דברי נחמיה אבן נזר מ

באה"ע רסי' כ"ט מבואר דס"ל להב"ח ג"כ דאף כשהחפץ בעין מהני דמים (וכמו"כ מתבאר ממ"ש הגאון בעל הפלאה בקידושין ד"ו ב'). אלא שהק"נ הקשה עליו מהגמרא דפ' מש"א הנ"ל. ולפי הנ"ל לק"מ

ולפי הנ"ל מדוקדק דברי הרא"ש דקידושין שכ' ויקנהו ממנה כו' או יחזיר דמיו והוי חזרה כו'. פי' דודאי בע"כ לא מצי מסלקו בדמים ויצטרך לקנות ממנה כו' אלא שאם יתפייס בדמים די בכך והוי חזרה כו' משא"כ בגיטין (אך לדעת הרא"ש בגיטין לכאור' צ"ע וכנ"ל. או אפשר נמי דהכי קאמר שהברירה ביד האשה אם תרצה למכור טוב ואם לאו יסלק בדמים בע"כ וסגי בהכי כאן משום דאדעתא דהכי מסר לו לקדש כו' שהרי גדולה מזו משמע שם דאף אם היינו צריכים לומר שיהיה מתנה גמורה היינו אומרים כו'. אלא שלפ"ז אין זה שייך לההיא דגיטין ולחלק דשם משום דלצעורה איכוין כו' בלא"ה בע"כ אף בעלמא לא מהני. ויש לעיין במפרשי ד' הרא"ש דגיטין ואין הפנאי מסכים לי לע"ע). ולכאורה יש לעיין בעיקר ד' הרא"ש מ"ש ממתנת בית חורין דס"פ השותפין. אך לפי המסקנא התם דר"א היא פי' דרק בנדרים החמירו וכן להתי' דסעודתו מוכחת נמי ניחא. ע' ר"ן שם. שהרי כאן ודאי האשה מהמקדש קונאה. וכמו כל קני ע"מ להקנות. ומאפס פנאי קצרתי: ידידו ח"ד דו"ש נחמיה בירך סימן ה'

עוד מענין הנ"ל ונאבד דברי הרה"ג אדמו"ר שי'. ומובן שהקשה עוד על דברי הרא"ש הנ"ל דכיון דהדיבור בפה היה בלשון שאלה מה מועיל לסמוך על כוונת דעתו. דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים

ע"ד תמיהתו על הרא"ש ז"ל. לא אבין לטעמיה האיך ניחא ליה הגמ' גבי מקדש אחותו וכה"ג בכמה דוכתי דאמרי' אדם יודע כו'. הלא דברים שבלב הן. ומ"ש מהמקדש בדינר כסף כו'. א"ו נראה דלא קשה מידי דכל היכא דאמרינן אנן סהדי הרי זה כדברים שבלב כל העולם. והוי דברים. כמ"ש התוס' ורא"ש ושאר פוסקים כתובות ד' צ"ז ובכמה דוכתי. (אלא שיש לעיין בד' התוס' ר"פ השולח סד"ה מה"ד דס"ל דבעינן שדוקא מעצמנו נדע דעתו זולת דבריו כו'). והרשב"א דפ"ב דקדושין לא איירי בכה"ג אלא בא לתרץ אותן המקומות דחשבינן דברים שבלב אף היכא דליכא אומדנא והוכחה. ומר אמר חדא כו' ובחיה"ר גופא כתובות ד' ע"ח כשבא לתרץ אותן מקומות דחשבי' דברים שבלב אף היכא דסותר מוצא שפתיו. כתב ג"כ כסברת התוס' ורא"ש הנ"ל. דהיינו היכא דאנן סהדי כו'. והר"ן בקידושין הביא ב' הסברות. דנחית לתרץ הכל הא כדאיתא והא כדאיתא. ונראה שדין זה מוסכם מכל הפוסקים (זולת הרא"ם בספק) והובא ברמ"א סי' ר"ז והרא"ש כאן לא היה צריך להביא ראיות כ"א לשנאמר בכה"ג דאנן סהדי. ואז ממילא ידעינן דזה מהני אפילו היכא דסותר אמרי פיו. ולכאורה היה מקום לומר דאולי זה לא אמרי' אלא היכא שהאומדנא המנגדת לאמרי פיו בא לבטל דבר. דמהני לבטל משום דבעי' פיו ולבו שוין. פי' תרוייהו בעי'. אבל היכא שבאה לקיים דבר לא סגי בהכי. דעכ"פ חסר פיו. וע' מהרי"ט ח"א סי' נ"ד ונ"ה דלכאורה פליגי בזה מהר"י באסן עם מהרי"ט. דמהרי"ט ס"ל לחלק כנ"ל ופליג על התשב"ץ כו' ע"ש. וממילא בעלי השו"ע (וסתי' הש"ך) שבסי' רי"ח ס"ב שפסקו להא דהתשב"ץ לא ס"ל לחלק כנ"ל. (ולכאורה לע"ד טעמייהו. דע"כ לומר דהאומדנא הוי כמו פיו ולבו דאל"כ לא היה מהני אף לבטל דבר. כדרך שלא מהני מחשבת הלב גרידא לבטל מוצא שפתיו. כל היכא שעכ"פ הוצאת הדברים בפיו היה בכוונה רק שעכ"ז חושב בלב דבר מנגד לפיו. דבכה"ג טעי כו'. חשיב מה שהוציא בפיו פיו ולבו. כמ"ש הראשונים ז"ל בשבועות ד' כ"ו ב'. ובקדושין ובכמה דוכתי. אלא ודאי דהאומדנא חשיב כאלו הוציא כן גם בפיו. וממילא ראוי שיהיה מהני גם לקיום דבר. ואין הפנאי מסכים לי לעיין כראוי. ובפרט היכא שנוכל להעמיס כוונתו ג"כ בדיבורו אף בדרך רחוק כו'). אמנם פשוט לע"ד דזה לא שייך כ"א בשבועות ונדרים וכה"ג דבעינן לבטא בשפתיו עכ"פ. אבל במתנה וכה"ג פשיטא דדי באומדנא אף בקיום דבר. ע' רא"ש דכתובות ד' צ"ז חשיב בהדיא גם ההיא דמקדש אחותו. שזה ג"כ בא לקיום דבר

והנה למ"ש המ"א באו"ח סי' תרנ"ח. דמשמעות הרא"ש דקדושין דוקא באינו יודע אלא שמהרא"ש דב"ב משמע גם ביודע. ולכאורה איך ה"א דאינו יודע יהיה יותר טוב הלא במקדש אחותו ובכמה דוכתי דאמרי' אדם יודע הוא להיפוך דדוקא ביודע כו'. ונלע"ד דהטעם דבכמה דוכתי לא מהני אינו יודע דהתם עיקר ההוכחה והאומדנא על הכוונה לא נמשך כ"א מצד זה דיודע כו' משא"כ אי ולזה מהני היכא דהאומדנא באה ג"כ לקיים כללות הכוונה דהוצאת פיו. אלא שבהוצאת פיו היה חסרון שעי"ז יתבטל הענין והאומדנא באה לקיים. וכמו בנ"ד ובההיא דאתרוג דב"ב וכה"ג. דעכ"פ מגוף מעשיו מצד עצמו יש הוכחה דרוצה בקיומו. וע' מה"ש פי' ד' המ"א היכא דאינו יודע (ואף שיש לגמגם בזה אבל איני רואה דרך אחר נכון). וראיה לזה נראה מהס"ד דגמ' ר"פ התקבל ד' ס"ג כיון דנתן עיניו לגרשה כו' ע"ש בפרש"י לכי מתיידע כו' וה"נ דכוותיה. ואף דדחינן התם הכי השתא התם אדם יודע כו'. היינו משום דהתם לא מהני אף אם נדע דניחא לבעל בתר הכי כו'. כמ"ש המ"ל פ"ו מה"ג הי"א. משא"כ הכא ודאי די מה שמסכים אח"כ. *ולפי"ז לא שייך $ הגהה *) מ"ש מסכים אח"כ. נראה דכוונתו אח"כ היינו אף אחר הקידושין. (דאם קודם הקידושין מנ"ל דיודע להסכים). ואף שבב"ש רסי' ל"א לענין שומא משמע דאחר הקידושין לא מהני. נראה דמדמי למה שהביא שם מרש"י ותוס' בקידשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל דחלין הקידושין מאותה שעה עי"ש. ושומא צ"ל דשאני מאיזו סברא וטעם לחלק. דנשאר שם בצ"ע עי"ש. (ואולי דבשומא לא סמכ' דעת' מעיקרא בעת הקידושין. משא"כ בגזל ובשאלה): ע"כ הגהת בן המחבר: $ כאן כלל ענין דברים שבלב שכתב כת"ר. והטעם שיש כאן סברא. לומר דביודע לא מהני. נראה דכל היכא דהכוונה עם הדיבור הן ב' דברים רחוקים ונפרדים לגמרי לא שייך לומר משום דאדם יודע כו' דלמה לא א' כפי כוונתו ולכן בההיא דהמקדש אחותו הוצרך לומר ולימא לה כו'. אלא שהיכא שעכ"פ נוכל להעמיס ולומר שגם בהוצאת פיו נתכוין למה שבלבו ולא דק בלישניה וכה"ג אז מהני מאי דאמרי' אדם יודע. וכההיא דר"פ התקבל לפי המסקנא וכדפירש"י התקבל והולך קאמר. וכה"ג ע' מנחות ד' פ"א ב' האומר הרי עלי לחמי תודה כו' מידע ידע כו' תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף מילתא נקט וע' תוס'. משמע דהיכא דלא שייך לומר סוף מילתא נקט לא מהני. וזהו ספיקו של המ"א דלפי המשמעות הרא"ש דקדושין דוקא באינו יודע. והיינו שנאמר דשאלה ומתנה ע"מ להחזיר ב' דברים נפרדים הם לכן ביודע א"כ למה לא א' מתנה כו'. אך לפי המשמעות דבריו דב"ב. ע"כ לומר דלא רחוקים כ"כ. (ע' גיטין ד' כ"ב ובתוס' שם ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי) בפרט בלשון בנ"א דאיהו קרי למתנה ע"מ להחזיר שאלה. ע"ד שפי' התוס' בנזיר ד' ט' ההיא דר"מ באומר ערך כלי עלי דאיהו קרי לדמים ערך. ואין להאריך כי המוכ"ז דוחק. ומה שתפס אהובי עלי במ"ש דרך אגב דההיא דר"מ ביודע דוקא. הנה אף אם נודה דלהתוס' מיירי ר"מ גם באינו יודע אבל עכ"פ דברי הרא"ש דקדושין דמשמע דוקא באינו יודע כו' ועכ"פ אינו יודע יותר מהני מיודע לא אתי שפיר כר"מ. אך