דברי נחמיה אבן נזר כה

טעם רוחני (כנודע מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל כו') ולכן לפעמים כשעושין כיחיד (בסתם) פרכינן שבקית רבנן כו' וכן כמה רב גובריה כו' כדמייתי ליה הג"פ שם. וצ"ע בדעת הרשב"א. מיהו לפ"מ דמשמע בג"פ ותומים בדעת רמב"ם וראב"ד וכדעת הרא"ש ורמ"א וש"ך הנ"ל שיכולים לחלוק כו' (ועי' הקדמת הרמב"ם אין שומעין לראשון אלא כו') נראה נכון כמש"ל דאף כשאין בדינו להכריע אזלינן בתר הטעמים כו'. וע"ד הראיה לנגד הש"ך שנזכר לעיל אות ז' מריש פרק המגרש דאע"פ שהזקנים שהשיבו כל אחד ואחד לדעת ר"א שם (פ"ג א') משמע שם שכל אחד ואחד לא סבירא ליה תשובת חבירו מחמת הפירכות ועם כל זה חשיבי רבים וקיימא לן כוותם. יש לומר דהתם אין התשובות עיקר הטעם דרבנן אלא דעיקר טעמם כדאיתא התם (פ"ב ב'). והתשובות אינן אלא כמ"ש התוס' (פ"ג רע"ב) סד"ה אמר רבא דמשום דיש להשיב על דברי ר"א מסתברא לאוקמי קרא טפי כדדרשי רבנן. מלבד שיש לומר דאף אי לא חשיבי רבים לא קיימא לן כר"א דשמותי הוא וכמעט כל אחד מהחולקים שם קיימא לן כוותיה נגד ר"א וכמו ר' יהושע (שנזכר גם כן שם ב' שהשיב לדעת ר"א) וכן ר"ע כו' וגם רבי יוסי קאמר שם רואה את ראב"ע כו' וקיימא לן בעירובין מ"ו ב' דהלכה כר"י מחביריו כו'

(יט) ומעתה מאחר שהראיות המנגדות לדעת הש"ך לפה"נ יש לדחות. ומה גם לפי מה שנתבאר לעיל דמההיא דהכרעה שלישית נראה ראיה לדעת הש"ך. נראה שיש לתפוס העיקר כהש"ך. וכהאחרונים שנמשכו אחריו כדלעיל. ובפרט שמד' מוח"ז רבינו הג' הגאון ז"ל בהלכות פסח נראה גם כן שתופס כלל זה לעיקר כדלעיל שם. וכ"ז בדאורייתא אבל בדרבנן גם הש"ך מודה דאף בתרי טעמי חשיבי רבים וסמכינן עלייהו. ור"ל כשב' מקילים מתרי טעמי שכל אחד ואחד לא סבירא ליה טעמו של חבירו וגם יש מי שחולק על שניהם. לא אמרינן דהרי זה כב' מחמירין נגד כל טעם כו'. (וקצת צ"ע לפי הנ"ל למה באמת לא אזלינן בתר הטעמים גם בזה כו'. גם צ"ע איך הדין להיפוך כשב' מחמירים בדרבנן מתרי טעמים כו' ואחד חולק על שניהם ומיקל. אי אמרינן דכל בדרבנן לא אזלינן בתר הטעמים ומצטרפים המחמירים להיות רבים. או דוקא להקל בדרבנן כשב' מקילים מב' טעמים ואחד מחמיר אמרינן דלא אזלינן בתר הטעמים לומר דהרי זה כב' מחמירים כו'). אבל גם אלו המקילים א"צ לומר שמצטרפין ממש. אלא אף דהרי זה כספק שקול כו' סגי להקל בדרבנן. אבל להיפוך כשב' מחמירים מתרי טעמים כו' וא' מיקל אפשר דנהי דלא חשיבי כב' מקילים נגד כל טעם. אבל גם לא מצטרפי המחמירים למהוי רבים אלא הרי זה כספק שקול וממילא בדרבנן להקל כו'. ולפי הצד זה הב' אפשר דגם בדאורייתא לא אזלינן בתר הטעמים בענין כשיש ב' מקילים מתרי טעמי ואחד מחמיר. שיהיה זה חשוב כאלו ב' מחמירים היינו שיצטרף כל אחד מהמקילים עם המחמיר למהוי רבים לנגד הטעם דמיקל השני. (דמכל מקום הרי יש כאן ב' מקילים למעשה וממילא הרי הנך תרי חולקים אטעמא דאותו המחמיר או דמכל מקום הרי יש ב' סברות וטעמים להקל כו') אלא רק דחשוב ספק שקול (דגם המקילים אינן מצטרפין כו') ובדאורייתא ממילא ספיקא לחומרא. ולפי זה אתי שפיר טפי דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן בגוף הסברא בהא דאזלינן בתר הטעמים כו' ובענין ההצטרפות. אלא דלעולם כל כהאי גוונא חשיבא ספק שקול ושוב ממילא בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. וכן משמע גם כן מלשון הפוסקים דכל השקלא וטריא הוא רק אי מקרי רבים (מתרי טעמי) אם ם לאו. אבל להיפוך דליצטרף כל אחד מב' אלו עם החולק למהוי רבים נגד טעם הב' משמע דהא לא אמרינן לכולי עלמא. וגם בהא דהכרעה שלישית הרי לא אמרינן אלא דלאו הכרעה היא וכן בהא דר"נ טעמא דנפשיה קאמר לא אמרינן אלא דלאו מכריע הוא אבל לא להיפוך גם כן כו'. (ולכאורה הכל תלוי באופני הטעמים ובאיכות גילוי דעת שיגלה כל אחד דעתו בטעמו של חבירו כו'. ועדיין צ"ע בכל זה אי"ה) (שוב ראיתי בג"פ סימן קכ"ב סק"ט מדבר בדעת מהרי"ק וש"ך ובתשובת הרמ"פ ססי' ל"ח דברים שייכים להנ"ל (לענין הכרעה שלישית וצ"ע שם אי"ה. גם בת' נ"ב מה"ת חח"מ סי' ג' מדבר בעיקר דינים אלו

(כ) ואגב אזכיר מילתא דתמיהה שראיתי בתומים שם סימן ע"ב שנסתבך בדברי הש"ך שם וכאלו הש"ך שם מסכים עם מהרי"ק ורמ"א דאף שאין הרבים מסכימים מטעם אחד מיקרי רבים (אפילו בדאורייתא). ומחמת זה נתקשה שם מאד במאי שפסק שם הש"ך בדיני ממונות דהמוחזק יכול לומר קים לי כפוסק וה בהאי ולא קים לי כוותיה בהאי אלא כאידך כו' והאריך והניח בצ"ע. והוא תמוה דבהדיא כתב הש"ך גם שם דבדאורייתא לא סבירא לי' כמהרי"ק. וממילא הוא הדין בדיני ממונות דקיי"ל בכל ספק קולא לנתבע. לכן אף כשרבים מסכימים להוציא מתרי טעמי כו' ודאי אין מוציאין וכמו שכתוב בהדיא בש"ך בח"מ שם בסימן כ"ה ססקי"ט וביאר שם דלפ"מ דקיי"ל בלאו הכי דבממון אין הולכים אחר הרוב (אם כן גם אי הוי מצטרפין מכל מקום יכול לומר קים לי כהמיעוט כו') אין נ"מ מהנ"ל אלא היכא דליכא (חולק כלל) אלא ב' פוסקים המחייבים מתרי טעמי כו' דיכול לומר קים לי כפוסק זה דחולק על טעמו של חבירו. ובטעמו של חבירו קים לי כפוסק זה החולק כו' וכפי שהעלה בס' ת"כ סימן ע"ב הנ"ל (כמהריב"ל) ומש"ש בת"כ תחילה דמצטרף גם דעת ראבי"ה ור"ש וא"ז לש"פ אעפ"י שאינם מטעם אחד היינו להיפוך לענין לפטור המוחזק ובזה למד מהא דברבנן מצטרפים להקל והוא הדין וגם כ"ש דבממונא להקל לנתבע המוחזק כשמסכימים להקל לו מצטרפים אפילו מתרי טעמי כו'. (וכתב זה לרווחא דמלתא אפי' למאן דאמר דאין אומרים קים לי כמיעוט אלא רק בספק שקול שבחקירה זו אכתי לא דיבר הש"ך שם עד סימן קכ"ג. ואף לפ"מ שהסכים הש"ך שם דאומרים קים לי כמיעוט פוסקים מכל מקום הרי גם שם ביאר בכיחידאי אין לומר קים לי ובסימן קכ"ד מסיק דלפעמים אם יש הרבה פוסקים מאד המחייבים. אז אפילו ארבעה החולקים נקראים יחידים ואין לומר קים לי כו' ומסר הדבר לפי ראות עיני הדיין. ואם כן נ"מ גדולה במה שמצטרפין אותן דסבירא להו לפטור המוחזק אפילו מתרי טעמי כו'). ואחר כך כתב וגדולה מזו כתב מהריב"ל כו' דהיינו אפילו היכא דליכא כלל מאן דפוטר המוחזק אלא יש ב' פוסקים המחייבים מתרי טעמי כו'. דיוכל לומר קים לי בכל טעם כהחולק כו'. והיינו משום דכמו דבדאורייתא אין מצטרפין הוא הדין בממונא היכא שהם כנגד המוחזק ג"כ אין מצטרפין וכמ"ש בסימן כ"ה ססי' קי"ט כנ"ל. וכ"ז פשוט. ומהתימא על התומים שנסתבך בזה חנם

תוכן הכללים יבאר מחלוקת הראשונים בהא דקיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקיל. אי גם באחד גדול וא' קטן קאי הכלל הזה. והכרעת הש"ך ביור"ד סי' רמ"ב בזה. קושיא גדולה על כלל הנ"ל מהא דאמרינן בכ"מ בש"ס הרוצה לעשות כב"ש עושה בין בקוליהון ובין בחומריהון. ויישב זה מכמה סוגיות הש"ס. דיש לחלק דהתם בדסתרי אהדדי אבל היכא דלא סתרי בודאי בש"ת הלך אחר המחמיר. אבל בשל סופרים יכול לעשות אפילו כתרי קולי היכא דלא סתרי אהדדי ובזה מיירי הכנה"ג בכלליו. ע"כ צ"ל דט"ס נפל בכנה"ג וצ"ל דלא כהרד"ך. קושיא על הרד"ך וגם שברש"י בר"ה מפורש בהדיא שלא כדבריו. ישוב לזה ע"פ ד' התוס' והריטב"א בסוגיא דעירובין הנ"ל דיש חילוק בין היכא דלא שייך בו ב' הפלוגתות כלל ובין היכא דשייך בו ב' הפלוגתות ולמר אסור מטעם זה ולמר אסור מטעם זה. וי"ל דבכה"ג מיירי הרד"ך ז"ל. מבאר ג' חילוקי דינים בענין זה. אי יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן בזה ופלפול בד' האחרונים: