דברי נחמיה אבן נזר יט

לשמה (אפשר בזה יש לומר דשאני כיון דאפסק הלכתא בפרק המגרש (פ"ו ב') בהדיא כרבי אליעזר) ועוד שם פרק המגרש (פ"ד ב' פ"ה א') פלוגתא בענין תנאי דחוץ לפלוני וע"ש בפוסקים דקיימא לן כרבא. והרי היה אפשר לצרף דעת ר"א דמכשיר לגמרי (וכן בענין אי צריך לחזור וליטלה הימנו כו' שם פ"ד ב' עי' פוסקים) וכן בענין תנאי על מנת שלא תנשא לפלוני אליבא דרבנן יש פלוגתא (ע"ש ר"פ בפוסקים) ואין להאריך דנראה דכהאי גוונא מצוי טובא אלא שאולי יש לחלק בין תנאים לאמוראים בזה. דאמוראים כיון שיש להם כח לפסוק לגמרי הלכה כאיזה מאן דאמר מתנאים לכן כשפליגי אליבא דרבנן הרי זה כאלו קבעו (שניהם) הלכה כרבנן (וכנודע בכללים שמוכיחים בכהאי גוונא דהלכה כפלוני) ועוד י"ל דהוי אידך החילוק כמאן דליתא. מה שאין כן בההיא דפרק ב' דחולין שהביא מהרי"ק. דמיירי שכולם תנאים (שגם ר"ח שנזכר בברייתא חשיב תנא). וידוע שאפי' היכא שקבעו בפירוש הלכה כפלוני אין למדים מהם כדאיתא בנדה ד"ז סע"ב ע"ש בפירש"י וכ"ש במה דפליגי אליבא דרבנן לא נקבע בזה הלכה לגמרי כרבנן. כי אם מצד הכלל שהלכה כרבים ובזה הא חזינן שלא נתבטל לגמרי אותו היחיד החולק דהא בשה"ד סמכינן עליה (בדרבנן עכ"פ) כדאיתא בעירובין מ"ו ונדה שם. אם כן יש לומר דמשום הכי מצרפין דעת אותו היחיד להכריע בפלוגתא השניה דפליגי אליבא דרבנן כו' (וצ"ע דלפי מ"ש הש"ך דבדאורייתא לא סמכינן על היחיד בשה"ד י"ל דהיינו משום דמדאורייתא אחרי רבים להטות לגמרי יחשוב אידך כמאן דליתא ועי' הפלוגתא בפי' שבי"ד סימן ק"ט. גם הא דמוכיחים מדפליגי אליבא דחד מאן דאמר דהלכה כמותו יש לומר דזה לא עדיף עכ"פ מהא דהלכה כרבים כו'). אך מלבד שכמדומה שוודאי בכמה דברים מצינו פלוגתא דתנאי אליבא דרבנן כעין הך דפרק ב' דחולין ושעם כל זה אין מצרפין (הפוסקים) להכריע מצד צירוף אותו היחיד כו'. גם הנה יש ללמוד כן מהא דקיימא לן דאין הכרעה שלישית מכרעת. שהרי ענין זה דאמרינן בהך דפרק ב' דחולין בנתקנח מיהו הושוו אהדדי (ר"ש עם ר"ח) והוה ליה רבי חד כו' הרי זה כענין הא דקיי"ל הלכה כד' המכריע שגם כן מהאי טעמא הוא שבפרט זה הושוו עם מאן דאמר זה והוו רבים נגד אידך מאן דאמר ובפרט השני הושוו עם אידך כו' כדפירש"י בשבת (ד"מ רע"א) ואם כן לפי הכלל דאין הכרעה שלישית מכרעת היה הדין נותן בהך דפרק ב' דחולין דאפילו אי לא הוו פליגי רבנן עליה דר"ש כלל. רק היה פלוגתא דר"ש עם רבי שלא יהא הלכה כר"ח. שהרי זה כעין הכרעה שלישית לפה"נ לכל הפי' שנזכר בתוס' בשבת שם וב"ק (קט"ז א') ע"ש ועכ"פ הרי ר"ח תלמידו היה וקיימא לן בשבת שם דאין הכרעת תלמיד מכרעת והיה ראוי להיות הלכה כרבי לפ"מ דאיתא במבוא התלמוד (קכ"ט ב') דהלכה כר' נגד ר"י ואם כן כ"ש נגד ר"ש כדאיתא בעירובין שם גבי ר' יוסי ור"ש. ואם כן כ"ש השתא דאיכא רבנן דפליגי אר"ש (במה שמיקל לגמרי עכ"פ שלא גלו דעתם בנתקנח כו') אלא ע"כ נראה דצ"ל בדוחק דהתם שאני דר' אושעיא הוא דאמר בואו ונסמוך כו' היינו דהוא סבירא ליה התם כן. (ומשום הכי הוא דפסק הרמב"ם הכי) והא דאמרינן שם בנתקנח מיהו הושוו כו' וה"ל רבי חד כו' הוא רק פי' דעת ר' אושעיא. אבל אין ללמוד מזה לעשות כלל על מקום אחר. וע"ד דאיתמר איתמר כו'. ועי' מעין זה בכללים דג"פ כלל ו' אהא דבריי' כדאי ר"ש לסמוך עליו בשה"ד ע"ש (דכ"ה ב') דסבר הראב"ד דאמוראים יש להם כח. או אולי יש איזה טעם אחר בדבר דשייך רק התם דוקא. וכבר כתב מהרי"ט בתשובה הנ"ל גם כן שהוא כתב במקום אחר לדחות הראיה דמהרי"ק אבל ע"כ לפה"נ צ"ל דהתם שאני ולאו כללא הוא ללמוד משם למקום אחר דבכ"ד מוכח דלא אמרינן הכי. ובאמת מהא דהכרעה שלישית נשמע עיקר דינו דש"ך דהא דהלכה כמכריע הרי הוא מטעם דהלכה כרבים כו' כנ"ל. והא דבהכרעה שלישית (עיקרו) היינו דאין הסכמות הרבים הללו מט"א ולכן אין מצטרפים. והיינו הא דאמרינן בפסחים די"ג א'. ר"ג לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר. מזה משמע דאלו מכריע היינו דוקא כשהכרעתו (שהוא ענין הסכמה עם כל אחד ואחד בחד צד) אינו מטעם בפני עצמו אלא מטעמים שלהם (והגם שהרי הם ע"כ חולקים בטעמיהם מכל מקום באותו צד שמסכים עם זה שניהם הוא מט"א וכמו כן בצד הב' עם אידך הוא מט"א עמו. ואז דוקא מצטרפים וחשיבי רבים בכל צד כו'. ומשא"כ בההיא דר"ג הא דבתרומה מסכים עם ר"מ אינו מט"א דטעמיה דר"מ דלא טעי כל כך ולא גזר אטו יום מעונן. ואלו ר"ג ס"ל דגזרינן (דמשום הכי בחולין כר"י ס"ל) אלא דבתרומה ס"ל טעם בפ"ע דאסור להפסיד כו' לכן לא מצטרף בזה עם ר"מ להיות רבים נגד ר"י. ובהא דחולין דמסכים עם ר"י דלכאורה הרי זה מטעם אחר יש לומר שאין נ"מ מזה דהא בלא"ה הלכה כר"י נגד ר"מ וכן פסק ר"ת באמת. אלא שהקשה רבא דנימא הלכה כר"ג שמכריע (ר"ל בתרומה כר"מ) על זה תירץ שפיר דזה אינו מט"א כו')

(ט) והנה כאן בפסחים (י"ג א') לא נזכר הכרעה שלישית בגמרא (רק ברש"י) ואפשר (דהיינו משום דגבי חולין שמסכים ר"י ה"ז מט"א כנ"ל. או יותר נראה) די"ל דהיינו משום דזה גרע מהכרעה שלישית. אלא דבכה"ג אמרינן דלאו מכריע הוא כלל. וזה תלוי בחילוק שבין רש"י לתוספות שם בספ"ק (כ"א א') גבי זילוף (דשם המקור בברייתא דאין הכרעה שלישית מכרעת דלפירש"י היינו משום דב"ש וב"ה לא סבירא להו כלל טעמא דתקלה והא דב"ש אוסרים טעמא אחרינא הוא (משום ריחא כו' ע' תוס' דשבת) ולפי זה הרי זה ענין אחד עם הא דלעיל די"ג. ולכן גם בדי"ג פירש"י דהרי זה הכרעה שלישית. אבל התוס' שם בספ"ק פירשו דאע"ג דטעמא דבית שמאי משום תקלה לא חשיב הכרעה מפני שהראשונים לא גילו דעתן שיש סברא לחלק בין בית לשדה ולא אמרו אחד בית ואחד שדה כו' וכן כתב עוד בכ"ד בשבת (מ') וב"ק (קי"ו) שם ובכ"ד. דהכרעה לא הוי אלא כשנזכר בד' הראשונים בין כך ובין כך כו' שבזה רמזו שיש סברא לחלק אלא דמ"מ לא סבירא להו החילוק ואז כשהשלישי מכריע לחלק חשיבא הכרעה. אבל כשהראשונים סתם אמרו שזה מתיר וזה אוסר ולא נזכר בדבריהם בין כך ובין כך כו' אז המכריע לחלק חשוב הכרעה שלישית. ובאמת גם רש"י פירש כן בכמה דוכתי ואף אהך ברייתא דזילוף גופא פירש כן בבבא קמא (ולכן הסכימו התוס' שם לפירש"י) אלא שיש לומר דרש"י סבירא ליה דהאי טעמא דבכל מקום שלא נזכר בין כך כו' הוי הכרעה שלישית הכל היינו משום דאז אמרינן דהא דזה אוסר (או מתיר) הכל אינו מטעם אחד עם המכריע בצד אחד כוותיה וזהו שגם בהך דפסחים די"ג אסברא לה רש"י דהוי הכרעה שלישית משום שלא נזכר בד' ר"מ ור"י אחד חולין ואחד תרומה כו'. והרי התם וודאי הוא דבתרומה מסכים ר"ג עם ר"מ לאו מטעם אחד הוא וכדלעיל. אלא דרש"י לשיטתו היינו הך דבכל מקום שלא נזכר בד' הראשונים בין כך ובין כך אמרינן דאינו מטעם אחד עם המכריע כו' וכדפירש גבי זילוף שם ספ"ק (וגם בבבא קמא ר"ל עד"ז עם שסתם) והתוס' נראה דסבירא להו דכהאי גוונא גרע מהכרעה שלישית אלא על כהאי גוונא אמר בפסחים י"ג לאו מכריע הוא כלל. וזהו שבבבא קמא שם כתבו התוס' על פירש"י דסוף פרק קמא דפסחים (שנזכר בתוספות שם בשם י"מ) דלא נראה דאם כן לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשי' קאמר כו' והקשה מהרש"א ואימא להאי פירושא דקושטא דהכי קאמר כו' והאי לישנא גופא קאמר התם (בפסחים י"ג) אהא דר"ג כו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר דסבירא להו לתוספות דבאמת משום הכי לא אמרינן בפסחים