דברי נחמיה אבן נזר מב

שגם בהנאת מחילת המלוה צריך לפרש דוקא כנ"ל. והנה לכאורה עלה ע"ד לדחות כל הנ"ל. ולומר דלעולם ס"ל לרש"י ז"ל דבהנאה עצמה ג"כ מקודשת ואין צריך לפרש בההיא פרוטה דוקא ומה שהזכיר שאת היית נותנת כו' אינו שצריך שיפרש לה כך אלא לתרץ מה שקשה לכאורה דהא אשה לא מתקדשה אלא בכסף או בשוה ובשטר כו'. וא"כ אמאי מתקדשה בהנאה דהא הנאה לכאורה לאו שוה כסף הוא דהא לא שייך בה מכירה ולא שייך בה כסף כלל וא"כ לא הוה שוה כסף. וע"ז פי' דבאמת שייך בה כסף ושייך לומר ששוה כסף והיינו שהיא היתה נותנת (לאדם שבידו לפייסו) פרוטה כו' וע"כ נקרא שוה כסף ששוה אותה פרועה כו'. אמנם מלשון רש"י כאן שכ' בארווח זימנא כו' שאת היית נותנת כו' משמע שצריך שיפרש לה כך וכן מלשון רש"י שהביא הרשב"א ז"ל בשכר כו' משמע ג"כ שצריך שיפרש לה כך. וכן מדעת הר"ן הנ"ל שכ' בההיא הנאה שתרצה זו לתת פרוטה כו' וזה מקבלה בחנם ע"כ משמע להדיא דצריך שיקדשה דוקא בהנאה שמקבל בחנם ומוחל ונותן לה הפרועה כו' ולא בהנאה עצמה שמקבל ממנה מתנה וא"כ משמע כנ"ל דבהנאה דלית בה נתינה אינה מקודשת והנה לכאורה נראה מדברי הרשב"א בחידושיו שהביא פירש"י על הא דהמקדש בהנאת מלוה סתם דס"ל ג"כ כרש"י. אמנם מפירושו על הא דתן מנה לפלוני ועל בעיא דא"ח לא משמע כנ"ל לרש"י שכ' על הך דתן מנה כו' שמקדשה בהנאה זו שאני נותן כו' ובא"ח פי' שמקדשה בהנאה שמקבל כו' משמע בהדיא דמקדשין בהנאה כו'. וע"כ נראה דוודאי הרטב"א ז"ל לא ס"ל כנ"ל לרש"י. אך מה שהביא פירש"י על הא דהנאת מלוה בסתם נראה דאולי אפשר לומר דדוקא גבי מקדש בהנאת מלוה צריך לפרש שמקדשה במחילת הפרוטה דוקא. אבל אם מקדשה בהנאה עצמה שמרויח לה הזמן ויכולה להרויח במעותיו ס"ל דלא עדיף ממקדשה במלוה עצמה דאינה מקודשת מצד שהמעות כבר ברשותה וליתנייהו כלל דמלוה להוצאה ניתנה. וה"נ אם מקדשה בהנאה שמרווחת במעותיו. כיון שהמעות מכבר ברשותה וליתנייהו' כלל (דמלוה להוצאה ניתנה) נמצא שאינו נותן לה כלל מעות להרויח בהן אבל אם מקדשה בהנאה שמרויח לה בלי שום פיוס ומוחל לה הפרוטה נמצא שמרווחת עתה (בשעת הקידושין) הפרוטה שפיר מקודשת. ולפי"ז נראה דאם היה מפרש לה שמקדשה בנחת וקו"ר שיש לה מן ההרווחה ולא מהרווחה עצמה (כענין שנזכר לעיל לענין הנאת מחילת מלוה כו') ג"כ מקודשת דהא ההנאה וקו"ר זה מעכשיו נולד לה כו'. וכ"ש אם היה מלוה לה עכשיו מעות והיה מקדשה בהנאה שמרויח לה זמן המלוה כו'. אז ודאי מהני (ונראה דאפשר לומר דזהו ג"כ טעם הרמב"ם ז"ל שמפרש דאיירי בהלוה לה עתה מעות ע"ש. ונראה דצ"ע להרמב"ם אם מהני אם מרווח לה זמן מלוה ישנה ומפרש לה במחילת הפרוטה כו' או בהנאה וקו"ר שנולד לה עכשיו מזה אם מהני). ועל מ"ש בשכר הנאת המחילה כו' נראה דהיינו מצד דס"ל דאם אומר בהנאת מחילה לבד אפשר לומר דדעתה אזוזי וסוברת שמקדשה במחילת מצוה עצמה ומאי דאומר בהנאת מחילה היינו שקורא להמחילה הנאה (וכמו מקדש בהנאה שארווח לך הזמן דאז וודאי משמע שמקדשה בההרווחה עצמה וקורא לההרווחה הנאה כנ"ל ע"ש או שפירושו במה שאני מהנה אותך במחילת המלוה שזה וודאי כמו מקדש בהמחילה עצמה) וע"כ הצריך שיאמר בשכר הנאת המחילה דאז וודאי לא משמע כלל שמקדשה בהמחילה עצמה אלא באותו שכר שהיא הייתה נותנת עבור המחילה והיינו אותה פרוטה כו'. ולפי"ז נראה ג"כ שאלו היה מפרש לה שמקדשה בהנאה וקו"ר שנולד לה עכשיו מן המחילה (ולא במחילה עצמה) מהני

ומעתה צריך לבאר מה שצ"ע לכאורה להמפרשים שכתבו פי' מילי דרבא שמקדשה בהנאה כו' וכן ברמב"ם שמפרש ג"כ מילי דרבא במקדשה בהנאה כו' ע"ש. וצ"ע דהא לא מהני כן מצד הטעמים הנ"ל לרש"י. וביותר מזה קשה על הרמב"ם עוד במ"ש על הא דתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה התקדשי לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. יקשה ע"ז הא רבא למד זה מדין ערב ועבד כנעני וא"כ כיון שבדין הקודם שאנו לומדים מדין ערב לבד כתב שמקדשה בהנאה שנתתי לפלוני על פיך. ובדין הב' שאנו לומדים מדין עבד כנעני כ' שמקדשה בהנאה הבא ליך בגללי. וא"כ כאן בדין הג' שאנו לומדים מדין שניהם הול"ל שמקדשה מצד ב' ההנאות הנ"ל והוא שאומר לה התקדשי לי בהנאה שנתן פלוני לי מנה על דיבורך בגללי ומה שייכות כאן בהנאה שקבלת כו' שזה אינו כלל כעין הנאה דערב ועבד כנעני. ונראה דמוכר לומר דס"ל דסוגיא דהך דרבא הכי הוא דמתחילה א' רבא דפשיטא ליה דבהני תלת יכול לקדשה משום דהא יכול לקדשה בהמעות עצמן כו' ואח"כ בעי אם יכול לקדשה בהא דהילך מנה ואתקדש אני לך דהתם הא וודאי אינו יכול לקדשה בגוף המעות (דהא ליכא למימר מדין ערב ועבד כנעני כלל) אלא דיכול לקדשה בהנאה שקבלתי כו' ומיבעיא ליה אם יכול לקדשה בהנאה אם לאו, ומסקינן דבא"ח דאיכא הנאה מקודשת משום דקיי"ל דיכולין לקדש בהנאה. (ולפ"ז הא דפי' בריטב"א גבי הנאת מלוה דילפינן מדין ערב צ"ל דהיינו משום דס"ל דהא דפשטינן כאן דמקדשין בהנאה הוא משום דילפינן מערב דכי היכי דערב משתעבד למלוה בהנאה הנ"ל אשה מיקני' לבעלה בהנאה אך צ"ע לפ"ז אמאי לא הוזכר כאן במסקנא דילפינן מדין ערב. וגם מסתימות לשון הריטב"א לא משמע כן אלא משמע לכאורה דמפרש דכשהוכיח רבא מדין ערב היינו כי היכי דערב משתעבד בהנאה כמו"כ אשה כו' וצ"ע לדידיה כל הקו' הנ"ל). ומאחר דמסקינן דבהנאה יכול לקדשה א"כ גם בהני תלת מילי קמייתא לאו דוקא במקדשה בהמעות עצמם ומדין ערב ועבד כנעני אלא אף אם מקדשה בהנאה כו' ג"כ מקודשת. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דמקדשה בהנאה כו' וגם מ"ש בדין הג' בהנאה שקבלתי א"ש כיון דלפי המסקנא דשמעי' דמקדשין בהנאה לא בעינן כלל כעין ערב ועבד כנעני אלא דבכל הנאה מקודשת וא"כ בדין הג' שפיר מקודשת אף אם מקדשה בהנאה שקבלתי כו'. ונראה לומר דמאי דתפס הרמב"ם הך הנאה שקבלתי ולא סתם גם כאן דמקדשה בהנאה כעין ב' הנאות הקודמים וכנ"ל דהיינו משום דרצה להשמיענו דאף באדם שאינו א"ח מקודשת אם מקדשה בהנאה שקבלתי כו' אם הוא באופן שהיא לא חסרה ממון וכסברת המ"מ ע"ש. ונראה דהא דהצריך הרמב"ם ז"ל להביא כלל הנך מילי דרבא וא"ח ולא סתם ואמר המקדש בהנאה מקודשת. היינו משום דרצה להשמיענו דצריך שיחזור המקדש ויאמר לה ולא אמרינן דכיון שהיא אמרה לו תחילה והוא עשה כן אח"כ לא גרע מעסוקין באותו ענין וכדאי' בר"ן ע"ש והשמיענו דלא. אך הנה דעת הרשב"א נראה דא"א לפרש כנ"ל והוא משום דמפירושו על הא דתן מנה נראה דמשמע דמפרש כוונת רבא (גם מתחילה) בשמקדשה בהנאה ועוד דממה שהביא ב"י (סי' כ"ט) בשם תשובת הרשב"א דאם אמרה הרויח זמן לפלוני ואתקדש אני לך דאינה מקודשת וכ' בח"מ סק"ה דמבואר שם הטעם משום דערב בכה"ג לא משתעבד ע"ש. וא"כ אם היה ס"ל כנ"ל אין קפידא כלל אם לא דמי ההנאה להנאת ערב כו' וצ"ע: