דברי נחמיה אבן נזר לח

די"מ דסובך של רגל דקאמר ר"י ס"פ הזרוע היינו איסתוירא כו' (שהוא הקרסול וכדאי' בגמ' דערכין ויבמות הנ"ל האי איסתוירא כו'). וא"כ מדקאמר ר"י מארכובה עד הסובך הרי דארכובה לאו היינו הקרסול וארכובה דהתם היינו נמי התחתונה הנמכרת עם הראש כדפירש"י בדברי ת"ק וע"ז קאי גם בתוס' שם (וכי"מ אלו שבתוס' ראיתי כמבואר בתוספתא דפ' הזרוע דתני שוק מהארכובה ולמטה דר"י כו' ע"ש). ועוד שמבואר שם מדברי התוס' דלפירש"י ע"כ שוק דבהמה אינו דומה לשוק דאדם ואם נאמר דארכובה תחתונה היינו הקרסול הרי לפירש"י בדברי ר"י שוק דבהמה הוא הפרק האמצעי מארכובה תחתונה עד העליונה (הנקרא סובך לפירש"י). ולפי הנ"ל היינו בין הקרסול להקניע והוא הנקרא שוק באדם ג"כ כמ"ש תוס' שם וכנ"ל. אע"כ דארכובה תחתונה הנזכר בכ"מ גבי בהמה הנקרא רכובה הנמכרת עם הראש היינו הקניע וממילא ארכובה העליונה הנקרא שכנגדו בגמל ניכר היינו שבין הב' עצמות שממעל להקניע וכמו שתופסי' העולם וכנ"ל. והסימנים והשמות שקראו הפוסקים להג' עצמות ע"כ הכל ע"ד הנ"ל. דמה שפירש"י על התחתון הנחתך עם הפרסות היינו הנחתך בצירוף וביחוד עם העצם שעם הפרסות כו' (והאמת שרש"י דבכורות מ"א דחוק לפ"ז ע"ש ומה נעשה דאיהו דחיק אנפשיה כו'). ומ"ש רשב"א ור"ן שנקרא רגל ע"כ היינו שבלשון בנ"א נקרא רגל עד הקניע וכדאי' בגמ' דערכין שם דגם באדם יש חילוק בין לשון תור' ללשון בנ"א ובלשון בנ"א נקרא רגל עד הארכובה (שהוא הקניע כו') ומה שכתבו לסימן על האמצעי שנקרא שוק אולי ג"כ בלשון בנ"א היה ידוע להם שנקרא כן בבהמה העצם רק שמעל הקניע והיינו שנתפשט כר"י דפ' הזרוע וכפירש"י הנ"ל. וכמוהו פירש"י בחומש ג"כ וכנ"ל (ואפשר שעי"ז שפירש"י כן נתפשט כן לקרוא בלשון בנ"א) מאחר דעכ"פ גם עצם זה נקרא שוק גם לרבנן כו'. אמנם גמרא דחגיגה הנ"ל לכאורה אינו מובן לפ"ז דקחשיב פרקי הרגל דחיות ממטה למעלה ממש כסדר שנמנו גבי אדם בספ"ק דאהלות היינו רגלי וקרסולי ושוקי ורכובי וירכי. ולכאורה היינו ממש הג' עצמות שיש באדם רגל ושוק וירך והב' הפסקות שביניהם הנקרא קרסול וארכובה. ולכאורה עלה ע"ד לומר דש"ה גבי חיות דמרכבה דכתיב בהו וזה מראיהן דמות אדם להנה (דמשמע פשט' דקרא לבד הד' פנים כו' יש להן דמות אדם כו') אבל א"צ לזה דלפה"נ רש"י ז"ל תיקן זה במה שפי' דרכובי וירכי שניהם בירך אלא שהצד הסמוך לשוק קרי רכובי וצד העליון קרי ירכי. (והוא ע"ד שפי' הרא"ש פ"ד דחולין בפי' הב' דלעולא עצם אמצעי גופא נקרא רכובה). ולפי"ז הן ממש הב' עצמות שישנן בבהמות ממעל להקניע. ואי קשיא למה באמת לא נחשבו שם הב' ארכובות שיש בבהמות לבד הקרסול והיינו הערקומים המפסיקים בין הג' עצמות שממעל להקרסול. יש לומר מפני שדרשו רז"ל ממ"ש בהו רגל ישרה לומר שאין להם קפיצים והיינו שאין להם הב' ארכובות הנקרא קופיץ העליון והתחתון (בבכורות שם). לפי שא"צ להם שאין בהם ישיב' ושכיב' כדפירש"י ביחזקאל ע"ש. והא דקרי התם שוק העצם שעל הקרסול דהיינו העצם שבבהמה בין הקרסול והקניע. וכדפרש"י ד"ה שוק הוא העצם הנמכר עם כו' ע"ש). ע"כ צ"ל לכאורה דהאי תנא ס"ל כר"י דס"פ הזרוע ועפ"י פי' הי"מ שבתוס' דמנחות ל"ז הנ"ל. דמארכובה עד הסובך דקאמר ר"י היינו מהקניע עד הקנעחל. (אמנם רש"י דחולין קכ"ב ב' הנ"ל דקרי נמי שוק בבהמה העצם שבין הקניע והקנעחל לכאורה צ"ע) והנה עכ"פ מאחר שנתבאר דודאי פשוט עכ"פ דהספק והפלוגתא הנזכר גבי בהמה פ"ד דחולין באיזו ארכובה אמרו. היינו דארכובה תחתונה היא הקניע והעליונה היינו אותו שבין הב' עצמות שממעל להקניע שישנן בבהמה. א"כ באדם דליכא כלל למעלה מהקניע כ"א עצם א' ממילא שוב לא שייך פלוגתא וחקירה באיזו ארכובה אמרו בהא דסוף יבמות דודאי על הקניע קאי. וא"ל שיפול הספק על הקרסול אחר שגם בבהמה לא מצינו שנסתפקו ונחלקו בזה כלל. (חסר): סימן ד מכ"ק הנאון החסיד האמיתי אדמו"ר מוהר"ר מנחם מענדיל שי'

קשה לי קושיא גדול' על הרא"ש פ"ק דקדושין סי' כ' ובתשו' כלל ל"ה שהאריך בהיתר בטבעת שאלה ע"מ לקדש וכו' דכיון שהשאיל אדעתא לקדש כו' והרי זה כדברי ר"מ דאמר פ"ק דערכין אין אדם מוציא דבריו לבטלה משא"כ לרבנן לא מסרסינן לישני'. והרי אמר שאלה. וראייתו מחלוק ג"כ לכאורה אינה ראיה לדידן דקי"ל בי"ד סי' ש"מ סל"ד כהנ"י משום שלא הקנהו כו' וע' שט"מ כתובות נ"ח בשם הריטב"א על מההיא אין וכו' להפך משאלה למתנה ה"ל כממעריך לדמי'. גם על שאר הראיות יש להשיב. גם מ"ש הרא"ש דחזרת דמים הוי חזרה הוא לכאורה נגד הש"ס פ' מי שאחזו אימור דאמר רשב"ג היכא דליכא בעינא כו' וזה מקרי איתא בעינא כו' וע' רמב"ם ריש ה' עירובין ומל"מ פ"ו ה"כ ע"ש. נא לעיין ולכתוב לי תירוץ מהנ"ל דקושי' עצומה היא לפענ"ד: ידידי דו"ש מלו"נ מנחם מענדיל: וזה מה שהשיב הגאון המחבר ז"ל. (ונכתבה בימי ילדותו): לכבוד אהו' בד"ז ידיד נפשי הרב הגדול חו"ב המפורסם וכו' מוהר"ר מנחם מענדיל נ"י

ע"ד שהרבה להשיב על דברי הרא"ש ז"ל. כמצווה ועושה הוכרחתי לעיין בזה מעט. ואיני מבין כי מאחר שלא הוזכר כאן דעת ר"מ מנין פשיטא ליה לאהובי לדמות ולתלות זה בזה. הלא שערי החילוקים לא ננעלו (וכמשי"ת) בשגם שא"כ אף כר"מ נמי לא מיתוקמא שפיר. לפי מה שהטעים הרא"ש כאן דלאו כ"ע דינא גמירי והיו סבורים כו'. והתם בדר"מ עיקר הטעם דאדם יודע כו' משא"כ אי טעי וסבר דגם פחות מבן חודש נערך כו' עי"ש בגמרא ועוד עכ"פ מאי פסקא לדמות לההיא דר"מ ולא לההיא דקדושין (מ"ו:) דאדם יודע שאין קדושין תופסי' באחותו כו' דע"כ אתיא ככ"ע. לכן נראה דיש לומר דההיא דר"מ ורבנן שאני. בג' דברים. א' מצד הסיבה המכריחנו לשנות הלשון. והב' מצד גוף השינוי. והג' מצד תועלת השינוי. מצד הסיבה. דהתם אינו כ"א דיבור. ולעצמו בלבד. דרבנן דפליגי ס"ל דאדם עשוי לדבר שיחה בטילה משא"כ היכא שעושה מעשה (ע"ד החילוק שכתב הרשב"א גבי הוחזקה נדה כו' לפמ"ש הט"ז ססי' א'). וכ"ש שמסר דבר לחבירו לאיזה ענין כמו טבעת וכן ציצית ולולב. דאם נתפוס דבריו כהוויתן הרי מטעהו ומקלקלו לא שייך כלל לומר שעשה כ"ז לבטלה. (וכמו"כ כשמסר מעות לאחותו כו'). ומצד גוף השינוי נמי יש לחלק דהתם הענין משונה לגמרי דערך הוא דבר הקצוב בתורה ודמי' כפי שוויו משא"כ בין שאלה למתנה ע"מ להחזיר אין שינוי בענין (בדעת בנ"א עכ"פ). ועי' תוס' גיטין (דף כ':) ד"ה אשה לא ידע' לאקנויי (ובסוגיא שם במסקנא). ויש לומר דזהו ענין חילוק הריטב"א שבש"מ דכתובות. (ובההיא דמקדש אחותו יש לומר דמש"ה אמר שם ונימא לה לשם מתנה כסיפא ליה כו'). ומצד תועלת השינוי י"ל ג"כ דהפלוגתא דר"מ ורבנן לא מצינו כ"א גבי הקדש דאין שם קנין אחר זולת האמירה שהיא כמסירה להדיוט. לכן אם גם האמירה שלא כהוגן לא נשאר דבר. דאף אם נדע בבירור מאיזו הוכחה מבחוץ שבלבו גמר לדבר הראוי. הרי קיי"ל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. רק דלר"מ צ"ל דס"ל דמחשבת לבו מוכח