דברי נחמיה אבן נזר כו

ראיתי במכתבים מחח"ז רבינו ז"ל בענין ז' של פסח נבנה על יסוד שלא היו מביאין שלמי שמחה בז' של פסח. וא"י זו מנין ולפה"נ מ"ש משמ"ע דתנן רפ"ד דסוכה ההלל והשמחה שמונה. וכ"ש זש"פ שאינו חלוק משלפניו כו'. ומהרמב"ם רפ"א מה' חגיגה משמע ודאי דשמחה נוהגת בכל יום ויום מכל ימי הרגל. ומשה"נ שם בה"ד כשביאר דין התשלומין פרט ראי' וחגיגה. והשמיט שמחה. והיינו משום דחיוב שמחה הוא בכל יום ויום בפ"ע ולא שייך תשלומין. וכן פי' התוי"ט פ"א דחגיגה מ"ו בהדיא (ודלא כל ח"מ שנדחק לומר דהרמב"ם בה"ד הנ"ל לאו דוקא נקט ראי' אלא ה"ה שמחה ונמשך בזה אחר ד' התוס' וית' אי"ה) ועוד מדכללינהו ברפ"א לכל הרגלי' ביחד מ' דכולם שוים והרי גבי סוכות משנה שלימה היא ההלל והשמחה כל ח' והיינו ודאי שכל יום ויום חייב בשמחה (דהא דומיא דהלל קתני וע' תוס' בפסחים דע"א ע"א ד"ה לילי יו"ט האחרון. וביותר מבואר מלשון המשנה דסוכה שם (דמ"ח א') מלמד שחייב אדם בהלל ושמחה ובכבוד יו"ט האחרון של חג כשאר כל ימות החג. א"כ ה"ה בחג הפסח כו'. וביותר הדבר מבואר ברמב"ם פ"ו מה' יו"ט הט"ז שכ' וז"ל ח' ימי הפסח וח' ימי החג כו' שנאמר ושמחת בחגך כו' אעפ"י שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כו'. הרי כמבואר בהדיא דכל ז' ימי הפסח היו מביאין שלמי שמחה. וכעין זה מבואר ג"כ בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' תקכ"ט ס"ו ז' וז"ל כל ז' ימי הפסח כו' חייב אדם להיות שמח כו' כיצד כו' והאנשים בזמן שבהמ"ק היה קיים היו אוכלים בשר שלמים הרי כנ"ל אך לכאורה היה מקום לומר שד' חח"ז רבינו ז"ל שבכתבים הנ"ל נבנו עפ"י ד' התוס' דחגיגה ד"ו ב' ד"ה יש בשמחה. שכ' בשם התוספתא שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה וא"כ ע"כ לא ס"ל כנ"ל בשם הרמב"ם דא"כ ל"ש בזה תשלומין וכנ"ל. ועוד היה נראה קצת ראיה מדלא אמר שם בברייתא יש בשמחה שנוהגת כל ז' משא"כ בשתיהן כו'. גם עוד קצת סמך י"ל ממה דגבי שמ"ע שם בסוכה דמ"ח קמיבעי מנה"מ ואיצטריך לרבויי מקרא יתירא. וע"ש בפירש"י דמ' לכאורה דרק משום דלא כתיבא ביה שמחה בהדיא בשמ"ע איצטריך לרבויי. וא"כ בזש"פ דליכא ריבוי לא חייב בשמחה. ואי קשיא א"כ מנלן חיוב שמחה בחה"פ כל עיקר. דבמקרא לא מצינו שמחה בהדיא כ"א גבי שבועות וסוכות בס"פ ראה הא לא קשיא דכבר כתבו התוס בחגיג' ד"ח סע"א בשם ספרי שנלמד מעצרת ע"ש ובסמ"ג עשין רכ"ז ראיתי דיליף לה מדכתיב ושמחת בחגך כ"מ שיש חגיגה יש שמחה. אבל אין ראיה כ"כ מכ"ז על זש"פ. (ודי שנאמר שיש חיוב שמחה בעיקר הפסח בכעין חיוב חגיגה להסמ"ג או כעצרת שהוא יום א' להתוס'). אבל באמת כ"ז הוא יסוד רעוע דד' התוס' הנ"ל א"א להולמם כלל לפע"ד כמו שהם כתובים לפנינו ושע"כ יש בהם ט"ס. חדא דלומר דעיקר שמחה ליכא כלל בכל שאר ימי הפסח כ"א לתשלומין ליום הראשון בלבד לפה"נ הוא נגד תלמוד ערוך שם בחגיגה ד"ח דתניא בש"א יום ראשון מן החולין מכאן ואילך מן המעשר ובה"א אכילה ראשונה כו' ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא י"ח במעשר בהמה והיינו דבשאר יה"פ שאינו כ"א משום שמחה (ולא חגיגה) באות מן המעשר וכדפירש"י ע"ש ונהי דבלשון ושאר כל יה"פ דהתם ע"כ אינו נכלל זש"פ שהרי הוא יו"ט ומסקינן התם דאין יוצא י"ח במעשר בהמה ביו"ט משום דילמא אתי לעשורי ביו"ט. אבל בחה"מ דפסח עכ"פ מ' בהדיא דאיכא שלמי שמחה. ואף אם נרצה לסבול דוחק ולומר דהתוס' אינם מפרשים לההיא דשאר יה"פ לענין שלמי שמחה כרש"י כ"א לענין שלמי חגיגה ולתשלומין. ור"ל דאם לא הביא שלמי חגיגה ביום הא' יכול לטפול מעשר בהמה לשלמי חגיגה בשאר יה"פ. וכחזקי' דההיא בריית' אתיא כוותיה דס"ל טופלין בהמה לבהמה. וכהראב"ד בהשגות פ"ב דה"ח ה"ח דמ' דמפרש כן (ע"ש בכ"מ בשם הר"י קורקוס). אכתי נשמעינה מד' ב"ש דאמר מכאן ואילך במעשר וזה ע"כ בשלמי שמחה מיתוקמא ולא בשלמי חגיגה שהרי אינהו לא ס"ל כלל טפילה בשלמי חגיגה וכדפירש"י ע"ש. (ועוד דבתוס' שם ד"ה משום סקרתא מ' דמפרשינן לה הכל בשלמי שמחה כרש"י ולא בשלמי חגיגה). וגם אין לדחוק ולומר דהתם מיירי בתשלומי שלמי שמחה בשלא הביא ביום א'. שהרי אם לא הביא שלמי חגיגה ביום א' ומביא אחר כך לתשלומין ודאי אינו מביא מן המעשר וא"כ איך שייך לומר סתם מכאן ואילך מן המעשר מאי פסקא מלשון מכאן ואילך שכבר הביא שלמי חגיגה ביום הא' ושלמי שמחה לא הביא עדיין. (וגם בר מן דין לכאורה לב"ש הרי לא משכחת לה כלל עיקר שלמי שמחה כ"א מכאן ואילך דאלו ביום הא' כל השלמים שמרבה הכל הם שלמי חגיגה. ואף גם אליבא דב"ה פירש"י שם בד"ה חזקיה אמר. דכל הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליהם (אלא דמ"מ ס"ל לב"ה שטופלין לשלמי חגיגה כו'). וצ"ל דמ"מ גם ידי שמחה נפיק ממילא בשלמי חגיגה כדרך שיוצא י"ח שלמי שמחה בנדרים ונדבות אבל לשיהא עיקרן באות לשם שמחה ושיהיו נקראים שלמי שמחה לא משכחת לה לפ"ז כ"א אחר יום הראשון. וא"כ הגם שלענין גוף חיוב שמחה נוסף על חיוב חגיגה משכחת לה גם ביום הראשון לענין שלא יהא סגי במעה כסף וכה"ג אלא כדי שביעה ושמחה. אבל לא יתכן (כ"כ) שלא היה נמצא כלל עיקר שם שלמי שמחה (בפסח). כ"א לתשלומין שהוא ע"י עבירה שעבר או שכח ולא קיים שמחה ביום הא' דהיינו שלא אכל כדי שביעה ושמחה אלא ודאי חיוב שמחה איתא בכל יום בפ"ע) ותו קשה מאד מ"ש התוס' בשה התוספתא שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בשתיהן. האיך אפשר לומר שאין תשלומין בראי' וחגיגה הלא משנה שלמה שנינו (שם ט' א') מי לא חג ביו"ט הראשון כו' ויליף לה מקראי בגמ' ובלי חולק וגם התוס' בתירוצם שכתבו דשמעתין ס"ל דגם באינך יש תשלומין משמע כאלו זהו דבר חדש שהמציאו הם כו'. וכבר העיר הלח"מ ותמה ע"ז. ואין להאריך יותר מדאי דלפע"ד ברור שיש ט"ס בדברי התוס' כי באמת מצאתי ראיתי בגוף התוספתא שלפנינו דאיתא שם בהדיא בזה הלשון דיש בשמחה שנוהגת כל ז' משא"כ בשתיהן. ונראה ודאי דזוהי הגירסא הנכונה. ור"ל שנוהגת בכל יום ויום בפ"ע. ועולה יפה כנ"ל בשם הרמב"ם ומוח"ז רבינו ז"ל. וכן ראוי להגיה בדברי התוס' דחגיגה הנ"ל ומה שכתבו בתירוצם צם דשמעתין ס"ל כו' ר"ל דס"ל דכיון שיש להן תשלומין ה"ז ג"כ כאלו נוהגין כל ז' (ואפשר שיש איזה ט"ס קצת בלשון). ודוגמא לדבר ע' סוכה דמ"ט ע"ב דפרכינן זמן כל ז' מי איכא ומשני הא לא קשיא דאי לא בריך האידנא כו' וכה"ג כתבו התוס' שם ובכ"ד לענין לינה שנק' נוהג כל ז' מצד תשלומין כו' ומצאתי במפרש על הירושלמי דחגיגה ד"ב ע"א שכ' ג"כ דע"כ התוספת' פת משבשתא היא ונתקשה בד' התוס' הנ"ל ונתן דעתו להעמיד כד' התוספתא דעם דקתני תשלומין ר"ל שנוהג כל ז'. ושתירץ התוס' ע"ז במ"ש דשמעתין ס"ל כו' הוא ע"ד הנ"ל אלא שסיים ע"ז ודוחק וצ"ע. ומאחר שכ"ה בהדיא בגירסא שלפנינו ודאי נראה שרוח ה' דיבר בו וכיון אל האמת כו'. ושוב מצאתי שגם הגאון בעל ש"א בס' טו"א באבני מלואים שם בחגיגה ד"ו ע"ב נתקשה ג"כ בדברי התוס' הנ"ל וכתב ג"כ שע"כ התוספתא משבשתא היא. וע"ש ובפנים דפשיטא לי' טובא דרך אגב דשמחה נוהגת כל יום ויום מז' יה"פ וכ' טעם למה ל"א שיש בשמחה שאין בשתיהן במה שנוהגת כל ז'. וכ"ש עתה שזכינו שכ"ה בהדיא בנוסח התוספתא פתא שבידינו דמני לה באמת מעלה זו שבשמחה משא"כ בשתיהן ודאי שזה אמת ברור ובפרט לקיים ד' הרמב"ם ומוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע בלי חולק כו'. ומשנת"ל קצת סמך מדחזינן דבעי' יתורא דקרא לרבויי לשמ"ע לשמחה כו'. ג"כ אין בו כדי סמיכה דלמ"ש התוס' בפסחים דע"א רע"א היינו רק משום דשמ"ע רגל בפני עצמו הוא. (וגם דלא נימא ימים ולא לילות) א"כ ממילא משמע מזה דחג הפסח (בין בחה"מ ובין בזש"פ). דליכא טעם הנ"ל לב' קראי וכדאשכחן נמי לענין תשלומי ש"ח בחגיגה ד"ט דבזש"פ פשיטא לי' ועל שמ"ע בעי' ריבויא ע"ש. וגם לפירש"י י"ל שאין עיקר הא דבעי' קרא לשמ"ע משום דלא כתיבא ביה שמחה בהדיא כמשמעות לשון רש"י בסוכה שם אלא משום כיון דגבי סוכות גופא כתיב ז' ימים (והלל שמונה) הרי ממילא אימעוט לי' שמיני (בהדיא) וכלשון רש"י בפסחים שם ע"ש ומשום הכי נמי ס"ל לרש"י דשם דביום דשמ"ע ל"ח בשמחה רק בלילי אתרבי ולהתוס' שם ורש"י דסוכה ס"ל דממילא אתיא יום בק"ו דלילה כו'). אבל זש"פ (וכן חה"פ) דליכא מיעוט א"צ לרבויי

והנה באמת משמעות ד' רבינו ז"ל שבכתבים הנ"ל היינו שר"ל שרק זש"פ בלבד לא היו בו ש"ש שע"ז נבנה שם יסוד הדרוש שמפני מעלתו דזש"פ שהוא מעין דלע"ל ועוה"ב שאין בו אכילה ושתי' ע"כ לא היו ש"ש בזש"פ משא"כ בחה"מ דפסח דל"ש זה ע"כ היו בו ש"ש כמו בחה"מ דסוכות. וא"כ אין לזה שום יסוד גם ע"פ הגירסא בתוספתא שבתוס' דחגיגה הנ"ל דלגי' זו אין עיקר חיוב ש"ש כ"א ביום הראשון בלבד ושאר כל הז' ימים לתשלומין וגם ע"פ משמעות לשון רש"י דסוכה הנ"ל דמ' לכאורה דכל שלא כתיבא בי' שמחה בהדיא וגם לא אתרבו מיתורא דקרא לא מחייבי בש"ש. ג"כ אין לסברא זו סמך מזה כלל. דא"כ גם בחה"מ דפסח נמי מנלן. דכבר נתבאר דבפסח גופי' כתיבא בי' כלל אלא שנלמד מדרשו' שנז' בתוס' בשם ספרי ובסמ"ג וכנ"ל. ודיינו שנאמר שיש שמחה בעיקר הפסח היינו ביום הא' בלבד. אבל לכל שאר הימים אין ראי' בהדיא עכ"פ. אבל לפי האמת דשמחה נוהגת בכל ז' יה"פ. ל"ק מנלן דל"ב כלל לרבות בפירוש כ"א גבי שמ"ע משו' דרגל בפ"ע הוא כנ"ל בשם התוס' דפסחי' או משום דאימעוט ממילא מדכתיב בסוכות ז' ימים כנ"ל מלשון רש"י דשם אבל גבי פסח כיון דאתרבי בי' שמחה מדרשות דתוס' וסמ"ג הנ"ל ממילא נוהגת כל ז' ול"ב קרא לרבות גם זש"פ דלאו רגל בפ"ע הוא וגם ליכא מיעוטא עכ"פ ומה גם לפי הדרשא שבתוס' בשם ספרי הנ"ל מ' שגם סוכות נלמד מעצרת בעיקר חיוב השמחה אלא דהדר כתבי' גבי סוכות לדרשא דלרבות כל מיני שמחות לשמחה (ע' רש"א שם) וא"כ כדרך דהוי פשיטא לן בסוכות דאיתא לשמחה כל ז' עכ"פ ול"צ רבויא כ"א לשמ"ע ה"ה לז' יה"פ. גם מלשון הרמבם ם דפ"ו מה' יו"ט הנ"ל שכ' ז' ימי הפסח כו' שנא' ושמחת בחגך. מ' ליה דס"ל דהכל נלמד ממשמעותא דקרא ממש דחגך כל הנקרא חג במשמע. וממילא נלמד מזה כל הג' הרגלים לשמחה. (שכולם נקראו חגים כמ"ש בחג המצות ובחג השבועות כו' וכן שלש רגלים תחוג לי כו'). כללא דמלתא דלו' דרק שביעי ש"פ חלוק מכל המועדים ורגלים וגם מחה"פ. לפה"נ אין לזה שום מקום לא במקרא ולא בגמ' ולא בשום פוסק ובכ"ד אמרינן זש"פ אינו חלוק משלפניו ובסוכה דמ"ז א' פרכינן ע"ז והרי חלוק באכילת מצה דאמ' לילה ראשונה חובה מכאן ואילך רשות ומשני מלילה חלוק מיום אינו חלוק ורבינא משני משלפניו אינו חלוק משלפני פניו חלוק. ואם איתא למה לא פרכי' מזה שחלוק משלפניו לענין ש"ש וע"ז לא היו שייכים התירוצים הנ"ל וגם לפי הגי' דתוספתא שבתוס' הנ"ל ג"כ לכאורה קצת ק' מכאן דעכ"פ ה"ל למקשן להקשות גם מזה. וגם תי' הא' הנ"ל עכ"פ לא היה עולה לזה ואי קשיא למה לא פרכינן נמי מראיה וחגיגה דודאי אין חיובם כ"א ביום הראשון וחלוק זש"פ משלפני פניו עכ"פ. די"ל דלא פריך אלא מדבר שנוהג בזש"פ ולא בשמ"ע משא"כ לענין ראיה וחגיגה שניהם שוים ומיהו י"ל ג"כ. כיון דראיה וחגיגה אף דעיקרן הוא ביום הא' מ"מ לתשלומין כל הימים שוין ה"ז כאינו חלוק כו' (ע"ד שנת"ל) וכמ"כ י"ל לענין שמחה לפי הגי' שבתוס' הנ"ל אבל לפי הנ"ל ממשמעו' ד' מוח"ז רבינו ז"ל שבכתבי' שכל ימי הפסח חייבים בש"ש כל יום ויום כמו בסוכות ובזש"פ פטור נר' דמזה ודאי ה"ל להקשות דה"ז חלוק משלפניו כו') לכן מחמת כל הנ"ל לבי אומר לי דלא אמרה מוח"ז רבינו ז"ל מעולם ואיזה מעתיק טועה כתבה. ובמק"א האריך בזה הגאון המחבר. ואכמ"ל: