דברי נחמיה אבן נזר כח

אשר לפה"נ יש לילך בזה לחומרא אפילו בריבוי ספיקות וס"ס כדרך שאמרו בס' טומאה ברה"י (פ"ו דטהרות מ"ד). שכתב הכ"מ רפי"ח מהאה"ט בשם התוס' דב"ב (נ"ה ב') דהיינו טעמא דכיון דמדינא אפי' בחד ספק ה"ל לטהר בדאיכא חזקת טהרה וילפינן מסוטה דטמא מה לי חד ספק ומה לי כמה ספיקי. א"כ הוא הדין והוא הטעם בספק סכנה דודאי ג"כ אף נגד חזקה אזלינן לחומרא (וכמו בספק מים מגולים. אך צ"ע בחיה"ר חולין ט' ב'). שוב אין חילוק בין חד ספק לכמה ספיקי. ובהא דמסקינן בחולין ד"י א' דחמירא סכנת' מאיסור' משמע מפרש"י דהיינו דלא אזלינן בסכנת' בתר רובא. וה"ה לס"ס (די"א שהוא מטעם רובא וגם י"א דלא אלים כרובא). ולפמ"ש הרמב"ם ספ"ט מהפ"א עיי"ש שקורא לההיא דצלוחית ב' ספיקות א"כ על כה"ג הוא דאמרי' דבסכנת' לחומרא. ובלא"ה נראה פשוט כיון דלהצלת נפשו' מחללים שבת אפי' בכמה ספיקי כדתנן פ' בתרא דיומא מ"ז וטוש"ע א"ח סי' שכ"ט ס"ז ועי' לח"מ) כ"ש שאסור להכנס לס"נ אפי' בכמה ספיקי (ולפי"ז צ"ע על רדב"ז ח"ב סי' תרפ"ב שהקיל בדאיתחזק רק ב"פ כו' ומאי נ"מ בתוס' ס' פלוגת' דרבי ורשב"ג) וא"כ אין להתיר כ"א בהיתר ברור לכ"ע וזה רחוק המציאות ואף שממציאים לפעמים סברא להקל לכ"ע אין סומכים ע"ז למעשה וכדאמרינן פרוק' לסכנתא כו'. אלא שלפי שלעומת זה הרמב"ם וסייעתו (והא"ז שבתה"ד) מקילי' בעיקר יסוד האיסור והסכנה. לכן מושכים ידיהם מלמחות לכל דלא קפיד ובפרט שכן נהגו להקל ושומר פתאים כו'. ועי' תשו' חו"י סי' קצ"ז

ובעיקר הדין בנד"ד. הנה אף אם נחליט שהדבר תליא בפלוגת' ולהקל למ"ד מזל גורם כו'. הרי עדיין אין ההיתר ברור. שהרי הי"א שברמ"א ס"ל כמ"ד מעין גורם. ולכאורה כיון שהמנהג נתפשט ע"פ דעה זו משמע שתופסים דעה זו לעיקר. אלא שזה אינו שודאי העיקר כמ"ד מז"ג שכן דעת רוה"פ וכדמשמע מרמ"א גופא בריש הסי' ורק מצד שהוא קולא (לענין נהרג וכה"ג שברמ"א) ולהקל שומעים בדינים אלו מכח יסוד דברי הרמב"ם וסייעתו כו' כנ"ל. ולפי"ז ה"ה וכ"ש לשמוע לקולא הנמשך למ"ד מז"ג. אבל הרי לא כ' רמ"א אלא דאין למחות כו'. ולענין זה ודאי כ"ש דאין למחות במיקל בקולא שנמשך ע"פ מ"ד מז"ג. אבל מ"מ לענין הוראה יש לומר דאין להורות קולא גם בכה"ג כיון דיש פוסקים עכ"פ כמ"ד מע"ג (ועל פיהם נתפשט המנהג כו'). גם הרי הפוסקים כמ"ד מז"ג אינו בהחלט מצד דהלכה כרב אשי דבתר' הוא. אלא גם מצד שהוא להחמיר בס"נ (בדיני איכא בינייהו שבגמ') וכדמ' בחידושי רמב"ן שכתב ועוד לחומרא. וא"כ יש לומר דבנד"ד יש לחוש ג"כ למ"ד מע"ג לחומרא. ועם היות שלכאורה קשה בין אהא שיש פוסקי' כמ"ד מע"ג ובין אהא דהוצרך רמב"ן לטעמא דלחומרא. והלא בכל דוכתי קיי"ל הלכה כבתראה. יש לומר דהיינו משום דמ"ד מע"ג משמיה דרב הונא אמרו ונודע המבוכה בהא דקיי"ל מאביי ורבא ואילך הלכה כבתרא. אם הוא גם נגד רבה ורב יוסף רבותיהם. כמ"ש הרא"ש פ' המדיר סי' י"ג שנסתפקו בזה הגאונים. וכ"כ עוד בכמה דוכתי. א"כ יש לומר דה"ה ברב אשי נגד רב הונא כו' (וצ"ע בהמקומות שרשם הגאון ר"י פיק על הרא"ש דפ' כלל גדול סי' ב'). ועוד דכאן הרי גם רב מרדכי שהיה בימי רב אשי משמע שמסכים לדברי רב הונא (ומנלן מי חשיב בתרא. ועי' רש"י ביצה ד"ו א' וגיטין נ"ט סע"א דרב מרדכי היה תלמיד רב אשי אלא דר"א ודאי מרא דתלמודא יותר ועכ"פ) י"ל דמש"ה אין להחליט כ"כ דהלכה כרב אשי לגמרי

ותו הרי כבר כתב כ"ק שי' דמדברי הפוסקים וגם מהגמ' דאמרינן איכא בינייהו כגון כו' משמע דליכא איכא בינייהו אחרינא להיפוך. ועי' ריב"ש סי' רל"ג שהוכיח ג"כ מדקדוק זה דבגירושין ב"פ אין איסור מדלא אמרי' נמי איכא בינייהו גירושין. וכן הוא בריטב"א ר"פ נערה. וא"כ לכאורה ה"ה וכ"ש שיש להוכיח כן בנד"ד. דשם שייך יותר לומר דלא חשו בגמרא להאריך כיון שהכל הוא להחמיר למ"ד מז"ג ואטו כי רוכלא כו'. אבל בנד"ד שהנ"מ הוא להיפוך היה יותר ראוי להזכיר. (וכדאשכחן בריש גיטין ג' איכא בינייהו בכה"ג אבל כשכולם חומרא לזה וקולא לאידך איני יודע אם נמצא ג' איכא בינייהו). ומ"מ אין זה הכרח גמור דהריטב"א וריב"ש יש לומר שעיקרם סמכו אמש"כ שגם מצד הסברא אין חילוק (כ"כ) בין מע"ג למז"ג לענין גירושין. וראיה הנ"ל לא כתב רק לסניף בעלמא. ותדע שבריטב"א דספ"ב דיבמות לא נזכר ראיה זו כלל. וכ"ש שרש"י ונמ"י (וסייעתם ע' רשב"א ח"ג) דס"ל לאסור גם בגירושין וה"ז ודאי אינו כ"א למ"ד מז"ג הרי שלא חשו כלל לדקדוק הנ"ל. וא"כ אפשר שיש ליתן מקום בזה לדברי הנו"ב כמ"ש כ"ק שי' (אלא שכבר נתבאר שלכאורה בכה"ג דלמ"ד מז"ג יהי' נמשך קולא. הדקדוק יותר חזק כו')

עוד יש לגמגם. דמדברי ריב"ש שם סי' רל"ג משמע בהדיא לכאורה דמ"ד מז"ג בא להוסיף ולומר דאף מז"ג. אבל בהא דמע"ג הכל מודים ע"ש (ואולי למד כן מכח דקדוק הנ"ל דרחוק שלא יהיה נמצא נ"מ להיפוך. וכמו זנות או פלגש כו' ולמה לא אמרינן איכא בינייהו נמי בכה"ג] ולפ"ז אין להמציא כלל קולא למ"ד מז"ג. אך לכאורה נ"ל סתירה לזה ממ"ש סי' רמ"ב להקל במגפה. וז"ל וה"נ בקטלנית דקי"ל טעם איסור משום דמז"ג. כיון שהוא מכת מדינה א"ל דמזלה גרם עכ"ל. משמע דדוקא אליבא דמ"ד מז"ג נמשך הקולא במכת מדינה. ולא למ"ד מע"ג. וא"כ אי איתא דבמע"ג הכל מודים אין מקום להקל. אך בב"ש סק"ו שינה לשון ריב"ש וכתב אפילו למ"ד מז"ג כו' משמע דכ"ש למ"ד מע"ג. (וכן משמע מדברי רדב"ז חיב סי' תרפ"ב. אלא שהוא נראה שנמשך שם לסברתו שיסוד הקולא במגפה משום שהכניס א"ע לסכנה כו' ע"ש. ולכאורה אין סברתו מוכרחת כ"כ). אבל מהיות דלא משמע כן מלשון ריב"ש וכנ"ל. וגם ראייתו מפ' המקבל אינה אלא דבמקום מכת מדינה אין תולין במזל. ולפה"נ אין מזה ראיה לענין מע"ג שהוא ענין טבעי דיש לומר דאלים טפי ממזל. לכן היה נראה דמ"ש הב"ש אפי' כו' אינו ר"ל דהריב"ש כ"כ ומטעמא דמכת מדינה. אלא לפי שקאי אי"א שברמ"א דס"ל מע"ג וס"ל לב"ש דגם מגפה (שיש בו הסימנים לזה כנזכר ברדב"ז) המיתה זו מצד עצמ' (אפילו כשאינה מכת מדינה אלא רק בזה כו') הרי זה כניכר שזו המכה המיתו ושע"כ ה"ז כנפל מדיקלא. וכן משמע באמת מלשון רמ"א ובפרט בח"מ שהכל מטעם א'. ומהיות דלפ"ז הקולא רק למ"ד מע"ג. עז"כ הב"ש דלהריב"ש אפילו למ"ד מז"ג יש להקל (מטעם אחר) מטעמ' דמכת מדינה הוא (אם נתפשט' ברוב העיר וכה"ג והגם שלפ"ז אין לשון הב"ש מדוקדק כ"כ ידוע שדרכו לקצר). ולפי"ז הריב"ש עצמו יש לומר דס"ל דכל שאינה מכת מדינה אפילו למ"ד מע"ג לא מהני כלום מה שניכר ע"י הסימני' דמגיפ' הוא. דלפע"ד באמת הכי מסתברא דלא דמי כלל לנפל מדיקלא שבא לו המיתה ממק"א לגמרי משא"כ בזה דעכ"פ נצמח מגופו. ואף את"ל שבא ע"י שינוי אויר דוקא מ"מ ודאי מסייע לזה ג"כ מזיגות הגוף וחולשתו העלול לכך דאל"כ למה שולט בזה ולא בזה ובודאי רוב החולאים באים משינוי אויר קור וחום ובפרט משינוי מאכלי' ע' רמב"ם פ"ד מה' דעות הט"ו. הכי נאמר שבכולם ליכא הסברא דמע"ג. א"ו נראה דמ"מ הכל תלוי במזיגות וחולשת הגוף ג"כ עכ"פ. וכיון שלמדונו רז"ל דמע"ג חולשת הגוף שעי"ז עלול לקבל כל חולי וכל מכה הממיתי' מנלן להוציא מכלל זה פרט מכה זו דמגיפ'. (ורמ"א וח"מ וב"ש אפשר דבאמת ס"ל בכל החולאי' הבאי' משינויים הנ"ל יש להקל למ"ד מע"ג (ונכלל במ"ש וכדומ') וז"ש ולכן רבים מקילים כו' והיינו ברובם ככולם. עי' חו"י אבל הריב"ש לא ס"ל הכי