דברי נחמיה אבן נזר כג

לבין חולקים לקבוע הלכה כשיזדמן כו') דלעולם מדאורייתא רובו ככולו אלא שהחילוק בין אותו הדור לבין דור אחר דבאותו דור מחוייבים הכל לדון ולהורות (למעשה) כאותו ב"ד שבימיו. כהסכמת כולם. או רובם. ואפילו אותן שהגיעו להוראה (או אפילו היחידים מאותו הב"ד עצמו) אין להם רשות לחלוק למעשה. וכל העושה או מורה לעשות נגד הסכמת הרוב בין להחמיר ובין להקל. הן מצד איזה טעם וסברא ושיקול דעתו שלא כדעתם והן אפילו מצד השמועה וקבלה שיש לו שלא כדעתם. הרי זה זקן ממרא (ונהרג בזמן הסנהדרין כו') כמ"ש הרמב"ם שם ריש פרק ד'. מה שאין כן בדור אחר. בין רבים בין יחידים וכשאין הרבים שבימיהם חולקים) כל שהגיע להוראה אם לפי דעתו נ"ל הדין שלא כהב"ד הקודם יכול להורות ולעשות כפי דעתו אפילו נגד הסכמת כל הב"ד הקודם. וממילא כ"ש שיכול לעשות ולהורות כדעת היחיד מהקודם אם מסתברא לו טעמו (וממילא גם כל אנשי הדור השני מחוייבים לעשות כן אם היחידים או רבים הללו הן בגדר ב"ד עתה בין שנתמנו לסנהדרין או לב"ד העיר או ידועים לגדולי הדור כו') אבל אם אין בדור זה הב' מי שהגיע להוראה או שבעלי ההוראה דעתם מסופקים ואין להם הכרעה מד"ע מחוייבים הכל לעשות כהסכמת ב"ד הקודם בין כולו ובין רובו (אלא שמכל מקום יש לומר שיש חילוק בין דור הקודם בין דור זה כמו שיתבאר אי"ה) ועם היות שלפי זה אין דעת הג"פ והתומים מדוקדקים כל כך אבל נראה דע"כ להעמיס כן בכוונתם אלא שד' התומים לכאורה יותר קשיא לפי זה דמ"ש אבל אם דנו שלא למעשה כו' לא שייך אחרי רבים ורשות ביד ב"ד שלאחריהם כו' דמשמע דתרתי קאמר דלבד שרשות כו'. גם בדור הראשון לא שייך כלל אחרי רבים כל שלא דנו למעשה כי אם לקבוע הלכה. וזה ודאי אינו אלא צ"ל דחדא קאמר דמה שכתב אבל אם דנו כו' לא שייך אחרי רבים להטות ורשות ביד ב"ד כו' ר"ל דלא שייך אחרי רבים לענין זה דרשות ביד ב"ד שלאחריהם לחלוק כו' אבל אכתי אינו מובן מה שכתב לא שייך אחרי רבים כו' וכן אחר זה כתב לקבוע הלכה כמיעוט כו' ואפילו כיחיד כו' דתלה הכל בענין יחיד ורבים ולפי הנ"ל אין נ"מ כלל בזה. דכל שיכול לקבוע הלכה כיחיד דהיינו בדור אחר יכול גם כן לחלוק על כל ב"ד הקודם. ובאמת נראה דהוא הוכרח לכך דעיקרו בא ליתן טעם לענין קים לי שהסכימו אחרונים שיכולים לטעון קי"ל גם במעוט כו' ומסיק דהיינו משום דעושה דין לעצמו וכמו שבית דין יכולים להורות כיחיד אף הוא כמוהם כו'. ולפי הנ"ל דבית דין יכולים לחלוק לגמרי אף על הסכמת כל הבית דין הקודם אם כן יהיה קשה דגם המוחזק יהי' כבית דין ויעשה דין לנפשיה אפילו דלא כחד כו'. ולכן כתב הכל דיכולים לפסוק כהיחיד בלבד (אבל לא דלא כחד כו') ונסתייע על זה מהראב"ד בפירושו לפרק קמא דעדיות שבאמת כתב כן באמוראים נגד התנאים

(טו) והנה לכאורה הי' נראה דהראב"ד מחולק על הרמב"ם דהראב"ד פירש במתניתין דמשום הכי נזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה בית דין כו' ר"ל שאילולי עת היחיד לא היה כח באמוראים לחלוק על התנאים אלא כשמוצא עכ"פ יחיד מהתנאים חולק יכול לפסוק כוותיה והרמב"ם פי' המשנה בענין אחר ע"ש ובחיבורו ריש פרק ב' הרי משמע מדבריו בהדיא דב"ד דאח"כ יכולים לחלוק ולסתור דברי כל הב"ד הקודם. והג"פ נמשך והעמיד דבריו על דעת הרמב"ם והתומים על דעת הראב"ד. אך הרי הג"פ הביא מתחלה דברי הראב"ד גם כן ועיקר קושיתו היה על זה דיכולים לפסוק פה יחיד כו'. ועל התומים יותר קשה שנסתייע משניהם יחד שכתב כדתנן כו' ופירשו הראב"ד והרמב"ם בהלכות ממרים כו' ולפי הנ"ל אין זיווגם עולה יפה והוה ליה להביא רק הראב"ד כו'. ולכאורה נראה דהג"פ בא לזווגם. במה שכתב הכלל העונה כו' ואם יבא ב"ד אחר ונראה להם טעם אחר סותר אותו הדין ואפילו שלא ימצא ט"א אלא מסתברא טעמי' דיחיד כו'. משמע שר"ל כשמוצא טעם אחר אז יכול לסתור כל הבית דין הקודם. (גם בזה איירי הרמב"ם). וכשאינו מוצא טעם אחר אז אינו יכול לחלוק לגמרי רק לפסוק כהיחיד עכ"פ (ובהכי איירי הראב"ד) אבל אינו מובן מאי נ"מ כיון שגם כד' יחיד אינו יכול לפסוק כי אם כשמסתברא ליה טעמיה דוקא אם כן הרי אינו סומך אטעמא דהיחיד כי אם מצד שגם דעתו כן והרי זה כאלו יש לו לעצמו טעם אחר נגד הרבים והיינו הך דבכהאי גוונא הרי יכול לחלוק לגמרי על כל הב"ד הקודם אלא נראה דמצד אחר לא פליגי. דהראב"ד מיירי בכגון אמוראים נגד תנאים. ובזה ודאי דינו אמת כדמוכח בגמרא בכ"ד דאמוראים אין להם כח לחלוק על תנאים (זולת רב כו') רק ביכולתם לפסוק כיחיד מתנאים כו'. ובאמת הקשה הכ"מ מזה על הרמב"ם ע"ש רפ"ב ותירץ דאפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות אחרונים לא יחלקו על הראשונים כו'. ואם כן לא פליגי זה על זה אלא מר אמר חדא כו'. דהרמב"ם מיירי כמו מתנאים ראשונים ואחרונים או אמוראים ראשונים ואחרונים וזה שכתב הכ"מ בריש דבריו דהרמב"ם למד דינו מדאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי כו' (ובאמת גם זה א"צ לכאורה אלא (מיירי בב"ד הגדול דהיינו סנהדרין כו') למד דבריו מדאמרינן בפרק אין מעמידין דכל ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר כו' וע"ש הג' כו' וכן מהא דבסוף פ"ב דר"ה אין לך אלא שופט שבימיך כו') והראב"ד מיירי באמוראים נגד תנאים כו' ולא פליגי אהדדי (ולכן לא הגיה הראב"ד בהשגתו שם כלום עם דלפה"נ שניהם ראב"ד אחד כו') ולפי זה דברי התומים אכתי לא אתי שפיר דעם היות מה שלא נמנע מלזווג הרמב"ם עם הראב"ד לא קשיא כל כך כו' דבאמת לא פליגי כו' אבל בגוף הדין. הרי כיון דלפי הנ"ל לכולי עלמא באמוראי או תנאי גופא אלו נגד אלו יכולים לחלוק לגמרי אם כן נראה דהוא הדין (וכ"ש) בפוסקים גופייהו אלו נגד אלו. (וכדעת הרא"ש שבטוח"מ סימן כ"ה כו') אם כן לדבריו נימא נמי דיכולים לומר קים לי נגד פוסקים אפילו דלא כחד כו' אם לא שנאמר כמ"ש הג"פ כלל דעתה האחרונים אין נוהגים לחלוק על ראשונים. אך שם איתא דגם כיחיד אין מכריעים וגם בספק שיקול כו' אך לנגד המוחזק שאני כו'. אך בלאו הכי לא נחה דעת התומים עצמו בסברתו דלא דמי כלל המוחזק לב"ד כו' ע"ש

הארכתי בדברים שאינם ברורים. ואינם שייכים כל כך לעניננו ורק להתלמד בדבריהם וכדי להתלמד במקום אחר. אבל לנידון דידן אין נ"מ כל כך) דעכ"פ זאת נראה ודאי (דכשאין בדור האחר מי שהגיע להוראה. או) דכשהב"ד שלאחריהם מסופקים ואין בידם להכריע מדעתם דאז מחויבים לעשות כב"ד הקודמים. בין שהסכימו כולם דעה א' או שהיו מחולקים דמחויבים ליזול בתר רובא מדאורייתא דגם בכהאי גוונא נכלל במה שאמרה תורה אחרי רבים להטות

(טו) אמנם עכ"ז נראה לפענ"ד שיש לומר שיש חילוק בענין החיוב ליזול בתר רבים בין אותו דור הקודם עצמו לבין דור שאח"כ עם שהכל מדאורייתא (ולמדתי זה מד' הג"פ והתומים דמתחלת דבריהם משמע שבאו להמציא ליתן חילוק בזה. ועם שלענין הנידון דידהו דאיירי בשהב"ד האחר יש בידו להכריע כו' לא עלתה בידי לתקן דבריהם בזה כראוי כיון דבכהאי גוונא יכולים הב"ד האחר לחלוק אף על כל הב"ד הקודמים כו' כנ"ל. אבל מ"מ למדתי ממרוצת דבריהם ולשונם שיש מקום לחלק בענין החיוב ליזול בתר רבים בין בשעת מעשה (באותו דור) לבין אחר כך ונראה דהיינו היכא שאין ביד הב"ד דאחר כך להכריע דאז אזלינן בתר רובא מהקודמים דמכל מקום יש