דברי נחמיה אבן נזר כא

וז"ל הרא"ש בברכות שם דהכרעה דר"ג לאו הכרעה הוא אלא שנתן טעם לדעת בית שמאי עכ"ל. ופי' שם המעיו"ט דר"ג לאו להלכה בא להכריע אלא שנתן טעם כו'. ואם כן גם דעת התוספות דשבת יש לפרש כן. (ונראה דהרא"ש לקח זה מדעת התוס' הללו). ואף גם דברי התוספות דפסחים סוף פ"ק יש לפרש עד"ז (בדוחק קצת) ע"ש. אבל דעת התוספות דבבא קמא הנ"ל ודאי אי אפשר לפרש עד"ז כמובן. אלא שלפה"נ אין להעמיד יסוד כל כך על זה כיון שמדבריהם בשבת (ופסחים) ודעת הרא"ש דברכות למ"כ ועכ"פ בשם ר"ת כתבו דהוי כהכרעה שבכל הש"ס. וברש"י דנזיר (נ"ג) כתב דהכרעה אינה עד שתהא כולה כדברי אחד ולא מקצת כו'. והגם שזה תמוה צריך לדחוק דר"ל היכא דקמאי לא גלו דעתם שיש סברא לחלק כו' וכהתם. ורש"י בחולין (קל"ז ע"א) אחר שהאריך בהכרעה שלישית כתב וז"ל דהכרע לשון כף מאזנים הוי בשנים חולקים ובא שלישי ומכריע המשקל כאחד מהן או בכל הדבר או בחציו כזה כו'. ומעין זה דעת הר"ן שם. (ועל התוספות דבבא קמא אולי יש לומר דסבירא להו דהא דהלכה כדעת המכריע חזקה יותר מהא דהלכה כרבים כמו לענין לסמוך בשה"ד דסמכינן איחיד כדאיתא בעירובין ופ"ק דנדה כדלעיל. ונגד המכריע אולי ס"ל דלא סמכינן דהוי הלכה פסוקה לגמרי (ומשום דהוי מלתא מציעתא כעין פשרה נוסף על דהוי רבים בכל צד כו') ואהא קאמרי דהא דר"ג בברכות אינה כשאר הכרעות ושמשום הכי הוצרך ר"י לפסוק שם הלכה כר"ג כו' וגם זה דוחק וצ"ע מנלן)

וכל זה אינו שייך כל כך לנידון דידן דעכ"פ סוף דבר הכל נשמע לפע"ד דמהא דהכרעה שלישית והשייך לזה יש סעד ג' לדעת הש"ך דכשאין הרבים מסכימים מטעם אחד לא חשיב רבים. דהא דהלכה כמכריע הוא מטעם דהוי רבים בכל צד כו'. ובענין הכרעה שלישית יש בו מדריגות. ועכ"פ היכא דידעינן דטעמיה דמכריע אינו מטעם אחד עם אותו שמסכים עמו באותו צד הרי זה הכרעה שלישית עכ"פ (לפירש"י דספ"ק דפסחים) או גרועה מזה (לפי' התוספות דבבא קמא) וכדאיתא בפסחים (י"ג) ר"ג לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. וכמ"ש התוס' בבבא קמא על הי"מ דגבי זילוף כו' ואהא דראשית הגז דהרי זה דלא כמר ודלא כמר כו' (כנ"ל דהיינו משום דר"י ברבי יוסי מקרא בפני עצמו יליף וחולק על בית שמאי ובית הלל וס"ל דאין ללמוד מדברי קבלה והם חולקים וסבירא להו דלמידים מדברי קבלה וממילא שוב ליכא למילף מקרא דר"י כלום כו')

(יב) והן אמת דלפירוש ר"ח דפי' הכרעה שלישית דור שלישי ולפ"מ דמשמע מתוספות שם דלפ"ז אף בהך דפסחים דר"ג לאו מכריע הוא יתפרש גם כן עד"ז משום דלפניהם היה ולאו עלייהו קאי לכאורה אדרבה נשמע מזה דלא כש"ך. דהא התם גבי תרומה ר"ג עם ר"מ אינו מטעם אחד כדלעיל ועכ"ז משמע לפ"ד התוס' דאילולי דר"ג לפניהם הוי היה הלכה כמותו. אבל מכל מקום גם לפי זה אין להוכיח מכאן כ"א כגוונא דהתם דעם היות דר"ג ע"כ לית ליה טעמא דר"מ מדחמיר בחולין. אבל ר"מ אין ראיה עכ"פ דלא סבירא ליה טעמא דר"ג בתרומה (דאסור להפסיד כו') אלא דא"צ לדידיה כו'. אבל היכא דידעינן דכל אחד חולק ולא סבירא ליה טעמא דחבירו. יש לומר דאין מצטרפין. ובעיקר פי' התוס' שם אליבא דר"ח דבההיא דר"ג גם כן היינו משום שהי' לפניהם כו' נראה זה דוחק גדול. חדא דאם כן אינו מובן כלל מה זה שאמרו שם טעמא דנפשיה קאמר. ועוד איני יודע מה בכך שהיה מדור לפניהם. בשלמא מה שפי' ר"ח דור שלישי פשוט דהרי זה כהכרעת תלמיד דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. אבל מה שהי' לפניהם הרי זה מעליותא ולא גריעותא (דרק מאביי ורבא הלכה כבתרא כו') וז"ל הריטב"א בחולין קל"ז בשם ר"ח כשהשלישי הוא קטן בחכמה כו' שאינו כדאי להכריע כו' (ובת' הרמ"ע סימן ה' ראיתי שכתב בשם ר"ח דדמי להא דאמרינן רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו) ואף גם התוספות עצמם הרי אסברו להא דר"ח שזהו כדאמרינן על ר"ע נגד בית שמאי ובית הלל דהכרעת תלמיד אינה הכרעה. ואיך שייך זה על ר"ג נגד ר"מ ור"י. ובאמת התוספות בשבת ופסחים שהביאו גם כן פי' ר"ח לא הקשו כלום על זה מהא דר"ג. ונראה דהיינו משום דהתם ס"ל באמת דלא קשה מידי דהא באמת לא אמרו בגמרא שם על ר"ג דהכרעה שלישית היא אלא אמרינן לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. והיינו משום דאינו מטעם אחד עם ר"מ גבי תרומה כו' ולפ"ז אף לפירוש ר"ח יהיה הוכחה כדעת הש"ך (אף בכהאי גוונא דמדר"מ אין ראיה דלא ס"ל טעמיה דר"ג כו' כנ"ל) ולפירוש התוספות עצמם דכל שלא נזכר בד' קמאי בין כך ובין כך כו' הרי זה הכרעה שלישית. ולפי הנ"ל דהיינו משום דאז אמרינן דלא ס"ל סברא לחלק כו' והרי מ"מ עכ"פ דבריהם סתומים ואין ראיה כל כך דסבירא לי' הכי. אם כן יהיה מוכח דאפילו בשאין לנו ראיה כל כך שכל אחד אינו מודה בטעמו של חבירו (גם כן) כל שכל אחד ואחד אומר טעם בפני עצמו אין מצטרפין (דאמרינן דמסתמא חולקין כל אחד אטעמו של חבירו כו') ואף לפירש"י גבי זילוף דבית שמאי לאו מטעמא דתקלה קאמרי מכל מקום הרי אין זה מפורש בדבריהם וגם מדלא חילקו בין בית לשדה אין ראיה כל כך דלאו מטעמא דתקלה הוא ועם כל זה תולין לומר שאינו מטעם אחד כו' וצ"ע בזה. אך את זה אגיד דלפירוש ר"ח הרי בההיא דראשית הגז בפירוש אמרו הכרעה שלישית היא ולפי' ר"ח היינו דור שלישי ואם כן משמע דלולא זאת היה הלכה כמכריע והרי לפי מה שכתבתי לעיל בפי' דברי התוספות התם ודאי לאו מטעם אחד הוא וכל אחד ואחד חולק אטעמו של חבירו. אמנם לדינא נראה כיון דלפירוש רש"י ותוס' נשמע בפירוש כהש"ך ואליבא דר"ח (אף לפמש"ל) אין ראיה כי אם מהוכחה כעין מדאיצטריך כו'. (ואולי נקטי בגמרא הכרעה שלישית ע"ד חדא ועוד קאמר דכהאי גוונא צ"ל לפירוש רש"י ותוספות הא דלא אמרינן התם ובבבא קמא ובסוף פרק קמא דפסחים הכרעת תלמיד הוא כו'. וגם הרי בלאו הכי כתבו התוספות גם לפירושם דהתם בחולין גריעי מהכרעה שלישית וע"כ לומר שלא דקדקו בלשון כל כך כו') אינו כדאי להמציא פלוגתא חדשה בין ראשונים. וכל זה לענין גוף הדין להביא ראיה וסעד להש"ך. אבל לענין מ"ש לעיל דע"כ נשמע מזה דראיית מהרי"ק לאו ראיה היא זהו ודאי גם לפירוש ר"ח דהא התם בפרק ב' דחולין (ל"ו א') ר"ח תלמיד הוא כו' ובפרט דהתם הא פליגי רבנן על ר"ש ורבי ור"ח פליגי אליבא דרבנן שכבר נתבאר דבכהאי גוונא נראה ודאי דבשאר דוכתי אין מצטרפין דעת ר"ש כו'. וע"כ צ"ל דשאני התם דאמר רבי אושעי' כו' וע"ד היכא דאתמר אתמר כו' אבל לאו כללא הוא כו'

(יג) ועתה אבוא לראיה השני' שנגד הש"ך הנזכר לעיל אות ז' בשם מהרי"ט מהא דגבי סנהדרין משמע דגם שלא מטעם אחד מצטרפין. וכבר נזכר לעיל שגם הש"ך עצמו כתב כן אלא שמחלק בין כשהרבים לפנינו כסנהדרין ודיינים לבין כשאינם לפנינו כו'. ולכאורה אין החילוק מובן אך הנה התומים בקיצור ת"כ סימן קכ"ג (דמ"ח ע"ג) כתב דבר חידוש וזה לשונו כי אמרינן לילך בתר רוב ומקרא מלא אחרי רבים להטות היינו כשדנין על המעשה הבא לפניהם כו' אבל אם דנו שלא על מעשה רק לקבוע הלכה לדורות בזו לא שייך אחרי רבים להטות ורשות ביד בית דין שאחריהם לחלוק ולקבוע הלכה כמיעוט נגד הרוב כפי שיקול דעתם כדתנן פרק קמא דעדיות למה נשנו דברי יחיד כו' ופירש הראב"ד והרמב"ם (ע"ש דמשמע דיכולים לחלוק לגמרי (ולא כיחיד דוקא) וע"ש בכ"מ) רפ"ב מהלכות ממרים דיש רשות ביד ב"ד לקבוע הלכה כיחיד כו'. ושוב ראיתי שמעין זה