבעל היה מקום לאהדורי אפתחא דהיתרא דעדו' שהוגבה שלא בפני הבע"ד שלא כדין אין דנין על פי' וחוזרין ומגידין בפני הבע"ד כמ"ש בח"מ סכ"ח וממילא דה"ה נמי כשיש עדים אחרים שהוגבה עדותן בפני הבע"ד ומכחישין הראשונים דעדות של הראשונים בטילה ושל אחרונים קיימת ואזלינן בתרייהו. וא"כ הוא עדות דמאהליב שהוגבה כד"ת בפני הבע"ד היא עיקר ויש לנו לילך אחריה. וכבר נתבאר דלפי העדות דמאהליב היתרה פשוט וכמ"ש הרב הגאון המ"ץ דמאהליב. אך הנה ראיתי בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' ה' שע"פ הרב המאירי וע"פ הרשד"ם נתפשט הדבר לגבות עדות קדושין שלא בפניהם אף שיש חולקין בדבר כך נתפשט המנהג. והובא גם בתשו' נו"ב. ומה לי להאריך לפני כ"ק. והכל גלוי וידוע לפניו. ועינו פקוחה ביתר שאת ויתר עז כולי האי ואולי ימצא פתחא דהיתרא לאשה זו. כי בעניותנו צריכה גט. ולא מצאתי לה תקנה ע"פ הדברים האלה. ואחלי תכון תפלתי להשיבני דבר בהקדם האפשרי. ובזה אדע כי מצאתי חן בעיניו נאום המוכן אל משמעתו יצחק אייזיק עפשטיין. סימן ט' תשובת כ"ק הגאון אדמו"ר זצוק"ל להרב הגאון מוהר"ר יצחק אייזיק מהאמי'

הנה גם אם באנו לדון ע"פ הגב"ע דראהטשוב קלישא טובא החשש קדושין דהנה אם באנו להחמיר מהדין דשתיקה בשעת מתן מעות מקודשת יש שני ספיקו' להקל ואפשר שלשה ספיקו' ואם משום השתיקה דלאחר מתן מעות עד ששחקו עליה ואז השליכתה נראה דע"ז יש לצדד להקל לגמרי בנד"ז שאחז ידה. ומתחילה נדבר מנידון החשש דבשעת מתן מעות שהוא יותר עקרי. והנה רש"י ד' י"ב סע"ב והרמב"ם והש"ע סי' כ"ח ס"ד פי' דבשעת מתן מעות היינו שאמר התקדשי לי בו ואח"כ נטלתן. והיינו משום דבכה"ג הויא הודאה ממנה על הקידושין וכמ"ש הריב"ש סי' ק"ע. כיון שכבר שמעה שנותן לה לשם קידושין והיא מקבלת. וכמבואר מדברי הרמ"ה סי' כ"ח סקי"ב דזהו ענין דעבדה מעשה דמוכח דניחא לה. אמנם בטור סי' כ"ח כתב אם אמר לה כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן. אשר מזה מוכח לכאורה דאפי' בתחלת הנתינה לא שמעה שנותן לה לשם קידושין נקרא ג"כ בשעת מתן מעות ואפשר היינו ע"ד דמשמע בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח דכשהאמירה היא בין נתינתו לנטילתה שעדיין שניהם אדוקים בהחפץ שנותן לה לא מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות. אך באמת אין זה מוכרח בדעת הטור כי יש לומר פי' בשעה שנתנו היינו כשהחפץ עדיין בידו לגמרי והיא מקבלת אחר ששמעה שלשם קדושין נותנו לה וכ"מ בב"ח שם ס"ד דס"ל דגוונא דהטור פשוט יותר דהוי קדושין מגוונא דרש"י והרמב"ם וא"כ עכצ"ל דמפרש דעת הטור כדפרישית. וכן ראיתי בתשו' הגאון ר' עקיבא אייגר נ"י סי' צ"ז וז"ל ע"ד המאורע נער אחד אמר לנערה קח חפץ זה לפקדון וכשבאתה לקחתו ואחזה החפץ בעוד שהוא והיא אדוקין בחפץ אמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה כו' מ"ש מעכ"ת נ"י בהחלט דנ"ד מיקרי שעת מתן מעות אני בעניי איני רואה הכרח לזה דיש לומר כיון דלא עבדה מעשה. דבשעה שסילק ידו דאז הוא שעת חלות הקדושין נשאר החפץ ממילא בידה ולא עשתה מעשה. יש לומר דלא מיקרי שעת מתן מעות. ומה שתמך מעכ"ת יסודו על דעת מהרי"ט חאה"ע סל"ח במ"ש ואפשר לתרץ דעת העד כו' לענ"ד אינו מוכרח ואדרבה משם משמע בהפך ממ"ש מהרי"ט והכא אפילו א"י לנתקו כו' דטעמא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא משום דסברה אי שדינא ליה כו' אבל זו כו' אלמא דנתרצית בקדושין עכ"ל מהרי"ט. הרי דבא ללמד כיון דאמרינן דה"ל למישדייה כו' ממילא בזו כו' הוי הוכחה דנתרצית כמו הוכחה דה"ל למישדייה. אבל אלו לא היינו דנין שתיקה להוכחה מדלא שדייה ה"נ לא היינו דנין להוכחה מדלא סילקה ידה ומ"ש מהרי"ט לשונו לא מיקרי שתיקה אחר מתן מעות. היינו דאין בזה היתרא דשתיקה דלאחר מתן מעות כו' אבל מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא הוי כהודאה ממש רק הוכחה דנתרצית כמו שתיקה דלאחר מתן מעות היכא דלא שייך הסברא דסברא אי שדינא כו' עכ"ל הגאון רע"ק אייגר נ"י בתשו' הנ"ל. ודפח"ח. והנה בנ"ד יש לספק דאולי אמר אחר שכבר תחב הטבעת באצבעה דכך משמע לכאורה מהגב"ע דראהטשוב ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את כו' וגם הודה בעצמו כן במאהליב וגם המעשה מורה כן שהרי אחז ידה מתחלת הנתינה והאמירה עד אחר גמר אומרו אתם עדים א"כ מוכרח שסבר שודאי לא תקבל ולא תחזיק הקדושין ברצון א"כ מסתמא לא אמר ג"כ לשון הקדושין קודם הנתינה וכמו שניכר ג"כ ממה שאמר ואתן לך מדעם ולא רצה להזכיר שיקדשה כו'. וא"כ היה המעשה הרי כתב רמ"א בד"מ סי' כ"ח סק"ד שאפי' תכ"ד אחר הנתינה נקרא לאחר מתן מעות. ואף שי"ח ע"ז מ"מ רוב הפוסקים ס"ל כן וכן נראה ודאי דעת מהרי"ט בתשו' הנ"ל. הרי ספק אחד. הספק השני דאף אם האמירה קדמה לנתינה מ"מ אין זה נקרא בשעת מתן מעות לפמ"ש אחד מן העדים במאהליב (והוא מעדים דראהטשוב) שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור בעת נתינת הטבעת באצבעה. והוא נאמן לפרש דבריו כן שאין זה חזרה מעדותו שבראהטשוב רק פירוש וכמ"ש כת"ר. אולם מה שנראה מדעת כת"ר שיש להאמין לעד זה לעשות זה לודאי אינו מובן לי כיון שרק אחד מהעדים פירש כן. והשני ר' אליעזר בר"ד לא פירש כן רק אמר שלא ראה מאומה