דברי נחמיה אבן נזר לה

סק"ל מ"ש בשם. הרמב"ן ועי' מ"ש ע"ז בנ"ב חי"ד סי' ו' ועי' ג"כ בתשובת ב"א חאה"ע סי' ל"ו (דפ"ב). ומזה נראה לכאורה שענין דיני חזקות הם למעלה מהשכל והסברות כ"א כמו גזה"כ. ולא אמרינן כן כ"א באותו דבר שנופל לנו הספק. וה"ה דיש לומר דלא אמרינן כן כ"א בגוף אותו ענין שנופל הספק כו' (ולכאורה ק"ו הוא). אך בתשובות האחרונים מצינו שנשתמשו בדיני חזקות גם בכה"ג דנ"ד. כמו גבי ספק אשתהה ג' ימים שבסי' י"ז באה"ע סכ"ז. פירשו דעת המתירים משום דמוקמי' מת זה אחזקת חיים עד מקרוב תוך ג"י כו' והרי התם נמי דוגמת הנ"ל כנ"ד שהרי אין נ"מ בגוף הדבר אם מת מזמן קרוב או כבר אלא שאח"כ נקח ראיה לומר שלא נשתנה פניו כו'. גם בענין חשש שאלה פלפלו שנאמר חזקה מה שביד האדם הוא שלו כו' וכן הביאו בזה ענין חזקת מרא קמא לענין חשש מכירה. ולפי הנראה הוא ג"כ ע"ד הנ"ל בנ"ד שנאמר חזקה בדבר שאין תלוי בזה גוף הדין כ"א שאחר כך נקח מזה ראיה בלבד לענין אחר. שוב ראיתי במה"צ ס"ק פ"ט דע"ז סע"ד העיר בזה מהא דכתובות דע"ו ע"ש וצ"ע

והנה כ"ז מה שיש לדון אף אי בנ"ד ב' הצדדים היו שוים ושקולים. אבל ודאי לפה"נ יש יותר סברא ורגלים לדבר שנעשה תלישות אבר זה באורך הזמן שנרקב ונתפרקו אבריו שהוא דבר ההוה ורגיל. או כוורי אכלוהו (וכדאשתבע ר"נ על חסא) בפרט שאנו רואים שלא נשאר כ"א עצמות היבשים מן הרגלים שע"כ שלטו בו הרקבון או הדגים. משנאמר שנתלש ונפסק ממנו הרגל בעודנו חי מעצמו ומאליו ע"י סיבה רחוקה ונפלאה (משא"כ במתני' דיבמות מיירי דע"כ היה סיבה כו' כנ"ל). ויש לומר זה בכמה אופני סברות (זה למעלה מזה). (א') עפ"י סברת הח"ץ הנ"ל דס"ל בכל דבר אף בדבר הנופל במקרה כל היכא דיש לתלות שאירע כן באורך הזמן לא חיישינן שנעשה זה בשעה מועטת כמו גבי נגע שנמצא חסר מחזקינן לודאי שנחסר בז' ימי הסגרו ולא בשעה מועטת שבין ראית הנגע להסגרו. וכן להיפוך גבי נגע בא' בלילה. ולא ראינוהו חי מבערב. מחזקינן לודאי שכבר מת באורך הזמן ולא בלילה זו. (ולפמ"ש לעיל יש לומר דגם התוי"ק דפליג גבי מקוה מודה בכה"ג כל היכא דאין נ"מ לדינא כ"א באותה שעה המועטת כו'). וא"כ ה"נ דכוותיה. (ב') עפ"י מ"ש הב"ח בתשובה סי' א' דס"ל עכ"פ בדבר שדרכו וטבעו להעשות באורך זמן כשכחה כו'. חשוב קרוב לודאי שהגיע לו כן באורך הזמן דוקא. ומדמה זה לשיבר עצמות דגבי סכין (דקיי"ל כר"ח בהא ועפ"י תירוץ ב' בתוס' שם) וא"כ ה"נ תלישות וקלקול האבר ודאי הוא דבר שדרכו להעשות באורך זמן עכ"פ. (ג') עפ"י מ"ש הת"ש סי' א' דאף דאיהו ס"ל כהחולקים על הב"ח הנ"ל (ולא הקיל למפרע אף בזמן מקודם הרבה כ"א היכא דאיכא ס"ס ועפ"י תירוץ הג' דתוס' שם). מ"מ סמוך להקבלה מודה להב"ח דאין לאסור. והיינו דס"ל דאף דלא מהני מה שדבר זה דרכו להעשות באורך זמן להחשיבו כודאי דלא נעשה ע"ע בסוף אורך הזמן שהרי על אורך זמן זה שטבעו לגרום השכחה אנו מסתפקי' בכמה הוא. אבל לזה עכ"פ מועיל מה שטבע דבר זה לבוא באורך זמן שלא ניחוש לזה כל זמן שודאי עכ"פ איננו בגדר זמן ארוך אף שיכול להיות כן דרך מקרה וסיבה רחוקה כו'. (משא"כ דבר שכל עיקרו וטבעו אינו תלוי באריכות זמן כ"א לעולם בא דרך מקרה כו' יש לחוש גם על שעה ראשונה) אבל אין לומר בכוונת הת"ש כמשמעות לשונו בש"ח לכאורה דגבי שכחה ס"ל דזה ודאי גמור ממש דלא שכח בשעה מועטת חדא דלא משמע כן מלשונו בת"ש סקכ"ב שכתב אין דרך כו'. ועוד שהביא ראיה לזה מח"מ רסי' צ"ב. וע"ש בנ"מ רסי' ל"ד סק"ג דע"כ ז"א כ"א לענין לשוויי' חשוד לשבועה אבל לענין התראה למלקות יכול לומר אשתלי אחר כ"ד עי"ש א"כ נראה דכוונת הת"ש רק דכיון דהוא מילתא דלא שכיח' כלל לא חיישינן להכי כו' וע"ד הנ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד ויש ראיה לזה ג"כ מהדין שבסי' קצ"ט ס"י דאם בתוך עונה אי סמוך לחפיפה טבלה ואח"כ נמצא דבר חוצץ א"צ טבילה אחרת. וע"ש בסד"ט ססקל"ג. ואין להאריך דעכ"פ נראה בנ"ד דאם נתלה שנעשה זה מצד אורך הזמן שהוא דבר ההוה ורגיל שוב אין לנו להסתפק אורך זמן זה בכמה. דעכ"פ הוא יותר מכדי שיעור שיכול לחיות. אלא שבאנו לחוש למילתא אחריתא היינו שנתלש עפ"י סיבה רחוקה ובשעה מועטת להא לא חיישינן ודומה ודאי לשוחט סמוך לעת שנטל הקבלה (וק"ו נמי הוא). (ד') מאחר שנמצא רק עצמות יבשים והרי אף אם נאמר שנתלש הרגל כבר בעודנו חי לא די בזה אלא שע"כ צריכים אנו לומר ששלט בו ג"כ. הרקבון או הדגים. ומאחר שבאנו על כרחנו לידי מדה זו שוב אין כאן ריעותא ושום ראיה לחוש שכבר היה כאן עוד סיבה רחוקה. ואחזוקי ריעותא בלי שום ראיה לא מחזקינן. והרי זה דומה למה שאמרו עצם ודאי פוגם אף לפ"מ שפי' בזה מוח"ז רבינו ז"ל לדעת הרשב"א והר"ן סי' ח' (דכ"ג סע"א) ע"ש. (ויותר מזה ג"כ. דהתם לאו ודאי גמור ממש הוא עכ"פ כמ"ש הרשב"א במ"ה ד"ה הובא בפר"ח שם סקכ"ב וכ"ה ג"כ לפמ"ש הת"ש שם ססקכ"ט להרשב"א)

אמנם לכאורה יש לפקפק בכל הסברות הנ"ל (זולת סברא ד' הנ"ל). חדא דיש חולקים על כל א' מהדעות הנ"ל (או על רובם) דהח"ץ עיקר יסודו במה שפי' בזה החילוק בין ראוהו חי מבערב ללא ראוהו דגבי נגע בא' בלילה והרבה מפרשי' זה בענין אחר. (ע' נ"ב חאה"ע סי' ל"א וס' מק"ח סי' תס"ז וש"פ). ולדבריהם לכאורה משם ראיה להיפוך דלא מהני מה שיש לתלות באורך משך הזמן יותר גם הוא נגד דברי התוס' שהוצרכו לתרץ גבי נגע שדרכה להתחסר בב"א כו' וכמ"ש איהו גופא. (אלא שלפמ"ש תוי"ק שגם דברי התוס' כיונו בתרי אנפי יש מקום לזה גבי נגע וכן בנ"ד וכנ"ל). ועל הב"ח הנ"ל ג"כ רבו החולקים (וגם הת"ש עמהם וכנ"ל). וגם על מ"ש הת"ש הנ"ל ג"כ נראה דהט"ז ופר"ח (וסיעתם) חולקים ואוסרים למפרע לגמרי מקבלה ואילך ממש. נוסף ע"ז שגם הב"ח ודעמי' המחזיקים ביד האגודה מרא דהאי דינא דגבי שוחט עיקר יסודם בצירוף הסברא דגברא איתרעי בהמה לא איתרעי וכדאמרינן בגמ' גבי סכין. סכין איתרעי בהמה לא איתרעי וכמ"ש התוס' בתירוץ ב' שמצרפי' לזה מה שעצם ודאי פוגם כו' הרי עכ"פ תרתי בעי'. וא"כ בנ"ד דנרא' דלא שייך סברא זו דבהמה לא איתרעי (ויש לעיין אולי גם בנ"ד שייך זה נגד האשה כו') לא מהני זה מה שקרוב לודאי לתלות באורך הזמן וכדאי' בהדיא בגמ' דגבי טבל ועלה לא מהני מה שנתעסק באותו המין שג"כ קרוב לודאי כמ"ש התוס' וכן בספק שהה ג"כ קרוב לודאי דלא שהה כמ"ש התוס' ועכ"ז לא מהני משום דאתיילד ריעותא בגוף הבהמה כו'. אך עפ"י סברא ד' הנ"ל עדיין יש להקל. שהרי לפ"מ שפי' מוח"ז רבינו ז"ל בדעת הרשב"א ור"ן דהא דבעינן עצמות דעלמא ודרך שבירה דוקא הוא מפני שאז חשיב כאילו ליכא ריעותא כלל שוב באמת א"צ לסברת סכין אתרעי בהמה לא אתרעי כמ"ש הוא ז"ל בהדיא. ולדעת הרא"ש וסיעתו דגם במסקנא בעי' הסברא דסכין אתרעי היינו משום דס"ל דלא בעי' כלל שיהיה כאלו ליכא ריעותא כלל אלא רק שיהיה הצד דלהיתרא שכיח' טפי ולכן מקילין גם בנגע במפרקת כו' אבל באמת היכא דליכא ריעותא כלל במה שלפנינו. (כמו בנ"ד לפי סברא ד' הנ"ל) גם לדידהו ודאי שוב א"צ לסברת סכין אתרעי כו'. ואף דלכאורה לא משמע כן ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם בהגהה ואיכא נ"מ לקולא כו'. משמע דלדעת הרא"ש וסיעתו יהיה חומרא בזה היכא דליכא הסברא דסכין אתרעי אף אי ליכא ריעותא במה שלפנינו. ע"כ לדחוק דהיינו רק בכעין דנתעסק באותו המין דגבי טבל ועלה ומטעם דלא חשיב להו כליכא ריעותא. וכן נמי גבי סכין אין חילוק לדידהו בין