דברי נחמיה אבן נזר לט

וניכר לכל מתוך דבריו ממש דזה חשיב פיו ולבו שוין. ע' ר"ן ורא"ש בנדרים. ורבנן יש לומר דס"ל דמאחר שאדם מוציא דבריו לבטלה אף אם זה היה בלבו לדבר הראוי הרי עכ"פ לא מוכח לכל מתוך דבריו. גם עי' תוס' ר"פ השולח סד"ה מהו דתימא. דס"ל דבעי' דוקא שגם בלא גילוי דעתו נודע מעצמנו כו'. משא"כ גבי מתנה דגם זולת האמירה יש קנין דהיינו משיכת החפץ או המעות שקונה אף בלי אמירה (עי' ח"מ סי' קצ"ז סמ"ג ורס"י קצ"ה). רק שמ"מ כוונת הלב בעינן לכן אם מאיזה צד שיהיה אנן סהדי דדעתו וכוונתו לדבר הראוי לחול די בכך ומהני אף שדיבורו משובש. ובהכי א"ש מה שמבואר מתוך דברי הרא"ש דאף שמה שאמר לשון שאלה הוא מחמת שטעי וסבר דמהני כו' רק מחמת דאמדינן דעתיה דמאחר שמסר לקדש כו' מרוצה כל אופן המועיל. עי' מ"א סי' תרנ"ח. משא"כ גבי הקדש לא מהני כה"ג אף לר"מ כו' כנ"ל. ובההיא דחלוק נ"ל דאף לדברי הנ"י שייך ראייתו של הרא"ש ז"ל דעכ"פ שמעינן דבהודיעו שהולך לבקר אמדינן דעתיה שמוסר לו לכל דבר המצטרך עכ"פ לצאת י"ח אף שלא פי' כ"א סתם שאלה (מה גם דרוב חולים לחיים). משא"כ בשלא הודיעו דהוי גזל וה"נ לא אמרינן שהקנהו לגמרי אלא לכפי המצטרך דהיינו רק במתנה ע"מ להחזיר (עי' ברא"ש שהעתיק ג"כ לבקר אבא כו'). ועכ"פ אין סתירה מהא דקיי"ל כהנ"י

גם מ"ש אהא שכתב הרא"ש דחזרת דמים מהני. שהוא נגד הגמ' דהיכא דאי' בעינא לא מהני אף לרשב"ג. לכאורה ד' כת"ר תמוהים דכאן שהטבעת ביד האשה נראה פשוט דהרי זה כליתא בעינא לגבי דידיה. אמנם מהיות שכת"ר סיים דבריו שבנ"ד חשיב אי' בעינא. כנראה שהרגיש בזה אלא שיש לו איזו ראיה דכה"ג חשיב אי' בעינא לכן אמרתי בחפזי דלו יהא כן אין סתירה מהגמ' דיש לומר דהתם רק גבי איצטלית' דשייך לומר לצעורה קא מכוין אלא רשב"ג פליג (דאפשר דמפייסה לי' בדמי' ע"ש) בזה אמרינן דאימר דשמעי' ליה לרשב"ג היכא דליתא בעינא היכא דאי' בעינא מי אמר פי' אפשר מודה לרבנן בהא (דאף דס"ל דעיקר כוונתו להרווחה הוא מ"מ אפשר דגם לצעורה איכוין לענין היכא דאי' בעינא. אלא היכא דליכא אמרינן דל לעיכובא כיון לצעורה אלא עיקר כוונתו הי' להרווחה לכן אפשר דמפייסה לי' בדמים כו') משא"כ בעלמא דלא שייך לצעורי אלא הכוונה ודאי רק להרווחה דאמרינן דלכ"ע מה לי הן מה לי דמיהן. אין חילוק בין ליתא בעינא לאיתא כו'. ובהכי א"ש דברי רמ"א בח"מ סי' רמ"א דמשמע ודאי דמיירי בכל גווני כו'. כן היה נראה לכאורה. אך שוב ראיתי שהת"ה סי' שי"א הובא בנ"מ סי' רמ"א ס"ז מבואר נגלה דלא כנ"ל. ועפ"ז פי' הנ"מ שם דברי רמ"א ז"ל דמיירי דוקא כשהחפץ אינו בעין שנגנב כו'. אמנם מהיות שמאוד אינו מתקבל בעיני להוציא סתימת דברי רמ"א ז"ל מפשוטן דודאי משמע דמיירי גם כשהוא בעין. בשגם דא"כ מה שייך לומר יכול לתת לו דמי חפץ פשיטא אלא מאי יתן לו. ועוד שארי דחוקים. אשר ע"כ הנלפע"ד דרמ"א ז"ל לא ס"ל כמשמעות הת"ה הנ"ל אלא כנ"ל ואף שבססי' ר"ג העתיק הדין דת"ה מטעמו אין זו סתירה (דלא כנ"מ). והוא דהמעיין בד' תה"ד יראה מובן שהרגיש בעצמו שמהגמ' אין ראיה כ"כ דיש לומר כנ"ל אלא שכל חילו מכח הראיה שהביא מדברי הרא"ש דפ"ב דע"ג ע"ש. דאל"כ הרי זה כיהוד' ועוד לקרא). וגם מצד הסברא כו'. ולזה אומר דבאמת לא זכיתי להבין דבריו הק' בזה. גם כל עיקר המו"מ שלו לנדון שלו כו'. דלכאורה עירוב פרשיו' שנו כאן. וכללו של דבר לפע"ד המתחייב לתת איזה חפץ לחבירו והקנהו באיזה קנין פשיטא דצריך לתת לו החפץ ולא מצי מסלקו בדמי' בע"כ ואם נתרצה המקבל בדמים פשיטא דיכול וכן אם נגנב וכה"ג נמי פשיטא דסני בדמי' דאלא מאי כו' ובזה לא נחלק אדם ולא שייך בזה פלוגתא דרשב"ג ורבנן כלל. אלא היכא שהקנה ראובן לשמעון איזה דבר. ותלה תנאי הקנין במה ששמעון התחייב ליתן לו איזה חפץ. באיזה אופן יתן לו שמעון שנא' שנתקיים התנאי ויגמור הקנין שהקנה לו ראובן מתחלה. זה תלוי בכוונת התנאי. אם הי' רק להרווחה פי' למה שיהנה הוא מאותו חפץ כדרך כל קונה סתם חפץ מחבירו. אזי כל שיצא שמעון נגדו י"ח בהתחייבות שלו באיזה אופן שיהיה (ע"ד הנ"ל בכל קונה חפץ בעלמא כו') מיקרי נתקיים התנאי ונגמר הקנין הראשון. לכן אף שהחפץ בעין והוא פייסו בדמים. הרי זה כאלו קיבל גוף החפץ (שהרי אפי' אם מחלו לגמרי ה"ה כאלו קיבלו כדמשמע בגמ' בהדיא גבי קונם שאתה נהנה כו'). ואם הכוונה היה על החפץ בדוקא מאיזה טעם לא נמסר הדבר בדעת ראובן ופיוסו ואף שנתפייס אח"כ בד"א או שמחל לגמרי מ"מ הרי לא נתקיים כוונת התנאי מתחילה. ובזה פליגי רשב"ג ורבנן גבי גט דלרבנן איצטלית' בדוקא קאמר לצעורה בלבד כו'. ולרשב"ג עיקר כוונתו להרווחה. ומ"מ לצעורה ג"כ איכוין ולא תלה בדעתו והנאתו לבד. אלא שלאו לעיכובא כיון אלא לדבר שאפשר. דהיינו שתתן לו החפץ אם יהיה בעין ואם לאו עכ"פ תתן לו דמיו ובלא זה לא נתקיים התנאי אף אם יתפייס כו' אלא שאם נאבד וא"א כ"א בדמים ע"ז לא כיון לצעורה לעיכובא אלא עיקר כוונתו היה להרווחה. (ע' רשב"א אהא דמחולין ליך משמע כן בהדיא). ובעלמא דלא שייך לצעורי אמרי' דכוונתו להרווחה בלבד. להנאתו כו' וממילא תלה בדעתו כו' ולכן כל שיוצא שמעון נגדו י"ח ופייסו במידי דמתפייס די בכך וחשיב נתקיים התנאי ונגמר קנין הראשון. ואין חילוק בין כשהחפץ נאבד או אי' בעינא. שהרי אפי' אם מחלו לגמרי מהני (כדמשמע בהדיא בגמ'. ומשמע ודאי דאף אם החפץ בעין ומחלו לגמרי כו'. א"כ ק"ו כשמחזיר לו דמים עכ"פ וברצון. ואף שלפי האיבעיא היה ה"א ג"כ שמחילה לגמרי עדיף מהחזרת דמים ברצון. שזה נתכוין לקיום תנאי וזה לבטולו כמ"ש הרשב"א. אך לפי המסקנא הרי להיפוך שהרי גבי מחילה לגמרי גם רשב"ג מודה כמ"ש הרשב"א). וכ"ז ע"ד שביאר הרשב"א סוגי' דגמרא שם וכנראה שזוהי שיטת הרמב"ם שהיא דעה א' בסתם באה"ע סי' קמ"ג. ועל דברי הרא"ש ז"ל שם כבר נתקשו בו גדולים חקרי לב ורבו בו פירושים ואין פנאי לע"ע לעיין בהם כראוי. ועכ"פ לדינא פשיט' דגם לדידי' די כהחזרת דמים ברצון (ונראה דאפילו כשהחפץ בעין). שהרי לדידי' גם בגט די בכך. (אלא שלשונו בקידושין צ"ע שמחלק בין התם לגט מאי קא מיירי אם ברצון גם בגט סגי ואם בע"כ נראה ודאי דגרע מנתינת גוף הדבר בע"כ דג"כ ספק נתינה כו'. אמנם איך שיתפרש הסוגיא דגיטין לדידיה לפי שינוי המפרשי' נראה שכן יתפרש ג"כ דבריו בקידושין). ומעתה ממילא מובן שדברי תה"ד הנ"ל כולו מוקשה. דנראה שמערב ומחבר ענין החיוב על האדם לצאת י"ח אם התחייב לתת לחבירו חפץ. עם ענין איך יחשב סילוק דמים אף ברצון כמו גוף החפץ לענין שיחשב קיום התנאי היכא שתלה איזה קנין בד"א בנתינת חפץ. ולא קרב זא"ז כמובן מהנ"ל. ומ"מ דינו יש לו מקום דהיינו אף שהמתחייב באיזה חפץ פשיט' דעכ"פ בע"כ אינו יכול לסלק בדמים. עכ"ז בנדון שלו מצי מסלקו בע"כ מטעם המבואר שם (מש"ה העתיקו רמ"א ז"ל בססי' ר"ג עם הטעם כו'. ובכיוצא בזה מיירי דברי הרא"ש דע"ז שהעתיקו ג"כ רמ"א בסי' של"ג. עם טעמו. דהתם ודאי אילולי הטעמים דשם לא היה יכול לסלקו בדמים בע"כ עכ"פ. משא"כ בסי' רמ"א ס"ז המתנה קאמר. דהיינו שהטיל זה בתנאי לקיום קנין הקודם בד"א. וקאי אדסמיך ליה לעיל מזה (וכ"ה להדיא ברי"ו שם) וברצון מיירי. רק אשמעי' דחשיב שפיר קיום התנאי כו' וזה שסיים משא"כ בתנאי בגיטין (דאל"כ לא היה צריך לאשמעי' כו'). וממילא בכל גווני מיירי אף כשהחפץ בעין כו'. ואין ראיה מהא שא' בגיטין פ' מש"א לרשב"ג וכנ"ל. וראיתי בק"נ פ' לולב הגזול שממה שהביא מהב"ח