דברי נחמיה אבן נזר לא

הוא דמי כדפירש"י. (וצ"ע אי שייך לזה פלוגתא דכל העומד לישרף או עומד ליגזז כו' אי כשרוף וכגזוז דמי כדאי' בכמ' דוכתי). וא"כ הרי זה כסתירה להך דסנהדרין. והיה נראה דצ"ל דהחילוק הוא דבההיא דסנהדרין הוי רק רובא למיתה רוב גוססין כו'. ומשא"כ בההיא דזרק כלי מראש הגג צ"ל דהוי ודאי עומד לישבר. ולפ"ז בנד"ד באמדוהו למיתה דג"כ הוי רק רובא למיתה כדמשמע בתוס' דסנהדרין שפיר יש להקל (בכה"ג הנ"ל). אלא שעדיין יש סתירה מיניה וביה דבב"ק (כ"ו ב') סמוך למימרא דרבה זרק כלי כו' הנ"ל אי' וא' רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף פלוגת' דריב"ב ורבנן דסנהדרין. ומשמע דר"ל דהראשון פטור ובהשני פליגי דומיא דהתם. וקשה מ"ש זרק תינוק מזרק כלי (ודוחק לומר דאדם דאית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו (כדפירש"י ב"ק ב' ב' בל"א) גם בזרק מראש הגג הוי רק רובא וצ"ע). ולכאורה היה נראה שהחילוק הוא דגבי רוצח (בזמן הבית) ילפי' מקרא דונקה המכה מלמד שחובשין אותו דלפי' התוס' זה בא ללמדנו דאין ממיתין הרוצח מיד שאמוד המוכה למיתה משום דלא אזלי' בזה בתר רובא אלא צריך להמתין עד שיתברר דלאו ממיעוט' דחיים הוא אשר ע"כ כשהרגו אחר ושוב לא יתברר פטור (ולפירש"י שם ע"ב משמע שהלימוד שחובשין אותו הוא ענין אחר וכפשוטו. והא דממתינין יש לומר שהוא משום דאפשר לברורי. ואם כן בהרגו אחר דא"א לברורי אין ראיה. ואפשר ס"ל, דרוצח מוהצילו נפ"ל דלא אזלי' בתר רובא ולא דמי לשאר דיני נפשות ע"ש בסנהדרין (ס'ט א'). עכ"פ להתוס' ודאי מקרא נפ"ל). וא"כ זהו החילוק בין תינוק לכלי. דגבי תינוק איכא קרא ומשא"כ גבי כלי. ולפי"ז בנד"ד דליכא קרא לכלי דמי. אבל ז"א דגבי כלי א"צ קרא. דדוקא גבי רוצח שהי' הדין נותן ליזול בתר רובא ככל דיני נפשות כקושי' התוס' שם. ע"כ בעי' קרא. אבל גבי כלי שדיני ממונות הוא א"צ קרא דבלא"ה קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ הדק"ל מ"ש תינוק מכלי. וראיתי בחידושי הרשב"א דב"ק שפי' בשם הראב"ד שגם גבי כלי גם הראשון פטור. והגם דאנן קיי"ל כפירש"י ורוב הפוסקים כנ"ל. יש לומר דלא פליגי לדינא כ"א במציאות דהראב"ד כתב שם הטעם משום דאעפ"י שאמדוהו לישבר שמא לא הי' נשבר. וא"כ במציאות זה שאינו ודאי שישבר יש לומר שגם רש"י ושאר פוסקים יודו. אלא דס"ל דמיירי במציאות שהיה עומד לישבר בודאי (וטעמם משום דמהא דפשטינן מדרבה בעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן משמע ודאי דרבה מחייב הראשון. והראב"ד שהוצרך לדחוק בזה כמש"ש בחידושי הרשב"א. אולי היינו משום דבאמת לרש"י קשה מ"ש תינוק מכלי כנ"ל. ולרש"י אולי ע"כ לדחוק משום דאדם אית ליה מזלא כו' כנ"ל. או דלאו בגוונא חדא מיירי דגבי כלי מיירי במציאות דודאי ישבר. וגבי תינוק בדליכא רק רובא. וזה יותר דחוק. ועוד יש לומר דס"ל דהא דא' זרק תינוק כו' פלוגתא כו' ר"ל לענין השני בלבד הוי כהתם דפליגי אבל לענין הראשון לא דמי דהתם פטור משום דהוי רק רובא והכא חייב וכמו בכל כו' וצ"ע. ולא ראיתי מי שהעיר בזה) עכ"פ לפ"ז לכ"ע תלוי אם רק רובא לישבר או למות או ודאי. וא"כ בנד"ד יש להקל. אך מלבד שקשה ללמוד חשש ס"נ מדיני' אלו. הרי נתבאר דגבי רוצח איצטריך קרא. וגבי ממון קיי"ל דאין הולכין אחר הרוב. אבל הכא מנלן (ולכאור אדרבא מדאיצטריך קרא גבי רוצח שמעי' להחמיר בכה"ג)

ועוד צ"ע (קצת). לפ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ח דפי' טריפה דאדם היינו שאמרו הרופאי' שמכה זו אין לה תעלה כו' (אף שגבי בהמה ז"א כמ"ש פי"א מה"ש הי"ב) והרי הא דההורג את הטריפה פטור בזמן הבית) ומשא"כ בגוסס בידי שמים דחייב כדאי' התם בסנהדרין נראה דהיינו משום דטריפה ודאי דלא חיי ומשא"כ בגוסס. וכן משמע בהדיא בשט"מ דב"ק דכ"ו סע"ב בשם הר"י אבן מיגש ע"ש (אלא דאיהו ס"ל דטריפות דאדם היינו כטריפה דבהמה. אבן לענין החילוק בין טריפות לגוסס נראה דגם להרמב"ם הוא מהאי טעמא). וא"כ לפ"מ שנת' לעיל לענין חיובא דהראשון שתלוי אם הוא רק רובא או ודאי א"כ העושה את חבירו טריפה ובא אחר והרגו הראשון חייב (וכעת לא מצאתי דין זה בהדיא). ובנד"ד שאמדוהו למיתה מסתמא היינו שהרופאי' אמדוהו לכך (משא"כ אמדוהו שבגמרא היינו שב"ד אמדוהו כדפירש"י במתני' שם). וא"כ הרי זה דין טריפה להרמב"ם. ומ"מ נרא' דהכל לפי הענין (דאיך יהי' אומד הרופאי' יותר מגוסס כו'. גם צ"ע שכמדומה שכתבו הפוסקים שכל דברי הרופאי' אינם אלא ספיקות)

וכ"ז מה שיש לדון מצד דנימא דאזלינן בתר מעיקרא שאמדוהו למיתה קודם הגט. אף אלו היה בא אחר והרגו (אחר הגט). אבל בנד"ד שגם לבסוף מת מאותו חולי הרי גם בההיא דסנהדרין בכה"ג ודאי חייב. דלא בעי' שימות בידי המכהו ממש. אלא כל שאמדוהו למיתה ע"י הכאה זו (דהוי רובא למיתה). אף שחי אחר שפסק מלהכותו (ואפי' הוקל החולי) כל שמת לבסוף חשבינן ליה כנתברר שמאותה הכאה מת. דהיינו מאותה החולאת שנפעל בו מההכאה עד שהיה רובו למיתה ועתה נתברר שהיה מאותו הרוב ולא ממיעוט' דחיי. ומשא"כ כשלא היה אמוד למיתה תחלה כו'). וה"נ כיון שהיה אמוד למיתה קודם הגט (דתלינן במזלה) אף שאחר הגט נפסק מזלה. כל שלבסוף מת נתברר שמאותה החולאת שנגרם ממזלה מת. וע' ריב"ש סי' של"ח ע"ש. (וכבר כתבתי דלענין המשכת המיתה מהחולאת לא מהני הגט כלום כיון שטבעית הוא)

ואין להאריך שכבר כתבתי שלא עמדתי על תוכן כוונת כ"ק שי' במה שרוצה לדמות נד"ד לבא אחר והרגו. ומ"ש להסביר החילוק בין מע"ג למז"ג לפה"נ היינו דלמ"ד מע"ג (שהענין קרוב לטבע) לא תלינן כלל במזל לכן ליכא למימר מזלו הרגו. אבל למ"ד מז"ג כיון דבמזלא תליא יש לומר דמזלו הרגו (וה"ל כבא אחר והרגו). עם שגוף הסברא טובה ומצינו כה"ג גבי קמיע פרק במ"א (ס"א ב'). דכל שיש לתלות בהמחאת קמיע (שהוא קרוב לטבע קצת) לא תלינן כלל במזל. ומשא"כ כשע"כ במזלא תליא מיבעי ליה אי במזלא דרופא או דחולה. ע"ש בפירש"י ותוס' ושאר פוסקים אבל זה היה טוב אם היה סגי לנו להטיל ספק בדבר אבל הרי כאן כל עיקר החשש' הוא ספק דודאי גם קודם הגט היינו יכולי' לתלות במזלו כמו במזלה (ויותר) אלא שמ"מ מחשש ספק ס"נ תולין במזלה. א"כ אם גם אחר הגט אפשר עכ"פ לתלות במזלה (כמשנ"ת) מה יושיענו מה שגם במזלו אפשר לתלות. ואי ס"ל לכ"ק שי' שא"א כלל לתלות אחר הגט במזלה (דאז ע"כ במזלו מת וה"ל כהרגו אחר. ולזה הביא הראיה דסנהדרין לענין דלא ניזול בתר מעיקרא כו' וכדלעיל) לא היה צריך להסביר חילוק בין מע"ג למז"ג ע"ד הנ"ל דבלא"ה פשוט דגם אחר הגט נוכל עכ"פ לתלות במע"ג. גם גוף הסברא לומר דא"א לתלות במזלה לא נתבאר בדבריו טעם לזה כ"א מ"ש תחילה דהו"ל להתרפאות במזלו. וכבר נתבאר דאפילו בסתם חולים שרובם לחיים אמרינן כיון שנחלה כו' נפל תורא כו'. כ"ש בנד"ד שאמדוהו למיתה כו' ודאי לכאורה יש לומר כיון שנחלה כ"כ ע"י מזלה שוב אעפ"י שנסתלק מזלה ע"י הגט מחולאת זו עצמה נמשך המיתה בטבע כו' וכדלעיל

ולכאורה עלה ע"ד אולי יש לומר אם חולאת זו לא נתהוה אלא מכח מזלה הרע כשנסתלק ארס המזל שוב אין בכח החולאת מצד עצמ' כדי להמית. ומעין ודוגמא לזה יש לומר ממ"ש הפוסקים דאין הנאסר מחמת איסור בלוע יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו האוסרו יכול לילך ולהתפשט שם. ע' חידושי הרשב"א פ' כה"ב (ק"ח א') ותוה"א (ותוס' פ' ג"ה). והיינו אפילו