דברי נחמיה אבן נזר קפח

חזינן מב"ג דגזיה"כ הוא דמה שיצא בהיתר שוב אין לאסור למפרע. אפי' שנתברר עכשיו שבטעות היה בהיתר. אין להוציא ממה שהיה מוחזק. וה"נ במקוה אף דאין לה חזקה ונתברר שבטעות היתה מוחזקת. אבל מה שייך חזקת קמא דטמא נגד החזקה דגברא שבידו שהיה מוחזק בהיתר כמו בחזקה מה שביד אדם כו' דלאו מצד חזקת קמא הוא כנ"ל. רק דכחו חזק שאין להוציא מה שבידו. וה"נ דכוותיה. ומקשה מב"ג בדרך ק"ו דגזיה"כ בב"ג אפי' שנודע בוודאי אבל אין להוציא ממה שהיה מוחזק וכש"כ במקוה שלא היה נודע בוודאי שהיה חסירה בשעה שטבל פשיטא דמה שהיה מוחזק אין להוציא. (ויסולק קושית התוס') וע"ז השיב לו מבע"מ. והחילוק מב"ג לבע"מ דבב"ג פסולו מאחרים ובע"מ פסולו מגופו. ור"ל דהאי חזקה מה שמוחזק בהיתר שאין לבטלה. היינו בסתם. אבל אם יש ראיה ברורה היפך חזקתו מבטלי' חזקתו. כמו החזקה שביד אדם כו' דאם יש ראיה ברורה מוציאים כדאמרו המוציא מחבירו ע"ה. וה"נ ב"ג פסולו מאחרים דר"ל דעדיין ספיקו עצום ונשאר ספק גם עתה שמא הוא כהן. דיכול להכחיש העדים כדאיתא בגמ' שם ועכ"פ אין זה ראיה מספקת וברורה בהכרח חזק. משא"כ בע"מ שפסולו מגופו שהוא ראיה מספקת וברורה דאו' לו הפשט בגדיך ונראה כפירש"י. וה"נ במקוה אין להכחיש. שזו ריעותא ברורה על המקוה דפסולה מגופה. ואו' פסיק מימך וגלי מקורך שוודאי חסרה ואין לתלות בשום סבה לדון שאין זו ריעותא על הטובל. וכיון שהחזקה גם מתחלה גרועה בכה"ג הוי ראיה ברורה לומר שכן למפרע בוודאי ומוציאים ממה שהיה מוחזק. וכמש"כ החת"ס הנ"ל דבשני שמא מוציאין ממנו מהמוחזק. דכיון שהמוחזק בעצמו מסופק בשני שמא אם הוא שלו וחזקתו גרועה כ"כ. אין להניח ברי של חבירו נגד ספק עצום של עצמו. (וע' מהרש"ל בכתובות ע"ה עהת"ו ד"ה מי ששנה זו). וכה"ג ה"נ כשחזקתו גרועה בשני שמא חדא שמא גם מתחלה לא היה שום חזקה ומעולם חסירה ולא יצאה בהיתר מעולם. ואף שהיה חזקה באיזה פעם שמא עדיין חסירה מקודם שטבל. ע"כ אין להניח הברי שוודאי חסרה שכן למפרע נגד הספק העצום של עצמו ומוציאין אותו ממה שהיה מוחזק וממילא ל"ד לכהנים הנ"ל דהתם החששא מצד תערובות משפחה. ואף לאוקימתא דירושלמי בפ' עשרה יוחסין עדיין ספק שלא זנו והוו פסולים מאחרים כמו בב"ג ממש דיכול להכחיש ואיכא ספק. משא"כ במקוה כנ"ל

ועל יסוד זה בניתי לי בית נאמן לבאר עפ"ז הסוגיא דריש נדה שיסולק בזה כמה דחוקים. דפריך שם ממקוה דלהלל קשיא וודאי. ולכאורה קשה דה"ל להקשות גם להלל קשיא למפרע כמו לשמאי. דטעמא דהלל דמטמא למפרע באשה משום דמגופה קחזי' ואין לה חזקה כלל כפיר"ש שם אבל אם היה מודה לשמאי במציאות דיש חזקה הוי מוקי אחזקה כשמאי כמ"ש התוס' שם (דל"פ בדינה של חזקה רק במציאות לחוד) וא"כ במקוה דנא' דאיכא חזקה קשה גם להלל למפרע. והול"ל בין לשמאי בין להלל קשיא למפרע וכה"ג הקשו התוס' בקדושין (ע"ט ד"ה שמואל) ובנדה שם. דלמה לא פריך לרב נמי ממקוה דטעמא דרב דאמר מצפרא נמי בגרה משום דליכא חזקה אבל אי הוה חזקה מודה רב ע"ש. דר"ל נמי כיון דלא פליגי בדינה של חזקה רק במציאות ואם הי' המציאות כשמואל היה מודה רב. וה"נ דכוותה ממש היה להקשות כאן להלל. ותירוץ התוס' דלעולם לרב נמי קשה רק דנקט לשמואל דפריך ליה בהדיא טפי. תירוץ זה לא שייך הכא. דהכא נחית תלמודא לדיוקא להקשות לשניהם לשמאי למפרע ולהלל רק וודאי מוכח דלמפרע לא קשה כלל להלל. ול"ד להתם דאין לרב שום קושיא בפ"ע יש לומר דנכלל הקושיא גם לדידיה משא"כ הכא. ולכאורה זה קושיא גדולה. ונפלאתי שלא ראיתי מי שעמד ע"ז. ועוד דבתירוץ דתרתי לריעותא לא מתורץ כ"א הקושיא של למפרע. אבל אין בזה תירוץ על הקושיא של וודאי דהלל. דאדרבה יש לתמוה מ"ט דמקוה וודאי. דבנא החזקה דטמא היה כ ע מודים לשמאי דאז חם יש רק החזקה דהיתרא כ"ע מודים דמוקמינן על החזקה עד שעה דאיתרעי אפילו היכא דהריעותא לפניך. כמ"ש התוס' (בד"ה דאיכא) להוכיח כן מנגע באחד בלילה ע"ש אלא משום תרתי לריעותא נופל ספק ודי שיהיה מספקינן (מדרבנן) אבל לא וודאי וכדמוכח מרש"י בעירובין (ל"ו) דמוקי במקוה שלא נמדד מעולם וליכא שום חזקה. מוכח להדיא דאבל אם היה חזקה. לא היה רק ספק כמ"ש ראיה זו במש"י סי' הנ"ל אלא דאיהו הוכיח מזה דבאמת גם רבנן דהכא ס"ל ספק. וז"א כמשי"ת בסמוך אי"ה. ולהיפוך קשה יותר דבתירוץ תרתי לריעותא עדיין אין מתורץ כלל למה באשה ספק דהכא אפי' בחד ריעותא די שיהיה וודאי. דלדידיה כיון דליכא בה רק חדא חזקה לאיסורא ואין לה חזקת טהרה. ומאיזה טעם יהיה ספק ולא וודאי. דבכה"ג אמרינן בכ"ד דאוסרים למפרע בוודאי. דהלא בלא ראוהו חי מבערב רבנן דמטמאים משום דל"ל חזקת חיים באמת מטמאים וודאי לשרוף. והתם נמי משום דליכא אלא חדא ריעותא כמו באשה. ועי' מהר"מ שם וצ"ל דהוי ספק רק מטעם שכתבו התוס' (ד"ה מעל"ע) דהוא משום לבו נוקפו ע"ש. ואם כן אין בטעם תרתי לריעותא מספיק כלל על הקושיא של וודאי. וממילא יהיה נשאר הקושיא גם על מקוה דאיכא חזקה ומ"ט וודאי. א"ו צ"ל דמזה מוכח דלקושטא גם במקוה ליכא חזקה וכנ"ל. ולהלל אשה ומקוה דמי להדדי דבשניהם ליכא חזקה ושפיר פריך להלל רק וודאי ולא למפרע. ושפיר מתורץ מטעם דתרל"ר רק על מקוה. ובאשה ספק צ"ל שהוא מטעם התוס'. וזהו דמקשה לשמאי מחביות. דר"ל דאלו ממקוה הוי אמינא משום דליכא חזקה גמורה דדינא הוא שיהיה וודאי ע"כ ממילא גם למפרע. אבל היכא דאיכא חזקה כמו לדידיה באשה הוי למפרע. וע"כ מקשה מחביות דג"כ איכא חזקה גמורה דהיה בודק תנן ודמי לאשה ומטעם תרל"ר הוי למפרע. ולרבנן דמסקינן דס"ל דבחביות נמי וודאי צ"ל דכר' יהושע ב"ל ס"ל דאמר טעמא (בבתרא צ"ו) דחמרא מתתאה עקר והוא שטעמו מלמעלה ולא ידע דמתתאה עקר כפירש"י ותוס' שם בהדיא ור"ל דאין כאן שום חזקה כמו במקוה (וא"ל דאיכא חזקה דיין מצ"ע גם בלא בדיקה. דז"א דוודאי הכא מיירי שבדק החביות בג' פרקים שבודקין את היין דבזמן זה אין ליין חזקה מעצמו דמצוי להתקלקל. וה"נ מורה לשון הרמב"ם שם דקאי על ג' פרקים) וע"כ ס"ל דה"נ וודאי הוא למפרע. ור"ש ושמאי דס"ל בחביות ספק היינו דס"ל כר"י שם דמעילאה עקר ויש חזקה בחביות

אלא דלפ"ז יהיה קשה על ההיא דגיטין (ל"א) במניח פירות דאמרו חולקין עליו חביריו דמקוה על ר"א ע"ש דלכאורה היה לומר דבמקוה וחביות דליכא חזקה ולכן ס"ל וודאי. וא"כ ממילא למפרע לעולם משא"כ בפירות אף דאיכא נמי תרל"ר העמד טבלים כו' ואבודים לפניך. עכ"ז לכ"ע רק ספק. דגם רבנן דחביות יודו דבפירות דאיכא חזקה בבדיקה ול"ד לחששא דחביות דהוי רק ספק מטעם התרל"ר כמו בחביות לר"ש דאיכא חזקה הוי רק ספק מטעם התרל"ר. וא"כ כיון דליכא רק ספק אפשר דס"ל נמי כר"א דלמפרע רק מעל"ע ומנין דחולקין כלל. וראיתי במש"י סי' הנ"ל שכ' דלשינויא בתרא דטעמא דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחלת טומאה כו' לשינויא זו באמת גם לרבנן דמקוה רק ספק. ולפ"ז ניחא דמוכח דחולקין. אבל יחידאה הוא ולא ראיתי בפוסקים מי שסובר כן. וגם דלדבריו קשה מאי מקשה תלמודא בקדושין (ע"ט) לשמואל דס"ל בבוגרת ספק ממקוה אליבא דרבנן. ואם גם לרבנן ספק שפיר שמואל כרבנן. וצ"ל לדידיה דמקשה רק לפי אוקימתא ראשונה בנדה דגמר מסוטה. וזה רחוק שיהיה מקשה לא לפי המסקנא. דעכ"פ היה לתרץ לשמואל דהוא דאמר כשינויא בתרא בנדה. אלא דאיהו עיקר דבריו אליבא דהרמב"ם כתב זה. אבל לכאורה יש סתירה גדולה לדבריו. מדכתב הרמב"ם פ"י דמקואות