דברי נחמיה אבן נזר ל

יכול להיות ניצול. וכדמצינו בר"ח ב"ד בברכות (ל"ג א') שנשכו ערוד ומת הערוד ואמר ראו שאין הערוד ממית אלא החטא וכן ברב הונא לאחר שקיבל עליו כו' הדר חלא והוה חמרא שם (ה' ב') וכה"ג טובא. מכל מקום אין מזכירין מעשה נסים, וכיון שמדרך הטבע אחר שמז"ג סיבת הנפילה. שוב ממילא מעותד למיתה בטבע. לכן אף שנתגרשה בינתיים לא מהני כלום. וה"ה והוא הטעם כשמז"ג סיבת חוליו הוא ג"כ עד"ז שהתהוות החולי ע"י המזל הוא רוחני. אבל אחר שנתהווה החולאת. עד שהכירו בו סימני מיתה (כניקב בריאה וכה"ג) הרי שוב המיתה נמשך מזה בטבע אף אחר שנסתלק המזל ע"י הגט שבינתיים *וכ"ק שי' כתב ע"ז דה"ל להתרפאות במזלו דהא רוב חולים לחיים. וצ"ע דלפה"נ זהו רק בסתם חולים שרובם לחיים אבל כשאמדוהו למיתה משמע בהדיא בתוס' דסנהדרין (ע"ח א') שהביא כ"ק שי' שרובן למיתה וכדמ' נמי מד"ק שי' בכל דבריו שמדמה זה לגוסס. ואף בסתם חולים שרובם לחיים מ"מ צ"ע דיש לומר כיון שכבר נחלה איתרע מזליה וע"כ לא הועיל לו מזלו שיתרפא. וכדאיתא בפ"ב דשבת (ל"ב א') לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה כו' וא' עו"ש נפל תורא כו' והיינו שעי"ז איתרע מזליה כדפרש"י שם. ומסתמא מיירי בכל סתם חולה (וכמו יולדות דרובם חיים) וכדאי' עו"ש נפל למטה כו' אם יש לו פרקליטים גדולים כו'. ואיך שיהיה בסתם חולה עכ"פ בנד"ד הרי רובו למיתה כנ"ל

וע"ד הראיה ודוגמא שהביא כ"ק שי' לנד"ד מההיא דסנהדרין (ע"ח א') ג"כ לא עמדתי על כוונתם והנה לפה"נ בנד"ד יש לדון עליה מב' צדדים. א' מצד אותה שעה שעשאהו מתחי' קודה"ג לחולה מסוכן שאמדוהו למיתה. אף אלו לא היה נודע סופו וכגון שבא אחר והרגו (אחה"ג). והב' מצד שגם לבסוף מת מאותו חולי. והנה לכאורה גם מצד הא' יש לבוא עליה מב' פני הפן הא' מחמת עצם החולי מצה עצמם. והב' מצד היותו אז עומד עכ"פ רובו למיתה. הפן הא' העירני לזה אהובי הרב ר' יוסף נ"י. מהא דלא ישא אדם לא ממשפחת נכפין כו' ופרש"י נכפין חולין. וא"כ לכאורה ה"ה וכ"ש כשאשה זו עצמה הוחזקה להיות אנשיה חולים מסוכנים עכ"פ (ולפי"ז אפי' היה מתברר שנתרפאו וחיו כו'). ואע"פ דהתם אמרי' והוא דאתחזק תלתא זימני. כבר כתב הריטב"א ונמ"י דש"ה דאפי' רבי מודה בחזקת המשפחה דאין לחוש בפחות מתלתא זימני. והרשב"א כתב מעין זה גם לענין אחיות מחזיקות (וצ"ע) אבל בדנפשיה הוי $ הגהה *) א"ה מצאתי בכי"ק המחבר ז"ל שסיים בזה בלשון אחר אשר נלפע"ד מוטעם יותר. רק שיראתי לשנות לשונו כפי אשר כתב כאן ע"כ הצגתי בהגהה מן הצד. והוא זה. והגם שיש לחלק דגבי נפילה הוא ודאי שימות ומשא"כ כאן בחולי שאמדוהו למיתה (אם היינו כאמדוהו ב"ד שבגמ') אינו כ"א רובא למיתה. אין נ"מ כ"א כשבא אחר והרגו ולענין לדון על שעה ראשונה (וית' אי"ה). אבל כשלבסוף מת דודאי רגלים לדבר שמאותו חולי הוא שמת (וכמו שהביא כ"ק שי' ראיה ע"ז מפמש"א דכשלא הלך בשוק א"צ אומדנא וכ"ש כשלא ניתק מחולי לחולי אפי' הלך על משענתו א"צ אומדנא כמ"ש הטור וב"י שם סי' קמ"ה וכדקיי"ל גבי רוצח בסנהדרין שם במתני' דאפי' הוקל בינתיים חייב לרבנן. והיינו משום שרגלים לדבר. שכיון שאמדוהו למיתה מתחילה מסתמא מה שמת לבסוף הוא מזה אע"פ שהוקל בינתיים. כ"ה בהדיא בירושלמי דרגלים. לדבר את"ק קאי וכ"כ הרמב"ם וע' כ"מ וה"ה וגם כ"ש הכא שלא ניתק מחולי לחולי ולא עמד ולא הוקל בינתיים דודאי רגלים לדבר שמאותו חולי מת). א"כ ה"ז דומה לנפל מדיקלא לענין דלא מהני הגט שבינתיים. ולא עוד אלא אפי' היה רק סתם חולה קודה"ג שע"ז לכאורה שפיר כ' כ"ק שי' כיון דרובם לחיים ה"ל להתרפאות במזלו אחה"ג. יש לומר דמ"מ הרי אמרו בפ' ב"מ (ל"ב.) לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה כו' וא"כ יש לומר כיון שכבר נחלה ע"י מזלה שובי לא הועיל לו מזלו. וכדאיתא עו"ש נפל תורא כו' והיינו דעי"ז איתרע מזליה כדפרש"י. והיינו בכל סתם חולה. וכדאיתא עו"ש עלה למטה כו'. וצע"ק ואכמ"ל דעכ"פ היכא שאמדוהו למיתה קודם הגט היה נראה ודאי כיון שמזלה גרם לו חולי כזו שוב אע"פ שנסתלק ע"י הגט. כיון שנשאר חולאת המעותדת למיתה מדרך הטבע. ה"ז כאלו מזלה גרם המיתה. (ע"כ מצאתי כתוב בנייר אחר. כאשר מבואר בהקדמה שדרכו היה שדבר אחד נשנה כמה פעמים. והבוחר יבחר): $ חזקה בב' זימני. וא"כ יש לומר דה"ה הכא לענין שבעליה נעשים חולים מסוכנים. אבל נראה דז"א. דא"כ הכי נאמר דלא ישא אדם ממשפחה דאתחזקה בג' חולים. (או מתים) בתמיה. א"ו בדוקא פרשו נכפין ומצורעים דלא שכיחי כ"א תליא במשפחה העלולה לזה (ולמדוה ממילה דאמרו איכא משפחה דרפי דמא כו'). אבל שאר חולים וגם מתים שכיחי בכל המשפחות דסוף אדם כו' וכדאי' בגיטין (ל' ב') מיתה שכיחי. ואין זה ריעותא כלל במשפחה. ומה שפרש"י נכפין חולין ע"כ צ"ל מין ממיני חולין קאמר ובנמ"י פי' נכפין חולין שנופלין כו' ע"ש. (ואולי ברש"י ט"ס וחסר וצ"ל כמ"ש בנמ"י). וממילא אין ללמוד משם לאשה שנעשו בעליה חולין. ואפי' אי בעליה נעשים נכפין ומצורעים ג"כ אין ראיה כ"כ דיש לומר הא כדאיתא כו' דמיני חולאים אלו תלויים דוקא בחששא דמשפחה ולא באשה נגד בעלה כו' כשהיא אינה נכפית. ועוד והוא העיקר דיש לומר דחששא דלתלות באשה נגד בעליה הוא חששא רחוקה בכל דבר. וכדחזי' שנתקשו בגמ' בשלמא מילה איכא משפחה כו' אבל נשואין מאי טעמא. ואע"פ דאשכחו טעמים דמע"ג ומז"ג מ"מ מובן דחששות רחוקות הם. לכן יש לומר דרק לענין חשש מיתה ממש חששו להכי אבל לא לחשש חולי (מסוכן) ואפשר עוד דהא דלא ישא ממשפחת נכפין כו' הוא רק דרך עצה טובה קמ"ל כו'. דהא אף המשמש עם בעלת נכפה גופא י"א דאין סכנה בדבר (ותניא ברצונו) ומהני תנאי כמ"ש הב"ש סי' קנ"ד סק"ט. אלא שכתב שבתשו' הרא"ש כלל מ"ב משמע דיש סכנה ולכן אפי' תנאי לא מהני. וכ"כ בח"מ ססי' קי"ז ססקי"ט. אבל לכאורה צע"ג דבס"פ המדיר (ע"ז א') נכפה כמומין שבסתר כו' כמומין שבגלוי כו' משמע דמהני תנאי וליכא סכנה. וכ"ש להרא"ש הרי במקום סכנה ס"ל כופין כו' ובאמת בתשו' הרא"ש (עצמו) לא נזכר סכנה אלא בטענת הבעל. גם יש לומר דסכנת דיבוק החולי עליו דאמרי כו' וכן במצורעים הרי לא אמרו בס"פ המדיר דאע"ג דאמרי' הוינא בהדיא לא שבקינן. אלא מפני שממיקתו. משמע דמצד גוף החולי אין סכנה (ולפ"מ שפי' בשט"מ שם בשם תר"י גם הא דממיקתו אינו סכנה כו' ומהני תנאי). ובב"י סי' ל"ט הביא תשו' ר"ש בן הרשב"ץ דלא הוי מום כלל. ואף שחולק עליו מ"מ משמע דלאו ס"נ הוא ע"ש במ"ש ואפשר כו'. עכ"פ מכ"ז משמע דרחוק שיהיה איסור לישא ממשפחת מומין אלו מחשש סכנה. ותדע מדלא הביאו כלל מזה לעניינים הנ"ל ואף הח"מ בסי' קי"ז סקי"ב שהביא מזה נראה דהיינו רק לענין חשש יום כו'. לכן אפשר דרק דרך עצה טובה קמ"ל ולא איסור ממש. ולא דמי כלל להא דלשלישי לא תנשא כו' דזהו רק בחששא דסכנת מיתה

אך מצד הפן הב' הנ"ל. דהיינו מצד היותו אז קודם הגט עומד עכ"פ רובו למיתה. לכאורה יש מקום לחוש. אף אלו לא היה נודע סופו כגון שהרגו אחר כו'. דמ"מ יש לומר דה"ל אז כגברא קטילא מכח הרוב כו'. הגם דלכאורה לזה ודאי הראיה שהביא כ"ק שי' מסנהדרין טובה. דמי שעשאו לחבירו גוסס דודאי רובו למיתה ובא אחר והרגו פטור הראשון. אבל עדיין צ"ע דלכאורה יש סתירה לזה מהא דברפ"ב דב"ק (י"ז ב') דבעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא ואמרי' תפשוט ליה מדרבה דא' הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר. ופרש"י דהמשברו פטור והזורק חייב ושמזה נפשט הבעיא דבתר מעיקרא אזלי'. וכן דעת רוה"פ. וכן פסק הטוש"ע ח"מ ססי' שפ"ו ובהגהה דסי' ש"צ ס"ה. והיינו טעמא דכיון שסופו (היה עומד) לישבר כמי ששברו