דברי נחמיה אבן נזר כ

י"ג הכרעה שלישית היא אלא אמרינן לאו מכריע הוא כלל ומה שכתבו התוספות שם (קודם להנ"ל) אהא דפסחים י"ג דלפירוש רש"י (דבבבא קמא שהסכימו התוס' כו' כנ"ל) ניחא אלא לפירוש ר"ח אמאי כו'. ולכאורה הרי התם לא נזכר הכרעה שלישית אלא דזה גרע כו' כנ"ל אם כן מה זה שייך לחילוק פי' רש"י ור"ח בהכרעה שלישית וצ"ל (בדוחק) דמכל מקום לפירוש רש"י מענין אחד הם וקל וחומר הוא כו'. אבל לפירוש ר"ח דהכרעה שלישית ענין אחד הוא לגמרי דהיינו הכרעת תלמיד משמע להו דשוב אין לנו להמציא חילוק כלל בגוף אופן ההכרעה אפינו אינו מטעם אחד כו' (וצע"ק) וראוי לתת לב בגוף ענין ההכרעה שלישית לפירוש התוספות דאפילו אם הכל מטעם אחד כו' מכל מקום כל שלא נזכר בד' קמאי בין כך ובין כך כו' הרי זה הכרעה שלישית ולכאורה הרי זה כהלכתא בלא טעמא דמאי נ"מ אם גילו קמאי דעתם ששייך סברא לחלק או לאו סוף סוף הרי בין כך ובין כך הם לא סבירא להו החילוק. אלא דמכל מקום כיון שזה המכריע לחלק יצא. ובכל צד הסכמתו עם כל אחד הוא מטעם אחד עכ"פ חשוב מכריע ומאי נ"מ במה שהנך קמאי לא רמזו שהיה עולה על דעתם כלל לחלק כו' סוף סוף כיון שהסכמתו עם כל אחד בחד צד הוא הכל מטעם אחד ראוי שיחשב מכריע דעכ"פ בכל צד הרי יש כאן תרי המסכימים יחד לדינא ומטעם אחד למה לא יחשבו רבים כו'. ונראה דיש לומר דהאי טעמא דכיון שלא רמזו שיש סברא לחלק ואמרינן דנא סבירא להו כלל סברת החילוק. והרי הם חולקים על סברת המכריע. ואם כן נקטינן להלכה כוותייהו נגד היחיד המכריע. ושוב הרי זה כאלו באנו לחלוק את השוין לגמרי בלי שום טעם וסברא וזה אי אפשר. דוגמא לדבר מהא דאיתא בריש פסחים (ב' ב') וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר. ופירשו התוס' דהיינו היכא דליכא סברא כו' ע"ש. והכא נמי דכוותי' זהו החילוק. בין כשגם המה רמזו ששייך לחלק דאז כשהמכריע הכריע כן אף דהם לא סבירא להו לחלק מכל מקום כיון דעכ"פ לכולי עלמא יש סברא לחלק ולדינא הרי יש כאן בכל צד תרי מסכימים בדין ובטעם אחד. כן הלכה. אבל כשלא רמזו שיש סברא לחלק ואמרינן דבהא הלכה כמותם דהרי זה כאלו אין סברא כלל לחלק. שוב לא מהני מה שעל פי המכריע הרי יש כאן ב' בכל צד דאף בלי מחלוקת כלל הא אמרינן דאי אפשר לחלק את השוין בלי טעם וסברא כדאמר וכי היכן מצינו כו'

(יוד) עוד כתבו שם התוס' דההיא דחולין (קל"ז) גבי ראשית הגז בכמה נוהג דבית שמאי אומרים בב' ובית הלל אומרים ה' ורבי ישמעאל ברבי יוסי אומר בד' וקרי להא דרבי ישמעאל הכרעה שלישית. אותה הכרעה אינה חשובה אפילו בהך דבבא קמא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא סבירא ליהלא כמר ולא כמר. ולכאורה צ"ע למה. הלא לבית שמאי מב' ולמעלה חייבים ולבית הלל בפחות מה' פטורים אם כן לר' ישמעאל דאמר ד' הרי זה פלגא כמר כו' דבב' וג' סבירא לי' כבית הלל דפטורים. ובד' סבירא ליה כבית שמאי דחייב (דבשלמא אלו היה לבית שמאי ב' דוקא ולבית הלל ה' היה רבי ישמעאל האומר ד' דוקא דלא כמאן כו') ודוגמא לדבר מהא דאיתא בבבא בתרא (ק"ז א') גבי שומא דקיימא לן כתנא קמא דאם אמר אחד פ' ואחד ק"כ ואחד ק' דנידון בק' משום דהוי מילתא מציעתא והכא נמי דכוותי' (וע"ש בפירשב"ם דגם אם אינו מכריע לאמצע לחצאין ממש במכוין נמי דינא הכי וכן פסק הסמ"ע (וש"א) סימן ק"ג סק"ה. ואף להרמב"ם ושו"ע יש לומר דהיינו משום דהא אמרינן בחולין דכהאי גוונא הוי הכרעה שלישית עכ"פ לכן לא סבירא להו דהתם בשומא הפי' מילתא מציעתא ר"ל שממציעין בין שני הקצוות היינו היותר המרבה והממעיט אלא שגם זה צ"ע לפי הנ"ל דהכל תלוי אם הוא מטעם אחד כו' והרי התם זה שאומר ק' הסכמתו עם כל אחד הכל מטעם אחד ר"ל ששוה כך עכ"פ ואינו שוה יותר כו'. אבל התוספות שכתבו שזה לא חשיב אפילו הכרעה שלישית כו' לכאורה צ"ע למה) ונראה דהיינו גם כן משום דאזלינן בתר טעמי' דוקא והתם כל אחד הוא מטעם בפני עצמו. דכל אחד יליף לה מקרא בפני עצמו והרי בית שמאי דאשכחו בקרא דגם ב' נקראים צאן וודאי שפיר קאמרי דאין סתירה לזה כלל ממה שמצינו בקרא גם על יותר שנקראים צאן דמה בכך עכ"פ גם ב' נקראים הכי אלא דב"ה מיעוטא דלישנא יתירה בקרא דידהו קדרשי כדאיתא בגמרא שם. אבל ר' ישמעאל ברבי יוסי לכאורה באמת קשיא מאי הכריע מהא דאשכח בקרא דכתיב וארבע צאן כו'. ממ"נ אי סבירא לי' מיעוטא דבית הלל ל"מ כלום. ואי לא סבירא ליה מיעוטא הרי אשכחן דגם ב' מיקרי צאן כבית שמאי. וצ"ל לכאורה דסבירא לי' דלא ילפינן מקראי דדברי קבלה כי אם דוקא מקרא שלו שהוא בתורה ע"ש בגמרא ואם כן הרי זה דלא כמר ודלא כמר (דשניהם סבירא להו דילפינן מדברי קבלה) ולכן כתבו התוספות דל"ח אפילו כהכרעה שלישית כו'

שוב ראיתי בת' מהריב"ל ח"ב סימן כ"ט שנתקשה בדברי התוס' כנ"ל. ולבסוף נראה שנוטה לומר דכוונתם לחלק בין כשהמכריע הוא ממוצע ממש ר"ל דוקא פלגא כמר כו' ומה שאין כן הך דחולין דלא הוי פלגא ממש כמר כו'. דרק בד' הכריע כבית שמאי. וכבית הלל הכריע יותר דהיינו בב' וג' (ומלבד דלמ"כ בתוספות במ"ש דהתם לא ס"ל לא כמר כו') באמת איני יודע שום טעם בדבר דמאי נ"מ בזה כיון דהא דהלכה כמכריע היינו משום דבכל צד ה"ל תרי כו' אם כן הכא נמי כן הוא (ומד' הרמב"ם ושו"ע הנ"ל אין ראיה כל כך כנ"ל. וכ"ש שהוא כתב שם תחילה דהרמב"ם דוקא לענין שומא כתב כן פו' ע"ש אלא שגם בזה לא כתב שום טעם וגם בכלל דבריו שם לכאורה צ"ע אלא שאכ"מ). לכן לפענ"ד נראה יותר

כנ"ל

(יא) אך מ"ש התוספות עוד שם על ההיא דברכות (מ"ג ב') בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בשמן והדס ואמר רבן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו': דלא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות דלא סבירא ליה פלגא כמר כו' אלא דמפרש טעמו דחד מינייהו וסבירא ליה כוותי' לגמרי וכן בכמה מקומות שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע. תדע מדאיצטריך ר"י עלה למימר ה' כד' המכריע כו' עכ"ל התוספות דמזה משמע (דלאו אלישנא בלחוד קפדי אלא) דכל כהאי גוונא אינו בכלל הא דקיימא לן דלעולם הלכה כמכריע לפי שהכריע לגמרי כחד ולא פלגא כמר כו'. צ"ע למה כיון דהא דהלכה כמכריע היינו משום דבכל צד ה"ל רבים כו' כדפירש"י בכ"ד הרי אם תנא אחד יסבור לגמרי כתנא חד וודאי הוי ליה רבים. ובכמה דברים אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. ואדרבה הא דהוצרך ר"י לאשמעינן הכלל דהלכה כמכריע היה נראה דהיינו משום דלא נימא כיון שעכ"פ הרי לא הושוה לגמרי לא עם מר ולא עם מר אין כאן רבים קמ"ל כיון דבכל צד עכ"פ הושוה עם אחד מהנך קמאי (בדינו ובטעמו) חשוב רבים להכריע כו'. וכ"ש היכא דמסכים לגמרי כחד מינייהו ומטעם אחד דחשיבי רבים בפשיטות. ומה זה שכתבו התוספות שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע (ומשמע דר"ל דמשום הכי אין ראיה שהלכה כמותו מדכתבו על זה תדע כו') מה בכך אם לא יקרא מכריע הרי נקרא רבים כו' (מלבד שגם מכריע יתכן לקרותו לפ"מ שפירש"י בכ"ד שפי' מכריע היינו שמכביד הכף ועי' לקמן בסמוך שכן הוא בהדיא ברש"י דחולין כו'). וצל"ע ובתוספות דשבת (מ') כתבו אההיא דברכות בזה הלשון דר"ת התם דהוי כהכרעה שבכל הש"ס. ול"נ דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי עכ"ל.