דברי נחמיה אבן נזר לב

כמו בב"ח דאמרי' חתיכה נעשה נבילה. הרי שאעפ"י שחנ"נ מ"מ כיון שז"א אלא מפני הבלוע בה אין בכחה לאסור אלא כשהבלוע האוסרה הוא עמה ולא כשנפרד כו' ה"נ נימא שכיון שחולאת זו לא נפעלה אלא מכח המזל אין בכחה לפעול להרע אלא כשארס המזל עמה ולא כשנסתלק ע"י הגט. אבל מלבד שבאמת י"ח ע"ז היכא שחנ"נ כבב"ח כו' ע' ש"ך סי' ק"ה סקי"ז. נראה דלא דמי דהתם ס"ל להרשב"א וסיעתו דאעפ"י שחנ"נ וה"ל כגוף איסור מ"מ כיון שאין זה אלא ע"י שנתחבר בו הדבר האוסרו דהיינו החלב. משא"כ הבשר מצד עצמו היתר גמור הוא. לכן במקום שידענו שנפרד ממנו החלב לגמרי הרי מצד עצמו היתר הוא. משא"כ הכא הרי חולאת זו מצד עצמ' בכל מקום שהיא נמצאת יש בכחה להמית (כמו ניקב הריא' וכה"ג) אלא שבאדם זה אמרינן שלא היתה נפעלת בו אילולי גרם מזלה אבל אחר שנפעלה א"צ כלל לצירוף כח המזל אלא דרכה וכחה מצד עצמ' להמית כו'

אמנם אכתי היה נראה קצת לצדד להקל. דכיון שע"י הגט נסתלק המזל אעפ"י שנשארה החולאת אשר מזה נמשך המיתה מ"מ כיון שלא נמשך המיתה מהמזל עצמו אלא מהחולאת אחרי הפרד המזל. הרי אין המזל אלא גורם דגורם למיתה זו. דהמזל גרם החולי והחולי גרם המיתה. ובשבועות (ל"ב סע"א) אי' דלאו כגורם דמי (ובש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"ג הביא פלוגתא בזה). והגם שצ"ע אולי נכנה לזה שם כח כחו דקי"ל דככחו דמי כמ"ש הרא"ש בב"ק (י"ח א') גבי בעיא דרב אשי ע"ש. והכי קיי"ל לענין י"נ בע"ג (ס' סע"א) ובטוש"ע שם. מ"מ הרי המזל ודאי לכאורה אינו רק גורם כלשונם מז"ג (וצע"ק). ומה שמהחולי נמשך המיתה הגם שלכאורה הוא ממית ממש מ"מ יש לומר כיון דלאו ודאי הוא (וכדלעיל דאמדוהו למיתה (ע"י ב"ד כו' כנ"ל) הוי רק רובא למיתה). נקרא רק גרמא. לפמ"ש הרא"ש פ"ב דב"ב (סי' י"ז) דכל דלא ברי היזיקא נקרא גרמא. וכן בההיא דשבועות משמע דמשום שאין ההפסד ברור נקרא גורם עיי"ש ברש"י ותוס'. וגם לחילוק השני שברא"ש דב"ב שם דכל שאין ההיזק נעשה מיד (אעפ"י שנמשך ממילא) נקרא גרמא. לכאורה ה"נ יש לומר כן (וצ"ע בכ"ז) ולפי המשל שנזכר פ' ב"מ (ל"ב א') הנ"ל נפל תורא כו' וכה"ג עוד משלים ע"ש. לכאורה ודאי היינו רק גורם להיות איתרע מזליה ולהזכיר עונותיו כו' ע"ש (אלא דאפשר ז"א אלא בסתם חולי כדלעיל גם לפי המשל שבקי' לרוויא דממילא נפל יש לומר קצת דלאו גורם לחוד כו'). אך לכאורה לא שייך כלל בנד"ד להקל מצד גורם דגורם. דז"א אלא לענין חיובא דהאדם הגורם (וזדון לבו כו'). אבל הכא לענין השמירה מחשש סכנה הנמשך מזה לכאורה מאי נ"מ אם חשש' זו נמשך מגרמא דידה או מגרמא דגרמא סוף סוף איכא חששא דס"נ. ומיהו מ"מ אולי יש לומר דמהא דחזינן שאשה זו הוחזקה להיות גורם דגורם למיתה אין ראיה כ"כ שיהיה מזלה רעה כ"כ להיות גורם ממש למיתה כו'

גם מ"ש כ"ק שי' דאין לנו אלא מה שאחז"ל נשאת לראשון ומת לשני ומת. ומשא"כ הכא לא מת השני רק אחר שנתגרשה. לכאורה טענה טובה היא. כיון שכל עיקר החששו' דמע"ג ומז"ג לאו מילי דסברא נינהו לפי שכלנו (וגם בגמ' נתקשו בזה כדא' בשלמא כו' אלא נשואין מאי טעמא). א"כ יש לומר דאין לנו אלא דבריהם ולשונם אלא שצ"ע דאולי גם מיתה דאחר הגט לא נפקא מכללא דנשאת ומת. דאלו הוו נקטי בלשונם מת בעלה הראשון והשני כו' וכדומה לזה. ודאי דאחר הגט לאו בעלה הוא וגם בכה"ג כ' הגר"ז בת' ב"א חא"ע סי' ס"א דיש לומר (בלשון בנ"א) שהיה בעלה. והביא ראיה מגיטין (מ"ב.) עבדי שהיה כבר כו'. אך לכאורה יש לדחות הראיה דש"ה שבהתחלת הכתיבה עדיין הוא עבדו כו' גם יש לומר לשון בנ"א שאני). אבל לשון נשאת אפשר דגם אחר הגט לא נפקא מכלל נשאת (כבר כו'). גם הא חזינן בגמרא דהלכו בזה אחר הטעמים והסברא. דאמרינן איכא בינייהו אירסה ומת. והרי בברייתא נשאת תניא ולא אירסה. משמע דלא חיישינן להכי אלא זיל בתר טעמא. א"כ אפשר דגם לנו אין לסמוך להקל עפ"י משמעות הלשון היכא דלפה"נ שייכי הטעמים דמע"ג ומז"ג. ועוד צ"ע דאף אם ניתן מקום לצדדי הקולא הנ"ל הן עפ"י משמעות הלשון והן עפ"י הנ"ל דה"ל גורם דגורם. כ"ז אינו אלא אם באנו לדון עלי' רק מצד גוף המיתה דלבסוף. אבל לפמשנ"ל שיש לדון עליה גם מצד אותה שעה שאמדוהו למיתה בלחוד אפי' אלו היה בא אחר והרגו דבתר מעיקרא אזלינן כנ"ל. א"כ הרי זה היה קודם הגט ובודאי לא נפקא אז מכללא דנשאת ומת. וגם כיון דנאמר דאז הרי הוא כגברא קטילא. והרי אין בזה גורם דגורם. אלא חד גורם (מז"ג). ולפ"ז אף את"ל דכאן דומה לההיא דסנהדרין ולא היתה נדונית כקטלנית אלו היה בא אחר והרגו מ"מ כיון דבאמת קיי"ל (לרוב הפוסקים) דבתר מעיקרא אזלי'. אלא הא דפטור הראשון בההיא דסנהדרין ע"כ היינו משום דלא ודאי היה שימות. ולא אזלינן בתר רובא לכן בעי' שיתברר כו'. (וכדלעיל שזהו החילוק בין זה לבין זרק כלי). א"כ יש לומר דמ"מ אחר שיתברר שמת מאותו חולי הוא נידון למפרע על שעה שאמדוהו למיתה כו' (וצ"ע בזה לדינא לענין רוצח וכן בזרק כלי וכה"ג בענין דלא הוי ודאי כו'. אם אחר שימות וישבר נידון על שעת המיתה והשבירה או על שעה ראשונה למפרע. דודאי ימצא נ"מ לדינא מזה. ולפה"נ ראוי לדונו על שעה ראשונה למפרע לפ"מ דקי"ל בתר מעיקרא אזלינן). וא"כ ה"נ אחר שמת יש לדון למפרע על שעה שאמדוהו למיתה דהוי קודם הגט וחד גורם כו' כנ"ל. ומ"מ אפשר שיש לדון קצת לקולא עפמ"ש כ"ק שי' דאין לנו אלא מה שאחז"ל (בענין אחר קצת) שנאמר אעפ"י שבכל דוכתי אזלינן בתר מעיקרא ואמרינן דה"ל אז כגברא קטילא מ"מ כאן הרי מת תניא כאלו מת לא תניא (ואף לענין גורם דגורם אולי יש לומר דאעפ"י שאנו דנין על שעה ראשונה מ"מ עיקרו היינו מצד שסופו למות. והרי לענין המיתה ה"ל גורם דגורם. והרי לא נתחזקה אשה זו שמז"נ מיתה ממש כ"א גורם דגורם. וצ"ע): כללו של דבר דלפע"ד קשה למצוא היתר ברור דרך הוראה אלא (דיינו) להשמט ולהטיל על השואל ומאן דלא קפיד כו' כדחזי' מקמאי כדלעיל ובפרט שכ"ז בגירושין גמורים ומשא"כ בנד"ד היה מדובר שישאו זא"ז כו' והרי החו"י מפקפק בשידוכין. וכאן לפה"נ גרע טפי (מלבד כל הנ"ל) כמובן: סימן ב' (לסי' י"ז) השאלה (נאבדה וניכרה אופן השאלה) שא' נטבע במים שאל"ס. ואחר זמן רב נמצא רחוק מאותו מקום שנטבע רגל חתוכה ולא היתה מהארכובה ולמעלה. רק עד הקניע (כן השיב השואל אח"כ). ויש ספק אפי' הרגל מאותו הנטבע יכול להיו חי ויצא במשאל"ס. גם מצאו על הרגל השטיוול וטיכלך שהסנדלר א"י מסיח לפי תומו הכיר בסימני' מובהקי' את השטיוול. וכן חמותו הכירה הטיכלך: ואעתיק מקודם תשובת אדמו"ר הרב הגאון מליבאוויץ שי' יען שעליה סובב' הולכת תשובת הנאון המחבר ז"ל. וז"ל אדמו"ר שיחיה: בס"ד אור ליום ג' כ"ג מרחשוון תקצ"א לפ"ק. לכבוד הוותיקים אנשי עיר טאבאלסק. מכתבם הגיעני בין כס' לעשור העבר נידון העגונה ב ששאלוני אשתקד. והנני להשיב. אם הרגל הוא עד למעלה מהארכובה תנשא כמבואר במשנה דיבמות פרק ט"ז משנה ד' ובגמרא שם דף קכ"א. ופירוש מן