דברי נחמיה אבן נזר מח

קודם ש"ק פ' אמור. וכמה לא חלי ולא מרגיש השינויים מן הקצה אל הקצה בין גב"ע שלו לגב"ד דמאהליב. רק אומר מותר הוא כמבואר במכתבו

אד לבי לא כן ידמה אלא לפי העדות דראהטשוב לא נפק מכלל ספק קדושין גמורים לכ"ע. דהנה כפי מה שהעידו שאמר לה הבי לי ידך ואתן לך מדעם ונתנה ידה ואמר לשון קדושין ונתן הטבעת באצבעה בשעת מעשה לעיניהם. היינו ממש הך דתניא פ"ק דקדושין ד' י"ב אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו' אם בשעת מתן מעות מקודשת וודאי) וכו' וכן פסקו כל הפוסקים. ופשיטא דלא גרע לשון כנסי בפקדון מלשון נ"ד אני אתן לך מדעם. גם לפי דבריה שחשבה שהוא החצי רו"כ על הוצאה וכיון שבשעת נתינת הטבעת אמר לשון קדושין הרי זה מקודשת וודאי). ואין לומר דברייתא מיירי כשפשטה ידה לקבל הקדושין אחר שכבר חזר ואמר התקדשי. דאיכא גילוי דעת שרצונה להתקדש לו וכנראה לכאורה מלשון הריב"ש בתשו' סי' ק"ע שכתב וז"ל דבשלמא לשון הקדושין נאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה ע"כ. דמשמע דוקא כשהיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת דהוי מעשה מוכיח על מחשבתה ורצונה. אבל אם היתה ידה פשוטה מקודם והוא נתן הטבעת על ידה יש לומר דאין כאן גילוי דעת דניחא לה והוי כזרק לחיקה דעובדא דריב"ש ודינא דרמ"ה בטור סכ"ח. ליכא למימר הכי דמסתמא דברייתא ודאי לא משמע כן. דמי לא עסקינן שתיכף שאמר כנסי בפקדון פשטה ידה תיכף ומיד וגם אהא קאמר אם בשעת מתן מעות מקודשת. ותו דאם איתא דדוקא בעינן פשטה ידה אח"כ לפלוג וליתני בדידה דאפי' בשעת מתן מעות אם היתה ידה פשוטה מקודם לא א"כ וכ"ש כשאמר לאחר מתן מעות דבכלל מאתים מנה (וכן מוכח לשון כל הפוסקים שלא הזכירו רק לשון שתיקה בשעת מתן מעות ולא בשעת פשיטת ידה) ודוחק לחלק בין סלע שצריך אחיזה ביד אף לאחר פשיטת יד ובין טבעת שמאליו הוא נאחז באצבעה. דכל שעושה מעשה בגופה ממש כדרך קדושין גמורים אם איתא דלא ניחא לה לא הויה שתיקה והריב"ש נמי לאו דוקא בפשטה ידה אח"כ קאמר דוקא שהרי כותב בלשון הקדושין שנאמר לאשה בשעת נתינה ולא בשעת פשיטת ידה מקודם לנתינה ובנהוג שבעולם תחילה היא פושטת ידה ואח"כ הוא אומר לשון הקדושין ונותן הטבעת על ידה הפשוטה. רק שיש לומר דפשיטת ידה מקודם נמי הוי גילוי דעת שרצונה לקבל קדושין כיון שלא היה שם שום דברים אחרים. אבל באמת זה אינו והריב"ש אורחא דמלתא נקט ועיקר הסברא הוא שהקבלה בידה ממש הויא הודאה והוראה להסכמת רצונה ופשטה ידה דנקט אורחא דמלתא קאמר. תדע שתומ"י אח"כ לא זכר כלל פשיטת יד וכתב וז"ל מתקדשת בשתיקה שקבלתה הטבעת או הכסף (ולא פשיטת ידה) הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושין. ואם איתא דמעשה הפשיטת יד דווקא בעינן עדיפא הוי ליה למימר דאפילו מעשה להדיא דמוכח דניחא לה נמי עבדה ולא הודאה גרידא. וכן מדכתב אח"כ וז"ל אבל אם כשקבלה הכסף לא שמעה לשון קדושין (ולא כתב כשפשטה ידה וקבלה) אלא אחר קבלתה הכסף (ומזה נמי מוכח דאחר פשיטת ידה לא אהני לן אלא רק אחר קבלת הכסף דוקא) אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדה מעשה דניחא לה עכ"ל. אלמא דבקבלה הכסף מקודם לשון הקדושין אח"כ הוא דבעינן מעשה דמוכחא דניחא לה אבל אם שמעה לשון הקדושין קודם קבלת הכסף אע"ג דלא עבדה מעשה שתיקתה גרידא כהודאה דמי וזה מוכח בלשונו ז"ל ועוד ראיה ממ"ש אח"כ והא דלא מחאי' בפירוש משום דלא איכפת לה ע"כ. וזה לא שייך אלא בזרק לתוך חיקה או באומר לאחר מתן מעות. אבל בידה פשוטה כדרך מקבלי קדושין (אף שפשטה אותה בשביל ד"א כפקדון דברייתא או כנ"ד) והוא אומר לשון קדושין ונותן טבעת באצבעה כדרך וסדר כל מקדשי נשים. מי איכא למימר דלא איכפת לה. וזה בעיני ברור ופשוט. וסוגיא דגמ' שם ד' י"ג דאמר לישדינה וכו' מוכח דלא בפשיטת ידה מיירי ואין להאריך בזה לענ"ד. וה"ה בנידון שלפנינו הגם שאחר נתינת הטבעת באצבעה לא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה רק שתיקה גרידא יתר מכ"ד כיון ששמעה לשון קדושין מקודם הוי קדושין גמורים. ומה שזרקה הטבעת אח"כ ואחר השחוק ששחקו ממנה אמלוכי הוא דאמלכא

מיהו יש לומר דאף דלא הזכירו העדים בראהטשוב שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור בעת הנתינה של הטבעת באצבעה. הוא משום שלא בחנו הדיינים בזה. ובמאהליב שבחנו הגידו האמת כאשר הוא. ואין בזה הכחשה מעדות דמאהליב לראהטשוב. ולפי זה הרי יש כאן הוכחה גדולה שלא נתרצתה בקדושין (ג"ז א"ל כדלקמן בשם הרמ"א מהגמ"ר) בשעת מעשה ממש. אמנם נראה דבכה"ג לא הוי' לה למשתק אלא למצווח דוקא בראש הומיות דלא ניחא לה ולא די במשיכת ידה לאחור כיון דליכא למימר דלא איכפת לה כעובדא דריב"ש וברייתא הנ"ל) כדלעיל וגם הא חזינא דאיכפת לה ודחקה להוציא ידה מתחת ידו בתחילה ואעפ"כ אחר שגבר עליה ונתן הטבעת באצבעה שתקה ולא צוחה הודאה גמורה היא. ואין לומר משום הכי שתקה דסברה הא קא חזו עדים דלא בעינא דכיון דאח"כ צוחה היינו בעיין דפ"ק דמציעא תקפה אחד בפנינו ושתק והדר צווח מי אמרינן מעיקרא אודויי אודי א"ד סבר הא חזו רבנן וסלקא בתיקו ומי לא עסקינן נמי התם שהוא נתעצם עמו ולא הניח לתקוף והוא התגבר עליו ותקף מידו דחזו רבנן גם התעצמותו ואעפ"כ מבעיא לן שמא מחל אח"כ מדלא צווח וסלקא בתיקו ולא מפקינן מידי התוקף. וה"ה וה"נ אע"ג שנתעצמה להוציא ידה כיון שגבר עליה וראו העדים ששם הטבעת באצבעה כעדות דראהטשוב ושתקה ולא צווחה הויא הודאה ומקודשת גמורה היא לכה"פ מחמת ספק דתיקו דגמ' הנ"ל. ועוד הדבר מפורש בהגהת רמ"א סי"ב בשם הג"מ דאפילו לקח ידה בחזקה ושלא ברצונה הוי קדושין כיון שמתחילה דבר עמה מענין קדושין אע"ג דבשעת מעשה לא אמר מידי. אלמא דמה שהיה נראה שנעשה בלא רצונה אין מועיל כלום ובטל הקדושין כיון שלא מחתה בפירוש דוקא ופשיטא טובא דלשון הקדושין שאמר בשעת מעשה כנ"ד עדיף מדיבר עמה בעסקי קדושין מקודם ובשעת מעשה לא אמר כלום כעובדא דהגמ"ר ורמ"א הנ"ל. ואע"ג דהתם קאמר והיא לא זרקה הטבעת ובנדון שלפנינו זרקה הטבעת כמבואר בגב"ע. כיון שנראה מתוך העדות שלא תכ"ד זרקה הדבר פשוט דאיכא למיחש לאמלוכי אח"כ כיון דשתקה ולא זרקה הטבעת אלא אחר כ"ד ואחר השתיקה יש לומר דמקודם נתרצתה ואח"כ חזרה בה ומוכח מהגהה הנ"ל דבכה"ג לא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות. והיינו משום דהכא ליכא למימר דשתקה משום דלא איכפת וכדאמרן. ומ"ש הב"ש והבה"י דהך דהגמ"ר מיירי בנתרצתה תחילה בפירוש הנה קושית הבאה"ט חזקה מאד דא"כ היינו הגהה הקודמת בשם הגמי"י ואפי' זרקה הוי קדושין (ולא מצאתי דבר מספיק מה שיש לטעון בזה) והאמת יורה דרכו דלאו בהכי מיירי בהגהה הב' ואפילו לדעת החמ"ח דהגהה זו דסי"ב פליגא על הרמ"ה בטור סכ"ח ובהגהת רמ"א שם הביאה בשו"ע להלכה וכן פסק הרב"י בש"ע סי' למ"ד ודלא כט"ז שם שהגיהה וכתב שמקור דברי הש"ע שם הוא מהגמי"י שהביא הרב"י בס' מ"ב ולא דינא דרמ"ה. דליתא שאין דרך הפוסקים ובפרט בש"ע להשמיט גוף הדין של המקור ולהביא רק מה דאתי מכללא וגם לשון הש"ע מכוון ביותר ללשון הטור בשם הרמ"ה ולא כלשון עצמו של ספר הש"ע ולמה לנו לילך באורחא דחיקא