דברי נחמיה אבן נזר מא

באמת תירוץ על תמיהתו הרי שם בגמ' בהדיא דר"מ דוקא ביודע משא"כ אי טעי כו' ע"ש ד' ה' ב' מהו דתימא התם ביודע כו' אבל כו' קמ"ל פי' דלא אמרי' דטעי ע"ש בפירש"י וכה"ג אי' התם ד' כ' ע"ש. ודוחק גדול לומר דלהתוס' הפי' קמ"ל דאף בטעי פליג ר"מ דאין זה במשמע הלשון ולא הוי שתקי. ועוד א"כ הדרא הקושיא תרתי למה לי היינו ההיא דמקדיש בהמת חבירו עם ההיא דפ' משקלי דכ'. ועוד משמע כן בהדיא בגמ' דמנחות ד' ק"ג סע"א ע"ש. ואין להאריך. ודברי התוס' והש"מ ע"כ לא איירי בדטעי וסבר שיש ערך לכלי וכה"ג אלא כו'. אהובי ידיד נפשי לא איסתייע מילתא לכתוב בשעה פנויה וכתבתי בעת שהמוכ"ז דוחק לכן הלשון מגומגם וגם הענין אינו בשלימות. אבקש שימחול לשלוח לי מ"ש ע"ז אז אראה אי"ה לתקן כו': סימן ו' (לסי' כ"ח

) שאלה מבן המחבר. הרב החריף דחיל חטאין וחרד לדבר ה' מעודו. אוצר מלא חכמה ודעת כו' מוה' לוי יצחק ז"ל עודו באבו. לא הגיע לעונשין. לקחו אלהים. ואיננו. ועליו ראוי לקונן חבל על דאבדין ולא משתכחין: וזה לשון הבן חכם

ראשונה צריך לבאר דעת רש"י ז"ל בפי' המקדש בהנאת מלוה (ובפי' הנהו תלת מילי דרבא ופי' בהנאת קבלה דא"ח) בקדושין (ד' ו'). והנה מצינו לרש"י ז"ל שפי' על ההיא דהמקדש בהנאת מלוה שאומר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה כו'. מלשון זה משמע שצריך שיאמר כך להאשה בשעת הקדושין וכן גבי הנאה דא"ח בההיא הנאה כו' שתרצה זאת לתת פרועה כו' (ואף שכאן אינו מפורש כ"כ שצריך שיאמר כן להאשה בשעת הקדושין אך נראה דילמוד סתום מן המפורש גבי הנאת מלוה). וכן נראה מדעת הר"ן שכ' גבי א"ח בההיא הנאה שתרצה לתת פרוטה כו' וזה מקבלה בחנם כו'. משמע שצריך למקדשה במחילת הפרוטה דוקא ולכאורה צ"ע דמשמע מזה דלא מהני אם מקדשה בהנאה סתם. וקשה אמאי לא מהני כיון שאותה ההנאה שוה פרוט' והוה כמקדשה בש"פ דקיי"ל דמקודש' ונרא' לומר דרש"י ז"ל ס"ל דהמקדש בהנאה לא חשיב נתינה דאינו נותן ומוחל לה שום דבר וגם דוודאי אין שייך ע"ז לשון נתינה כלל (פי' שאין אומרי' שנתן לה הנאה אלא שעשה לה הנאה) ואנן ילפינן מעפרון דגבי קדושין נתינה בעי' וכדפירש"י גבי המקדש במלוה. ונראה דאפשר לומר דלמד כן מסוגיא (ד' ס"ג.) דמקשינן על ר"ל ובשכר לא כו' ע"ש. ואמאי לא מקשה ובשכר ובהנאה לא כו'. משמע דבהנאה עצמה פשיטא דאינה מקודשת. אמנם זה אפשר לדחות (קצת) דהיינו משום דמברייתא קמייתא דמקשי ליה תנא ובשכר כו'. אך מ"מ יש ראיה מהא דמסיק מ"ס ישנה לשכירות מתוע"ס ומ"ס אינה לשכירות כו'. דלפה"נ לא תירץ כלל אמאי לא מוקי מתני' במקדש בהנאה עצמה דאז וודאי לא שייך טעם דישנה לשכירות. ועדיין היה יכול לשאול ובהנאה לא. אלא משמע דלפי האמת הוא ג"כ דאין מקדשין בהנאה ולכאורה יקשה על הנ"ל מהך תלת מילי דרבא דמשמע משם דיכול לקדשה בהנאה וכדפי' ברשב"א וכן אי' ברמב"ם פ"ה מה"א ע"ש. אך נראה דיש לומר דרש"י לא ס"ל דהא דאמר רבא מקודשת מדין ערב ועבד כנעני היינו דילפינן מערב דכמו דערב משתעבד להמלוה בהנאה כמו"כ אשה מיקני' נפשה בהנאה. ולפ"ז היה אפשר למילף מערב דמשעבדת נפשה בכל הנאה שהיא ולאו דוקא הנהו מילי דרבא (ובאמת בחי' ריטב"א הביא גבי הנאת מלוה דילפי' מערב כו' ע"ש) אלא נראה דרש"י ס"ל דלא מצינו למילף ממילי דרבא אלא הנהו דמפר רבא. דאל"כ אמאי תפס רבא הנהו הל"ל סתם דהמקדש בהנאה מקודשת מדין ערב. ועוד לל"ל כאן מדין עבד כנעני הא הכל מערב שמעי' דאף בהילך מנה והתקדשי לפלוני איכא לה הנאה מיני' דמקדש שקיבלה מתנה ע"י וכדאי' (לכאורה) ברמב"ם (פ"ה מה"א) וא"כ גם זה שמעי' מערב דכיון דשמעי' מערב דמתקדשת בהנאה. ועוד אמאי לא הזכיר אביי דהא דמתקדשת בהנאת מלוה שמעי' מערב (ובאמת פי' הריטב"א וכמו"כ הרמב"ם והרשב"א על מילי דרבא צ"ע ויתב' אי"ה) אלא ס"ל דהא דהוכיח רבא דין דתן מנה מערב היינו דוקא היכא שמקדשה בעיקר המעות שנתן לפלוני (ולא בהנאה שעשה לה שנתן על דיבורה) דמקודשת מדין ערב דבההיא הנאה שנתן על דיבורה נעשה כאלו נותן לה המעות ונותן לפלוני בשליחותה כדפי' רש"י גבי ערב ע"ש (ב"ב ד' קע"ג:) (וכן משמע מפירש"י שכ' וחזר ואמר התקדשי לי סתם משמע דבשעת נתינה אומר לה התקדשי לי והיינו בהמעות דאי בהנאה היה צריך לפרש דבההיא כו') וכן בדין הב' מקודש בהמעות עצמן מדין עבד כנעני והוא דבההיא הנאה נותן לה ע"י המקדש ובלאו איהו לא הוה יהיב לה דומה עלה כאלו המקדש בעצמו נותן לה המעות ומתקדשת לו בהן (וכן משמע מפירש"י כאן שכת' והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו משמע מדבריו זה דמקדשה בהמעות שהם של השליח ולא בהנאה עצמה שיש לה מיני' דמקדש שבא לה מתנה בגללו). ומעתה מאחר דנתבאר דס"ל לרש"י דבהנאה אינה מקודשת משום דלא חשיב נתינה ע"כ הצריך שיפרש לה שמקדשה בהנאה זו שמרווח לה זמן המלוה מעצמו בלי שום פיוס בממון לו או לאחר ומוחל ונותן לה הפרוטה שהיא היתה נותנת כו' ומכיון שמקדשה בהנאה שעושה לה ההרווחה בחנם ואינו נוטל הפרוטה כו' הוה כאלו נותן לה ממש. דמחילת ממון דומה ממש כנתינה (ונקרא שנותן לה הפרוטה בקדושין) משא"כ אם מקדשה בהרווחת הזמן עצמו ליכא נתינה כלל כנ"ל. והנה לכאורה קשה לפ"ז מ"ש כאן בא"ד וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו משמע דמקדשה בהנאת מחילה סתם כו' ומ"מ כ' ע"ז דהשתא הוא דקיהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה כו'. משמע דאף אם אומר לה בהנאת כו' סתם ואינו מפרש כנ"ל ג"כ משמע שמקדשה במחילת הפרוטה. וא"כ אמאי הצריך בארווח לה זימנא לפרש דוקא כו'. ונראה דיש לחלק בין זה לבין הא דארווח לה זימנא. והוא דהתם גבי ארווח לה זימנא אם היה אומר לה סתם שמקדשה בהנאה דארווח כו' לא משמע מדבריו שמקדשה במחילת הך פרוטה כו' והיינו משום דגם גוף ההרווחה נקרא הנאה (ששוה ממון דהא אינו ממון עצמו אלא שיש לו הנאה שיכול להרויח בהן). וא"כ אם אומר שמקדשה בהנאה שמרויח כו' משמעו שמקדשה בההרווחה עצמה ומה שאומר בהנאה כו' קאי על ההרווחה עצמה שהוא ג"כ אינו נקרא כ"א הנאה. וע"כ צריך לפרש בההיא פרוטה דוקא אבל גבי מחילת מלוה אם מקדשה בעיקר מחילת המלוה לא שייך ע"ז לשון בהנאת המחילה (דמקדשה במעות עצמן שנתן לה מכבר ממש ולא בהנאה ששוה מעות) וא"כ גם כשאומר בהנאת המחילה סתם לא משמע שמקדשה במחילה עצמה אלא פירושו שתתקדש לו בהנאת המחילה היינו במה שמביאה המחילה שמוחל לה מעצמו בלי שום פיוס לידי ממון ומהו הממון שבא לה ע"י המחילה היינו אותה פרוטה שהיא היתה נותנת כו'. אך עדיין צ"ע דלכאורה אפשר לומר דפי' בהנאת מחילת מלוה הוא דמקדשה בהנאה וקו"ר שיש לה ממה שמוחל לה המלוה (ומהני משום שהנאה זאת מעכשיו משעת קידושין נולד לה ולא היה ההנאה בשעת המלוה אבל המעות כו' מכבר הם ברשותה כו') אמנם ראיתי בחי' הרשב"א שהביא בשם רש"י וכ' וא' לה בשכר הנאת מחילת המלוה כו' (ופי' בשכר כו' נראה דהוא שמקדשה באותו שכר שהיתה נותנת עבור הנאת מחילה כו' והיינו אותה פרוטה שהיא היתה נותנת כו' כנ"ל) ולפ"ז נראה