דברי נחמיה אבן נזר לג

הארכובה ולמעלה. היינו מפרסת הרגל עד למעלה מעט ממקום הנקרא קניע. ואם אפשר שיתברר שבשעה שנטבע היה ודאי מלובש בשטיוול מה טוב. ואם אי אפשר שיתברר זה. אזי אם ידוע עכ"פ ע"י האשה העגונה או ע"י אבי הנטבע שבשעה שנסע מביתו היה מלובש בשטיוול ואניצע ולא היה רק מספר ימים מועטים מעת שנסע מביתו עד שנטבע. אזי גם באופן זה יש להקל אם עכ"פ בלאו הכי ידוע ע"י הגדת הא"י שנטבע האיש על כל פנים טביעה גמורה כמבואר במכתבם מיום ו' עש"ק ד' סיון תקפ"ט שהגיעני. אמנם אולי יש מנהג שם לפשוט השטיוול בעברם על מעברות המים אז אין להתירה אא"כ ידוע בודאי שהוא לא פשט והיה מלובש בהן כשהיה על המעברות אבל אם אין שם מנה יש להקל. כל שידוע שהי' מלובש בהן בנסעו מביתו כשלא היה רק ימים מועטים מיציאתו מביתו עד שנטבע. וכל זה כשהרגל הנמצא הוא עד למעלה מהקניע. אבל אם הוא רק מפרסת הרגל עד הקניע אין להקל. אבל אם הוא אפי' רק מעט מזער למעלה מהקניע יש להתירה. ומ"מ יש לה להמתין שנים עשר חודש מיום שנמצא הרגל והשטיוול. ואז אח"כ תחלוץ לאחי הנטבע. ע"כ קוטב תשובת אדמו"ר מליבאוויץ שי'. בקצרה. תשובת הגאון המחבר ז"ל ע"ז. לכבוד אהובי יד"נ בד"ו מורינו הרב הגאון המובהק כקש"ת מוהר"ר מנחם מענדיל שיחי'

התשובה לסיביר עם פ"ש אלי הגיעני ה' העבר. ומ"ש אלי לעיין בזה ידוע לכ"ק שאין אתי מן המוכן כלום והכל בעיני כחדשים בכ"י. וכעת נצרך לי ללמוד מסכתא אחרת. ומה שראיתי בהשקפה ראשונה שנצרך לעיין ארשום. (א') מה שהחליט להתיר בפשיטות אם נודע שנטבע מלובש בשטיוול (ומשמע דאז אף אם לא נודע שהיה טביעה גמורה הרי כאן נשתהה זמן מרובה בינתים ולהב"ש דוקא שנמצא מיד. גם להח"מ מידי ספיקא לא נפיק (גם לא נזכר בדבריו כ"א כמה ימים). ומיהו למעשה י"ל לכאורה דנכון לסמוך ע"ז בנ"ד שהוא שעת הדחק הגדול (בצירוף שאר אומדנות. ואף אם לא נודע בבירור שהיה טביעה גמורה לסמוך על הנ"ב בכה"ג כדמשמע מדברי כת"ר. וגם לכאורה נוכל לסמוך שמסתמא היה טביעה גמורה כשאין העד לפנינו ע' מה"צ ס"ק קל"ד) (ב') החילוק בין ימים מועטים. כנראה שלמד זה ממ"ש הנ"ב (דל"א סע"א) בשם הב"ח. ומשמע שם דבכ"ע לא חיישינן לשאלה בימים מועטים. אבל קשה להאמר כן ותשובת הב"ח כמדומה שהיא בישנות ססי' פ"ו. ושם משמע דלא א' כ"א היכא שהוכרו כל הבגדים. (דלחליפין לא חיישינן בימים מועטים. וצ"ע). וא"כ גם הנ"ב ע"כ עובדא שלו בהכי איירי. גם מ"ש הב"ח בתשו' ססי' ע"ה ע"כ ג"כ לפי דבהכי מיירי עובדא דהתם. וזש"ש ומצאוהו כך כמו שהלך מביתו. פי' בכל בגדיו. והנראה דמש"ש כאשר בארתי כו' כיון אמ"ש בסי' פ"ו. (ג') מה שהגביל זמן ימים מועטים עד הטביעה והרי הב"ח והנ"ב עד שנמצא קאמרי. מה שז"א בנ"ד. (ע"ש בנ"ב תמה על השואל מאחר שלא נמצאו עד חשוון כו'). ומיהו בזה נראה דכת"ר לשיטתו דאחר הטביעה יש לסמוך על הסברא של הח"מ כנ"ל אות א'. (ד') בענין מן הארכובה ולמטה. לדעתי לאו משנה מפורשת היא להחמיר בנ"ד. דשם איירי ששלשלוהו בחבל שקשרו ברגלו. וע"י משיכתם נתלש הרגל כו'. אבל בנ"ד שמצאוהו אחר זמן מרובה. למה ניחוש שנתלשה או נחתכה אז תיכף אחר הטביעה בעוד בו נשמתו מעצמו ומאליו. יותר נראה ודאי דבהמשך הזמן נרקב או כוורי אכלוהו. ואף דלהרמב"ם לא מיירי בקשרוהו מ"מ הרי לפמ"ש המ"מ בשם הרשב"א דמיירי בלא נתעלם מן העין כו' נראה דהיינו נמי שידעו שהחזיקו ברגלו ותלשוהו כו'. ואף לפמ"ש הנ"י דמשמע דהרמב"ם מיירי שהעלו רק הרגל אלא שניכר ע"י סי"מ מ"מ עכ"פ התם מיד מיירי (וכלשון והשליכו מצודה אחריו כו'). לכן בארכובה ולמטה שייך לחוש שעדיין חי ויצא. אבל בנ"ד שנמצא אחר זמן רב אין ראיה ממתניתין כלל. ומסברא יש לומר שלא ניחוש מזמן לזמן בכה"ג. ויש לעיין ולדבר מזה הרבה ממקומות אחרים ועכ"פ לא מפורש להחמיר כו'. (וכ"ש אם אולי ניכר שנרקב או שאכלוהו דגים). ועי' לבוש דאף אם מצאו במים הבתי רגלים לבד יש להתיר (ולכאורה דברים של טעם הם) כ"ש בנ"ד שמצאוהו עם הרגל (וצ"ע). ואף שהט"ז חולק אין דבריו ז"ל מוכרחים כ"כ דמ"ש דודאי מה ששנינו כו' וכי בשביל שמוצאין בגד כו'. לא קשה מידי דביבשה פשיטא שאין ראיה כשמוצאין בגד שאפשר לומר שמת. אבל כאן שנטבע ומצאו בגד שאיננו יכול לפושטו במים יש לומר דודאי טבע ונתבלבל כו'. וכמו"כ ראייתו מהדין דמארכובה ולמטה איננה ראיה כ"כ לפי הנ"ל. דיש לומר דהלבוש מיירי שנמצאו אחר זמן (או אפי' מיד יש לומר דס"ל לחלק בין כשנמצא גוף הרגל דגם אם נטבע אין טעם לתלישתה יותר מעודנו חי לכן עכ"פ אין ראיה שמת. אבל הזופיצע וכה"ג ס"ל דאחר שנטבע יש יותר סברא לומר שנתפשטו ע"י בלבול המים כו'. ויותר נראה כנ"ל דמיירי אחר זמן כו') והב"ש לא כתב אלא שאין דברי הלבוש מוכרחי'. משמע עכ"פ שגם דברי הט"ז אינם מוכרחי' (אמנם משמע שהב"ש תופס דברי הלבוש בענין אחר). (ה') מה שהצריך להמתין יב"ח מיום שנמצא הרגל. לכאורה תמוה. הרי ממ"נ אם נאמר שנתלש עתה בעת שנמצא. הרי כבר נטבע ומת בהיותו במים זמן רב. ואם שנתלש מיד שנטבע ויצא כו'. היה די להמתין יב"ח מאז. והנראה דע"כ מר חושש לה לענין ההמתנה (שאין זה שעת הדחק כ"כ) לומר שאולי יצא אז ונטבע אח"ז פעם ב' ויצא ג"כ. ולא ידעתי מנין להחמיר כ"כ. אם לא מצינו חומרא כזו לחשש נטבע ב' פעמים במק"א. וע' במה"צ שדין יב"ח במחלוקת שנוי'). וכ"ש שאין להמציא חומרא כזו לענין מן הארכובה ולמטה. לחוש אולי נטבע וניצול ב' פעמים כו' ולעגן את זו. ועדיף מנדון דהרמ"פ ממ"ש הח"מ (והב"ש) שאין לחוש שיצא והשאיל בגדיו לאחר וגם הוא נטבע כאן. דזה יותר רחוק שאדם א' יהיה נטבע ב' פעמים במק"א. נוסף ע"ז שיהיה מלומד בנסים כ"כ ב"פ (והכל בשתיקה ובהעלם דבר מכל העולם משא"כ בנידון דהח"מ השני נטבע כפשוטו עכ"פ)

אעפ"י שנתקשיתי לעיל אות ד' על מה שהתיר כת"ר, אף בשלא נודע שנטבע בשטיוול דלא כ"כ הב"ח. מ"מ הדבר מצד עצמו לפ"ד ניתן להאמר (ועכ"פ לאיצטרופי לשאר סברות. בפרט במקום הדחק כנ"ד) והיינו שיש מקום לומר דבכה"ג שראינו איש ידוע נטבע. ואחר זמן נמצא והכירו בגדיו שהיה מלובש בהם בעת יציאתו מביתו לאותו דרך לא חיישינן לשאלה. שנצרך לומר שב' בנ"א שואל ונשאל נטבעו במקום אחד. ולע"ד זה דומה לנידון דהרמ"פ שברמ"א ובאולי גם הרמ"פ לאו דוקא קאמר שראוהו בבגדים אלו קודם שנטבע. אלא שמעשה כך היה אבל לדינא אין חילוק אם ראוהו לבוש בהם בשעת הטבעה ממש או קודם לכן. ולדעתי דא ודא אחת היא וכמעט לא אדע טעם לחלק ביניהם רק שלדעת הב"ש צריך שהכל יהיה בלי שיהוי כו' ולסברת הח"מ אין חילוק. ואף שראיתי בנ"ב סי' כ"ח דט"ו רע"ב חילק ביניהם. מלבד שנראה שבאותה תשובה נמשך הכל להחמיר כמש"ש בעצמו בהגהה שם. עוד נראה דלשיטתו קאי שם דס"ל כהב"ש דבעינן מיד דוקא א"כ אם לא ראוהו נטבע בהם. ממילא לאו מיד הוא דקודם לכן ג"כ לא ראוהו כנ"ל בנידון שלו עיי"ש. שוב יש לצרף שראיתי בתשו' ב"א ססי' י"ד וי"ט (דמ"ט רע"ב) דמנעלים לא מושלי. וע"ש דגם הטיכלך יש לומר דגם מחמת הזיע' לא מושלי מלבד שיש לומר מסברא דבטיכלך לא שייך שאלה (אך כמדומה שבנ"ד לא הכירו הטיכלך כ"א אמו היינו חמותה. וכתבתי מזה