דברי נחמיה אבן נזר כד

חילוק בזה וגם מעיקר דבריהם דיכולים לחלוק כו'. יהיה החילוק מוטעם בטעם נכון לפה"נ). והוא דבאותו הדור הראשון עצמו עיקר החיוב ליזול בתר רובא היינו בענין ההוראה למעשה. ר"ל דהכל מחויבים לשמוע ולהורות כפי אשר הורו רוב הב"ד למעשה. ואין נ"מ כלל אם מטעם אחד או מטעמים מחולקים. כיון דחזינן דאף מי שהגיע להוראה (או אפילו אם הוא גם כן מאותו הב"ד) ונראה לו טעם אחר שלא כהרבים. (ולכאורה הרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות). מכל מקום למעשה אינו רשאי לסור מהדבר שהורו הרבים למעשה. אם כן חזינן דבזה המעשה הוא העיקר. דהכל משועבדים ומחוייבים לשמוע אל השופט שבימיהם למעשה (אף שלא נראה הטעם כו') (ואף אם באמת טעו כו' כדאמרינן (אתם אפילו מוטעים כו') לא תסור כו' ימין ושמאל כו'. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל כו') לכן הא דאחרי רבים להטות בזה היינו גם כן איך שהורו למעשה ואין משגיחים אל הטעמים כו'. אבל בדור שאחר כך. הרי אין עליהם החיוב להורות למעשה כב"ד הקודם דאל השופט אשר יהיה בימים ההם כתיב ואלו היה נראה לב"ד שבימיו טעם אחר היה סותר הדין למעשה. לכן אף שאין בידו להכריע בטעמים מעצמו ומחוייב ממילא ליזול בתר רובא מהנך קמאי. וגם זה דאורייתא אבל היינו דאזלינן בתר טעמא ר"ל דכל טעם שהסכימו בו רוב מהקודמים תפסינן לומר שזהו האמת כו' אבל אין נ"מ בזה שהסכימו רוב מקמאי למעשה כיון שאין החיוב עתה לשמוע אליהם למעשה כלל. אלא שהיה צריך לעשות כפי אשר היה מורה השופט דעתה. והוא היה צריך להורות למעשה כפי שהיה נוטה דעתו בטעמו של דבר. וכיון שמסתפק ואין בידו להכריע בהטעמים שנחלקו הנך קמאי יש לו לתפוס הטעם שהסכימו בו הרוב מהם לעיקר. וככה יורה למעשה כפי העולה על פי טעם זה (אף שלא כן עלה הסכמת הרבים מקמאי למעשה מטעמים שונים כו'. דבכל טעם תפסינן עיקר כהסכמת הרבים בו כו')

(יז) ועפ"ז נראה דגם הש"ך נתכוין לכך. במה שכתב לחלק בין סנהדרין שהם לפנינו דמוכח בגמ' (שזהו הראיה דמהרי"ט) דאזלינן בתר רובא לעולם אפילו אין מסכימים מטעם אחד. שהרי בזה המעשה הוא העיקר דהכל חייבים לשמוע אל השופט שבימיו כו' למעשה. אפילו אין הטעם נראה כלל כו' (ואפי' אומר על שמאל שהוא ימין כו') לבין מה שמסופקים מתוך החיבורים שאינם לפנינו ר"ל שאינם השופטים שבימינו (ואין החיוב כלל לשמוע להם למעשה היכא שלא נראה לנו טעמם וכדעת הרא"ש ורמ"א שם ס"א דיכולים לחלוק כו' וכמש"ש ס"ג אם יודע להכריע בראיות הרשות בידו כו' וכן פסק הש"ך שם בדינים שבסוף סימן הנ"ל ע"ש ס"א אות ב' וס"ב אות ט' ובי"ד שם בקיצור אות ח' אם יש ביד המורה להכריע כו') אפילו היכא שאין בידינו להכריע וממילא החיוב ליזול בתר רוב הפוסקים מדאורייתא. מכל מקום בזה אזלינן בתר טעמא כו' שתופסים סברת הרבים וטעמם לאמת כו'. לכן כשאין מסכימים מטעם אחד וכל אחד ואחד חולק אטעמו של חבירו. לא חשיב רבים בדאורייתא כו'. (וכשאין חולק על שניהם מכל מקום הרי זה ספק שקול מצד הפלוגתא בטעמים ובדאורייתא ספק לחומרא. ובדרבנן פשיטא לקולא. ואם יש גם כן חולק על שניהם ומחמיר למעשה. לכאורה הרי זה עם כל אחד מהשנים המקילים מצטרפים לבטל טעמו של המיקל הב'. והוי רבים לחומרא. מכל מקום מבואר גם בש"ך דבדרבנן לא אמרינן הכי. ובהא אתי שפיר דלכאורה מה צ"ל דבדרבנן אף שאין מסכימים מטעם אחד סמכינן עלייהו. פשיטא דהא אפילו אי פליגי בדין ובטעם בדרבנן לקולא. אלא דקא משמע לן היכא דיש חולק גם אשניהם דלא אמרינן הרי כאן רבים להחמיר נגד כל טעם כו')

ומ"ש רמ"א שם ס"א (בשם מהרא"י) דמכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החיבורים שנתפשטו כו' וכן הוא בש"ך שם ושם בקיצוריו. אפשר שאינו אלא מדרך חומרא (בעלמא) וכמו מ"ש הש"ך ביו"ד שם בקיצור אות ח' דאין לחלוק על הגאונים הקדמונים. משמע מדבריו בח"מ שם בקיצור ס"א אות ב' דאינו כי אם חומרא שקשה לחלוק כו' ע"ש. (וכ"ש מה שכתב הג"פ בכ"ד שהאחרונים נהגו שלא להכריע מדעתם בראיות כהמיעוט בדאורייתא אפילו בשה"ד ואפילו בספק שקול כו' זהו רק מדת חסידות כמש"ש כלל ו' (דכ"ה רע"ג). אבל אין כל זה גורע לענין הנ"ל דלא חשיב רבים כשאין מסכימים מטעם אחד דזהו מעיקר הדין וגם להחמיר בדאורייתא כו' (זולת לדברי הראב"ד שברא"ש וטוח"מ שם צע"ק כו')

(יח) והן אמת שכבר כתב הג"פ שם כלל ה' דצ"ע תשובת הרשב"א שהביא הרד"ך בית כ' (מש"ש כ"ד ט"ס) חדר ד' דאין לסמוך על דברי יחיד. אעפ"י שיש לנו ראיה לדבריו ממה שצוה עקביא לבנו סוף פרק ה' דעדיות כו'. ומזה משמע לכאורה דחולק על הרמב"ם וגם על הראב"ד דפרק קמא דעדיות. וסבירא ליה דאין יכולים לחלוק אפי' בראיה (וטעם כו') ואפילו להכריע כיחידאי כו'. ומשמע דהיינו מעיקר הדין מדהביא ראיה ממתניתין הנ"ל. אבל תמוה דהא מלא בש"ס דאמוראים פוסקים וקובעים הלכה כיחיד מתנאים. (וכן דברי הרמב"ם מוכרחים מהא דב"ד יכולים לבטל ד' ב"ד חוץ מי"ח דבר כו' ומהא דסוף פרק ב' דר"ה גבי ר"ג דאין לך אלא השופט שבימיך כו') ותשובה זו דהרשב"א לא מצאתיה לע"ע. והראיה מעקביא לכאורה יש לדחות דבשעה זו שנפטר הוא יש לומר שחביריו החולקים היו חיים וקיימים עדיין. ואם כן למעשה ודאי דלא הי' בנו רשאי לחלוק וגם עקביא לא הי' חולק למעשה וע"כ לא הי' חייב מיתה וכדאיתא בסנהדרין (פ"ח א') וגם מה שהי' חולק להלכה לכאורה לא הי' נכון לפי מה שכתב הרמב"ם שם פרק ג' הלכה ז' דאף שפטורים ממיתה יש לב"ד הגדול לנדותם כו'. ולכאורה היינו ממה שנדוהו לעקביא לת"ק שם וצ"ע דזהו רק מפני שאמר דוגמא השקוה. כדפירש הרמב"ם עצמו במשנה שם וכדמוכח בגמרא ברכות (י"ט א'). והכ"מ שם בפרק ג' לא הראה מקומו וצ"ע. אלא שעקביא לפי ששמע גם כן מרבים לא רצה לחזור ממשמעותו לגמרי ולבנו אמר מוטב כו' (כיון דעכ"פ למעשה ע"כ צריך להורות כהרבים) (ובשגם שיש לומר שלא מצד שהיה נראה דרכו לבנו עצמו היה מחזיק בו אלא מפני שסמך על אביו כו'). אבל אלו היה בנו (מתמנה כו') אחר הסתלקות אותן הרבים שחלקו על אביו. והיה נראה לו מדעת עצמו כסברת אביו ודאי הי' רשאי לחלוק כו'. ואולי גם הרשב"א לא אמר אלא מדרך חומרא ומדרך חסידות וענוה בזמנו. והראיה אינה כי אם דרך קצת סעד ואסמכתא כו' וצ"ע (אולי אי"ה אמצאנה לתשובה זו כו') ומכל מקום גם בתשובה דסימן רנ"ג שלפנינו ראיתי בסופה דברים שנוטה (קצת) לדעת תשובה הנ"ל שכתב ואם יש ת"ח ראוי להוראה ורואה דברי המיקל אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים עם המיקל והם רבים כנגד היחיד משמע דוקא כשהפלוגתא אחד כנגד אחד ועל ידי הסכמת תלמיד חכם זה עם המיקל הוי ליה רבים כו'. (וזהו קצת מנגד לתשו' שברד"ך שכתב לראשונים אנו שומעין כו'. וכאן משמע דעכ"פ הכל שוים. אלא שגם כן כתב רק אפשר כו') אבל בפלוגתא שרבו המחמירין וכ"ש שמוסכם בראשונים להחמיר אי אפשר לתלמיד חכם זה לחלוק או אפילו להורות כיחיד על פי הסכמת דעת עצמו (מעיקר הדין כו'). ולפ"ז נראה כחולק על הרמב"ם וראב"ד הנ"ל. ואולי סבירא ליה דהרמב"ם רק בב"ד הגדול כעין סנהדרין מיירי וגם הא דאין לך אלא שופט שבימיך אולי י"ל דגם כן בכהאי גוונא כו'. והא דאמוראי קובעים הלכה כיחידאי אולי י"ל דדוקא דרך קביעות הלכה שאני שלזה יש כח לאמוראים דוקא מאיזה