דברי נחמיה אבן נזר מד

זו שמקבלת עתה שוה לה פרוטה כו' ועי' רשב"א בהעתקתו פרש"י שכ' שהיא היתה נותנת כו' בשעת ההרווחה (וגם לא סיים אם פי' לה כך) מלשון זה משמע דא"צ שהמקדש יפרש כן רק שכ"כ להסביר ששייך שוה כסף בהנאה זו כו'. כללא דמילתא עיקר הזכרת הך פרוטה דפיוס. אינו כ"א דרך הסבר להפריש הנאה וקו"ר דעתה בעת הקידושין מעיקר ההנאה דאח"כ מגוף ההרווחה (או גוף מחילת המלוה דקודם). אשר לכאורה הכל דבר א' ואין כאן כ"א הנאה א' העיקרית. אשר ע"כ באמת הרמב"ם לא נחה דעתו בזה ופי' בע"א שמקדשה בשעת ההלוואה כו'. לכן אסבר' לה רש"י ע"י פרוטה דפיוס שהיתה נותנת עתה. שעי"ז נמצא מובן (קצת) ששייך הנאה וקו"ר עתה. ושהיא שוה כסף כו'. וז"ש הרשב"א שהיא היתה נותנת כו' בשעת ההרווחה. ולשון הראב"ד בהשגות והיא היתה נותנת מיד כו'. שעיקר המכוון בזה להסביר ששייך הנאה עתה זולת ההנאה העיקרית שיהיה לה מגוף המעות. וזהו הפלוגתא בין הרמב"ם (ור"ח) לשאר פוסקים. דהרמב"ם לא ס"ל לחלק ולהפריש הנאה דעתה בפ"ע. אלא דהכל הנאה א' מעיקר ההרווחה. ולכן ס"ל דדוקא כשמלוה לה עתה. הרי נותן לה עתה בשעת הקידושין דבר שתהיה נהנית בו (והגם שהנאת השימוש יהיה אח"כ. מה בכך הרי גם כשנותן דבר לחלוטין אין ההנאה כ"א אח"כ אלא שמ"מ מקודשת במה שזוכה עתה בדבר שתוכל ליהנות ממנו אח"כ והרי גם במלוה זוכה עתה במעות הללו לענין הנאת תשמישן במשך הזה"ז. ומתורץ בזה קו' הרשב"א ע"ש) אבל במלוה דקודם. הרי כבר זכתה בגוף המעות א"א שתתקדש בהנאת שימושן וק"ו הוא ממה שאינה מקודשת בגוף המלוה. אלא ששאר פוסקים ס"ל דמלבד ההנאה העיקרית בעת השימוש יש עוד הנאה בפ"ע עתה בעת הקידושין. וזה לא מסתבר' ליה להרמב"ם דהכל הנאה א' והטפל בטל להעיקר כו' (ומתורץ קו' הר"ן)

א"ה. עוד מצאתי בכ"י המחבר ז"ל בענין הצ"ע דלעיל מגבי שכר מלאכה כו'. וז"ל]

ולכאורה מהא דמבואר בד' ס"ג ובדמ"ח גבי שכירות דלמ"ד אינה אלא לבסוף דלכאורה משם מוכח דהא דמקדש במלוה אינה מקודשת היינו דוקא במלוה שכבר נתחייבה בה מקודם הקידושין אבל כשפוטרה מחיוב שראוי לחול עליה עתה בעת הקידושין מהני שפיר ע"ש בפרש"י דמ"ח רע"ב והרי לשם קידושין מוחל אצלה וא"כ לכאורה ה"נ דכוותיה בפרוטה דפיוסא שהיתה צריכה ליתן עתה בעת הקידושין והרווחה והוא פוטרה מזה. יש לומר לכאורה ג"כ שדומה להנ"ל ועדיף ממלוה שכבר נתחייבה. אבל ז"א. דבאמת יש להבין גבי שכירות מה טעם וסברא יש בדבר. מה בכך שהמחילה היא לשם קידושין הרי גם במחילת מלוה. המחילה עתה היא לשם קידושין אלא שמ"מ כיון שהמעות הן בידה וברשותה נמצא שאינו נותן לה כלום במחילה זו. וה"נ דמי השכירות הרי הן בידה וברשותה וליכא נתינה. ולא דמי להא דאמרינן ר"פ האומר (נ"ט א') גבי המקדש לאחר ל' יום דהני זוזי לא למלוה דמי כו' משום דבתורת קידושין באו לה. דשם היה נתינה ממש מתחילה אלא שמצד שבשעת חלות הקידושין כבר נתאכלו וליתנייהו לכאורה דומה למלוה שג"כ היה מתחילה נתינה ממש ולא מהני מצד שעתה ליתנייהו. ע"ז אמר דלא דמי משום דהנתינה שמתחילה היה לשם קידושין משא"כ במלוה. אבל גבי שכירות דנתינה ממש לא היה בעולם ואין כאן כ"א מחילת חיוב. מאי נ"מ אם החיוב היה מכבר או שעתה היה ראוי לחול הכל אין במחילה זו נתינה. כיון שהמעות הן בידה וברשותה (ואדרבה הסברא לכאורה בהיפוך דכיון דחזינן שמחילת חיוב שכבר חל לא חשיב נתינה כ"ש מחילה ופטור שלא יחול עליה חיוב. טפי לא דמי לנתינה. דה"ז דומה טפי ב למבריח ארי שבנדרים ל"ג ובכ"ד). אשר ע"כ לכאורה היה נלפע"ד דבאמת ההיא דשכר מלאכה לא איירי שמקדשה בדמי השכירות. אלא בגוף שבח המלאכה. וכ"מ הלשון עשה לי נזמים ואתקדש לך (שבדמ"ח) דלא קצבו ולא הזכירו כלל דמי השכירות (וכן שב עמי שחוק לפני שבדס"ג). וגם בשכר שאעשה עמך (שבדמ"ח ב') ובשכר שארכיבך (שבדס"ג) י"ל ג"כ דר"ל שהקידושין הן שכר על המלאכה. שבפי' בשכר כמו בעד כו' וכדלעיל). ומה שתלוי בפלוגת' אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף. היינו משום דהא בהא תליא. דאי ישנה לשכירות מתוע"ס. דהיינו שכל פורת' שעושה זוכה בדמי שכירות לפ"ע זה ה"נ איהי זוכה אז בשבח עשי' זו (דמש"ה נתחייבה אז בדמי שכירות זה) וה"ז כמלוה עליה עד חלות הקידושין. (דומה למש"א גבי המקדש בתמרים בזו ובזו ואכלה ראשונה ראשונה דקמייתא מלוה גבה ע"ש דמ"ו א'). ואי אין לשכירות אלא לבסוף. ה"נ איהי זוכה לשבח המלאכה בב"א לבסוף בשעת חלות הקידושין ולכן שפיר מקודשת בזה (וגם בשב עמי רקוד לפני. הגם שלכאורה קשה הדבר להאמר ע"ד הנ"ל. דנהי דהסברא דלמ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס שייך (קצת) גם בזה. אבל שנאמר דלמ"ד אינה לשכירות כו' זוכה בכל ההנאה בב"א לבסוף לכאורה אינו מתקבל. שהרי המציאות לא יוכחש (ואין תלוי בדין. והרי נהנית והולכת בכל שעה. והנאה הראשונה כבר עברה לבסוף. (ודומה לתמרה הראשונה שאכלה) ונעשה מלוה גבה. אבל אחר עיון מעט נראה (לכאורה) גם זה א"ש דכבר נתקשו התוס' (דף מ"ו א' ד"ה ואפי') וכל הפוסקים גבי תמרים למה מדמה למלוה הרי כל היכא דאתו לידה בתורת קידושין אמרינן דלא דמי למלוה. ותירץ משום דלא יגמר הדיבור קודם קבלתה כו' ומש"ה כשא' באלו ונגמר הדיבור מקודשת (ובטוש"ע סי' ל"א סי"ו יש פלוגתא כשא' בזו ובזו וגמר הדיבור ולא גמר הנתינה ע"ש. וכשא' באלו לכ"ע אפי' אכלה קודם שגמר הנתינה מצטרפים. וע' ב"ש שהטעם משום שכללם בדיבור א'. ועי' תוס' רי"ד דמ"ז). ולפ"ז לכאורה כאן בעשה לי נזמים וכה"ג שבדיבור א' נאמר (ונגמר קודם שהתחיל במלאכה) ה"ז דומה לאמר באלו. וא"כ אפי' ישנה לשכירות כו' לא דמי למלוה. ועי' בחיה"ר דף מ"ח ב' ד"ה מ"ס שהקשה מעין זה. ותירץ דבאלו שאני כו' אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתא להאי כו' לא חזי לאיצטרופי כו' אבל אי ס"ל דאינה לשכירות כו' כולא אגרא בב"א אתי עכ"ל. מובן דעיקר החילוק בין ישנה לשכירות או אונה הוא רק לענין הצירוף דאי ישנה לשכירות מתוע"ס. היינו שאנו מפרידים ומחלקין כל רגעי עשיית המלאכה כאו"א בפ"ע. ואי אינה לשכירות אלא לבסוף. היינו דחשבינן כל העשיה לדבר א' ביחד (והא דאמרינן לבסוף הוא ממילא דהא שכרו לכל היום וא"א שיתחייב בכולו מקודם גמר היום). וא"כ נראה דגם לענין כשמקדשה בגוף ההנאה גבי שב עמי כו' ג"כ שייך חילוק זה. דכשישנה לשכירות אנו מחלקים כל רגע בפ"ע אין באותה הנאה ש"פ וכשבאה רגע הב' עברה הנאת רגע א' והוי מלוה גבה, אבל אי אינה לשכירות אלא לבסוף. והיינו דחשבי' הכל כדבר א' בב"א. לכן גם הנאה דידה מצטרפי' כל רגע אותו משך ביחד והוי שוה פרוטה בב"א לשם קדושין ומקודשת (לבסוף כו' כנ"ל): בענין הנ"ל

מ"ש ע"ו הרב הגדול הח"וב ומפורסם מוהר"ר יוסף נ"י תומארקין. ומה שנשא ונתן הגאון המחבר עמו בזה. וז"ל הרב הנ"ל

הנה מה שהאריך בנו החכם וסופר שי' בספק אי מקדשים בהנאה דלא הוי כעין נתינה. לא אדע לו מקום. הגם דהב"ש רסי' ל' הביא בשם תשו' הש"ך דטלי קדושיך מע"ג קרקע הוי ספק קדושין (ע' בתשו' רב