דברי נחמיה אבן נזר יח

כן גם בנתקבץ ב' הפלוגתות במקום אחד אף אם יצטרפו המקילים אכתי לאו רבים נינהו אלא שנים כנגד שנים. אם לא שהמחמירים היו שלשה והמקילים היו שנים מטעם זה ושנים מטעם זה אי נמי שהמחמיר היה גדול (או בתרא כו') בענין שהיה ראוי לפסוק כמותו נגד כל אחד מהמקילים. ומה שאין כן כשיצטרפו ב' המקילים היה ראוי לפסוק כרבים אף נגד אותו הגדול מהם (וע"ד הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו) וכל זה רחוק המציאות לאוקמי סתימת דעת רמ"א וש"ך בכהאי גוונא (וכ"ש לדידן כמעט אין לנו הכרעה כ"כ מי הוא הגדול והקטן כו') ועוד והוא העיקר דהא תינח בעיקר הדין דהאי דאין הרבים מסכימים מטעם אחד דמשמע דיש חולק על שניהם. אבל בהא דמחמיר הש"ך גם בדליכא חולק על שניהם. רק שאלו המקילים כל אחד יש לו טעם בפני עצמו וחולק על טעמו של חבירו. הרי בזה (כמעט) לא משכחת לה כלל שיהיה הדין נותן בכל פלוגתא בפני עצמה (ר"ל בכל טעם בפני עצמו) לפסוק כהמחמיר דמאיזה טעם שיהיה הדין נותן לפסוק כהמחמיר בחד טעמא (אי מצד שהוא הגדול או בתרא או שהוא רבים כו') כמו כן הדין נותן לפסוק כוותיה להקל מטעם הב'. ומהאי טעמא נמי גם דעת הרד"ך לא אתי שפיר (מלבד שמה שבא ע"ז מכח הסוגיא הנ"ל שצ"ע דלא דמי כדלעיל) דקשה המציאות לומר דמיירי בשבכל פלוגתא הדין נותן כהמחמיר כיון דגם הוא מיירי בענין דבין למר ובין למר שרי (או אסור כו') וליכא חולק על שניהם אם כן איך ובמה היה מוכרע לפסוק כמאן דאמר זה בחומרו ולא בקולו. וכן באידך כו'. בשלמא בפוסקי הלכות שבגמרא שיש להם הכח לפסוק מדעת עצמם ממש כאיזה מאן דאמר הגם שגם כן אינו יכול לחלוק על שניהם כגון נגד תנאים (או אמוראים ראשונים כו') אבל כל שיש עכ"פ פלוגתא יכול לפסוק מדעת עצמו כאחד מהם אפילו הוא היחיד או הקטן כו'. שייך שפיר לומר שפוסק בפלוגתא (או טעם) זה כאותו מאן דאמר המחמיר בהא ובאידך כאידך המחמיר כו'. אבל אין בדידן כל ההכרעות תלויות מצד אותו הפוסק אם שהוא גדול או רבים וכה"ג לא משכחת שיהיה הדין נותן לפסוק בהא כזה ובהא כאידך. היכא שבב' הדברים פליגי רק אלו כו'. (ודוחק גדול לומר דמיירי כגון בגדולים שגם בזה"ז ביכולתם הכריע מד"ע עפ"י ראיות מגמ' ונאמר שעכ"ז צריך עכ"פ שיהיה כן דעת א' מהפוסקים. וכדוגמא דאמוראים נגד התנאים כו' וכו')

ואין להאריך דוודאי נראה דהש"ך לא מיירי בדאיכא איזה הכרעה דוקא בכל פלוגתא אלא גם בדליכא הכרעה כלל ושקולים הם כנ"ל דלא אזלינן בתר גוף הדין איך שפוסקים למעשה אלא בתר טעמא אזלינן דכל שלא השוו בטעמו של דבר וכל אחד חולק על טעמו של חבירו אעפ"י דליכא אחר החולק על ב' הטעמים והרי אלו שניהם מתירים בנידון זה. מכל מקום כיון שכל אחד חולק אטעמו וסברתו של חבירו אזלינן בתר טעמא וחשבינן זה גופא לפלוגתא ובדאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ולחומר ובאמת אין ראיה מסוגיא זו דעירובין (לפי הנ"ל דאיירי בפוסקי הלכות שבגמרא והך דמבוי עקום ע"א הוא לפי מ"ש הרי"ף ורא"ש כנ"ל ודעת הפ"מ בא"ח ססי' תצ"ג צ"ע) ולכן לא הביא הש"ך ראיה מכאן. אלא שעיקר ראייתו לזה (חלושה) מלשון האגור ע"ש. ובתשו' ש"א רסי' ס"ח דחה זה. גם דחה מה שכתב הש"ך דמהרי"ק שמ"א לא ברירא ליה כו' וכתב דאישתמיטתי' דעת מהרי"ק סוף שנ"ב שכן כתב בפשיטות. ובאמת כן כתב עוד מהרי"ק בכ"ד הביאם כנה"ג שם אות ל"ה. וכן כתב עו"ש בשם כמה פוסקים. ומה גם הרי מהרי"ק הביא ראיה על זה מגמרא פ"ב דחולין והוה ליה להש"ך לדחות הראיה עכ"פ. ולכאורה יש קצת ראיה גם כן מפרק המגרש (פ"ג א') מתשובת הזקנים שהשיבו כל אחד ואחד תשובה אחרת לדעת ר"א. גם איתא שם דלכולהו אית להו פירכא בר מדר"א בן עזריה וע"ש ע"ב דאמרינן ורבנן כו' הרי דכולם לית להו דראב"ע (וממילא משמע דכמו כן כל אחד ואחד לית ליה תשובת חבירו מחמת הפקרות כו') ועכ"ז הרי נקראו רבים וקיי"ל כוותייהו. ומהרי"ט חי"ד: סימן ט' הביא ראיה למהרי"ק מהא דגבי סנהדרין משמע בגמרא דמשני טעמים מצטרפים. ואף הש"ך גופא בח"מ שם הוכיח כן לענין סנהדרין ודיינים מאותה הראיה דמהרי"ט והביא גם כן שכן פסק בהג"א פרק אחד דיני ממונות בשם א"ז בהדיא. אלא שלחלק יצא בין כשהרבים לפנינו דאזלינן בתרייהו אף שאין מסכימים מטעם אחד. לבין כשאינם לפנינו אלא שאנו מסופקים בדין זה מתוך החיבורים דחיישינן שמא בזה העיקר כאותו פוסק המחמיר ובאידך מלתא העיקר כהשני המחמיר אבל מלבד שלא הביא שום ראיה לחילוק זה גוף הסברא לחלק אינו מובן כלל ולכן כיון שמהרי"ק ומהרי"ט סבירא להו דמצטרפים מכח ראיות מגמרא. ועוד כמה פוסקים שהובאו בכנה"ג. וכוותייהו קבע רמ"א בשו"ע ח"מ. וסמ"ע וש"א שתיקתם כהודאה. היה נראה שלא לחוש כלל לדעת הש"ך שחולק ע"ז (כמעט) בלי ראיה בפרט שראה בעל ש"א דבריו ודחה להו (בפרט שמ"ש הש"ך על מהרי"ק דלא ברירא ליה שזה וודאי אינו) וגם מדעת האו"ת שם סק"כ משמע שלא הסכים עמו. וממילא הוא הדין אף כשיש חולק על שניהם ואף גם היכא שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמחמיר כו' דהא הראיה דמהרי"ק מגמרא בכהאי גוונא מיירי כו'. אלא שראיתי שבס' עט"ץ ובה"ט ובעל נ"מ נמשכו אחר הש"ך בפשיטות. ואף גם הכנה"ג אחר שראתה עינו כל הת' דמהרי"ק והביא כל ד' הגדולים סיים שאחר זמן רב בא לידו ס' הש"ך י"ד וראה שכתב שמהרי"ק לא ברירא ליה כו' והעתיק כל דברי הש"ך ושתק ליה כנראה שמסכים עמו נוסף על זה שגם מוח"ז רבינו ז"ל בקונטרס אחרון הלכות פסח סימן ת"מ סי"ג וסימן תמ"ב ססט"ז נראה שתופס בהחלט כהש"ך ע"ש. לכן ראוי לתת לב לתרץ עכ"פ הראיות דמהרי"ק ומהרי"ט

(ח) והנה הראיה דמהרי"ק לכאורה ע"כ לומר דלאו ראיה היא. דלפי ראיה זו לכאורה כל היכא דמצינו בגמרא פלוגתא דתנאי בין יחיד לרבים ושוב יש פלוגתא דאמוראי אליבא דרבנן. יש להכריע דהלכה כמותו מאן דאמר שאותו התנא היחיד מסייעו. והרי (לפה"נ) הש"ס מלא מפלוגתות כאלו. והפוסקים מכריעים ההלכה בפלוגתא דאמוראי דפליגי אליבא דרבנן על פי דרכי הכללים הנהוגים בכל פלוגתות ולא מצינו (כמדומה) שיכריעו על פי צירוף דעת אותו התנא החולק בעיקר הדין. דעכ"פ השוו בפר זה עם חד מהנך אמוראי כו'. ואנקיט תרי ותלת לדוגמא ריש עירובין במבוי גבוה מכ' אמה דאיכא פלוגתות בגמרא אליבא דרבנן כמו במקצת הקורה בתוך כ' כו' ובאיזה אמה מודדין (ד"ג ע"ב) ובהיה גבוה ובא למעטו (שם ד"ב). וכמו כן שייכי פלוגתות אלו לענין סוכה וכן בדפנות מגיעות לסכך וברחבה יותר מד' אמות דתליא גם כן בפלוגתא דאמוראים ריש סוכה ע"ש. והרי בכל זה היה מקום לצירוף דעת ר' יהודה המכשיר לגמרי למעלה מכ' להכריע לצד המיקל בזה באיזה פרטים הנ"ל. וע"ש ברא"ש וש"פ שלא נזכר מזה כלל כי אם הכריעו או פליגי על פי הכללים הנהוגים כו'. ועוד שם בסוכה (ד"י א') בפלוגתא כמה יהא בין סוכה לסוכה ע"ש ברא"ש. והרי היה אפשר להכריע על פי דעת ר"י במתניתין דלדידיה וודאי בפחות מעשר אינה ראויה לדירה וכשירה תחתונה. וכהאי גוונא טובא וכמו בריש גיטין בפלוגתא דרבה ורבא וכהאי גוונא כמה פלוגתות בגיטין דתליא בענין לשמה עי' ריש פרק כל הגט (בפלוגתא אי חיישינן באיזה בבא דמתניתין שם לפוסלה לכהונה עכ"פ כו') והרי לרבי מאיר לא בעינן כלל כתיבה