דברי נחמיה אבן נזר קפט

הלכה ו' שני מקואות כו' וכן מקוה שנמדד כו' טמאות ואח"כ הלכה ז' כ' שני מקואות כו' ועשה טהרות הרי אלו תלויות ע"ש הרי לך להדיא כיון דכ' גבי טהרות שעשה אח"כ שהן תלויות מוכח שפיר דטמאות שכ' גבי טמא עצמו דטמא וודאי ולא ספק. ובאמת הקשה שם המשנה למלך מה טעם לחלק דטמא עצמו טמא וודאי ולא ספק והטהרות שעשה הן תלויות. אבל עכ"פ הרי בהדיא דהרמב"ם ס"ל דרבנן במקוה וודאי. אלא וודאי דגם לשינויא בתרא ס"ל דמצד תרל"ר הוי וודאי. וקשה כנ"ל מנין דחולקין בפירות

ולכאורה לפעד"נ. דהנה הרבה פוסקים תמהו על הרמב"ם דבמקוה פסק וודאי כרבנן ובחביות פסק ספק כר"ש ומזכי שטרא לבי תרי. ולפעד"נ דלק"מ דלפי הנ"ל דבמקוה מיירי דליכא חזקה וכדמוכח נמי להדיא מלשונו שכתב בפ"י מהל' מקוואות עד שיוודע זמן והי' שלם. הרי דמיירי בהדיא במקוה שלא נודע לנו בשום זמן לעינינו שהיה שלם וכנ"ל. וע"כ פסק דהוי וודאי. דזהו נמי טעמא דרבנן וככל הנ"ל וכבר נתבאר דזה נמי טעמא דרבנן בחביות דס"ל וודאי משום דס"ל כריב"ל דמתתאה עקר וגם בחביות ליכא חזקה ולפ"ז ל"פ רבנן בחביות רק במציאות היין שהטבע דמתתאה עקר. אבל לא בדינה של חזקה כלל. דאי הוי מודים במציאות דמעילאה עקר היו מודים דבחביות ספק. ולכן הרמב"ם דפסיקא ליה בטבע המציאות כר"י דמעילאה עקר וכמ"ש הכ"מ בהלכות תרומות פ"ה הל' כ"ד. וא"כ א"ז סתירה דפסק בחביות ספק. דגם מטעמייהו דרבנן מוכח דאם היה חזקה בחביות היה ס"ל ספק ול"ק מידי. ולכן במניח פירות (בהל' מעשר פ"ז הלכה ד') פסק נמי ספק והיינו גם אליבא דרבנן בחביות. דל"ד לחביות דמהבדיקה אין חזקה כיון דמתתאה עקר. אבל בפירות דחזקת הבדיקה ברורה גם לרבנן ספק כנ"ל. וניחא מ"ש ע"ז הכ"מ שהוא פשוט דקושית המל"מ שם מרבנן דחביות ליתא כלל. ומטעם הנ"ל. אבל לכאורה קשה לר"י דס"ל דיש חזקה טובה בחביות דמעילאה עקר א"כ למה צריך לטעם בהא דבג' ימים הראשונים וודאי יין משום דבריחא וטעמא דבתר טעמא אזלינן דאפי' דבתר ריחא אזלינן אבל לדידיה יש לומר דאינו חושש שמא עם סלוק ידים התחיל להריח כיון דלדידיה מעיקרא מתחלה יש חזקה לחביות כמו דבאמת חזינן דס"ל כן לר"א בפירות ולא חיישינן שמא עם סלוק ידים נאבדו משום דכל ספק תלינן באיחור הזמן ומוקמינן מתחלה על החזקה ואדרבה בפירות דא"א שיאבדו מעצמם בלי סיבה ע"כ היה לחוש למיד משא"כ בחביות דאפילו בחזקה דריחא מתחמץ מעצמו ע"כ יותר היה לתלות באיחור זמן כההיא דסכין לפי פלוגת' דהרא"ה והרשב"א הנ"ל). עכ"פ מזה מוכח דס"ל לר"י דבלא טעם זה לא היה מספיק מצד החזקה לסמוך לגמרי עליו והיינו דהיכא דאיכא חזקה נגד חזקה הוי ספק. ולכן בחביות כיון דבתר טעמא אזלינן מצד זה הוי בהכרח בג' ימים הראשונים ודאי ולאו מצד חזקה הוא כלל כ"א מצד ודאי וממילא בפירות דליכא כהאי סברא דודאי ואינו רק משום חזקה. והוי חזקה להדי חזקה וע"כ הוי ספק למפרע לעולם ולפי"ז צ"ל דגם ר"י מודה בפירות דלמפרע לעולם. וכמו"כ במקוה דג"כ ליכא סברא דודאי. לבד החזקה. וה"נ הוי ספק לעולם. ול"ד לחבית. והשתא ניחא דמוכח דחולקין על ר"א חביריו דמקוה. דטעמא דרבנן דפליגי על ר"ש הוא רק דלדידיה ליכא חזקה במקוה. ובחבית פליגי במציאות כנ"ל. אבל בלא"ה בעצם דיני חזקה ל"פ כלל. והיכא דאיכא חזקה נגד חזקה וליכא סיבה לתלות בודאי הוי ספק לעולם. וא"כ בפירות יהיה מוכח דס"ל למפרע לעולם מספק כמו דס"ל לר"ש במקוה. ויותר יש לומר דחביריו העיקר קאי על ר"ש אלא דממילא גם לרבנן כן. דגם מטעמייהו במקוה ובחבית יהיו מודים בפירות דספק לעולם משעה ראשונה

אמנם יש לומר דז"א. דא"כ יהיה קשה ממתני' דפ"ג דתרומות מ"א. התורם חבית של יין ונמצאת חומץ כו' אם ספק מתי החמיצה כו' הוי ספק כו'. והיינו כל הימים בשוה משעה ראשונה. וקשה בין לר"י ובין לריב"ל למה לא מחלק לכל מר כדאית ליה. דלשניהם רק בינתיים הוי ספק. ועוד אדמקשה הגמ' על ר"א דפירות דחולקין חביריו דמקוה. דהוא מודאי על הספק. וגם מטומאה לתרומה יותר היה טוב להקשות עליו ממשנה זו דתרומות שהוא מתרומה על תרומה. וגם מספק על ספק ולמפרע לעולם ונראה דצ"ל דמתני' מיירי בלא בדק תחילה כלל. ואם ספק כו' קאי שגם בשעה שתרם לא ידע. דלא נזכר במשנה בדיקה כלל. דיש לומר דמשנה זו מיירי באמצע השנה ולא בזמן ג' פרקים שבודקין. דאמצע השנה יש ליין חזקה בסתם ולא צריך בדיקה. וע"כ הוי ספק אפי' בלא בדיקה (וניחא דלא רמי' ממתני' זו על מקוה בריש נדה שם. דל"ד סתם חזקה דיין לסתם חזקת בדוק דמקוה הנ"ל. דבמקוה סתם החזקה תלוי במעשה ויש לומר שמא לא היה כלל המעשה כנ"ל משא"כ סתם חזקה דיין באמצע השנה הוא תלי בטבע. ובאיזו פעם ודאי היה יין) אבל עכ"פ פשוט דאינו חזקה ברורה כ"כ כמו חזקה דבדיקה חדשה דבשעת מעשה ולכן ל"ד נמי לבודק חבית דבריי'. שהוא חזקה ברורה ולא סתם חזקה וכיון דאינו רק ספק אפי' בג' ימים האחרונים צ"ל דס"ל למתני' דאין נ"מ בפלוגתא דריחא חלא וטעמא חמרא. אלא דמשום דחזקה להדי חזקה לחוד הוי ספק. ולפי"ז יש לומר דמידי טעמא בג' ימים הראשונים ספק הוא משום דמיירי בלא בדק וליכא חזקה ברורה רק סתם חזקה. אבל אם בדק די לנו שיהיה ספק מצד החזקה לחוד. ולאו מטעם דאזלינן בתר טעמא. דלא נזכר כלל מזה במתני'. וא"כ יש לומר דגם לר"י דס"ל בג' ימים הראשונים ודאי דהא רק משום חזקה דבדיקה לחוד והא דקאמר מטעם דבתר טעמא אזלינן הוא רק לדברי ריב"ל קאמר וכלשון הגמ' ואת"ל כו' דמשמע דלריב"ל קאמר ולדידיה לא צריך לזה. וא"כ הדקל"ד מ"ש פירות מחבית. דבפירות נמי היה חזקה טובה דבדיקה. ול"ד למתני' דתרומות ומנין דחולקין וכנ"ל

ונראה לחלק חבית מפירות וכמו"כ ממקוה. שהוא בין חששא דאוריי' מקודם שנולד הספק. לדבר שמקודם שנולד הספק היה רק לתאי דרבנן. דגבי חבית אינו רק טבל דרבנן. דקיי"ל כחכמים דיין וחומץ מין א'. ולחכמים יש לומר דגם בנתכוין ליין ונמצא חומץ הוי תרומה כמ"ש התוס' ביבמות פ"ט ד"ה קישות. דגם לרבי מדאוריי' הוי מין א' וכ"כ הכ"מ בה' תרומות פ"ה הכ"ב שאם תרם הוי תרומה דמדאוריי' הם מין א' עי"ש. ולפי"ז אף דבריי' דהיה בודק מתוקמא כרבי כמ"ש הר"ש שם. אבל עכ"פ פשוט דהוא רק טבל דרבנן. וא"כ הכא דגם קודם שנמצא ריעותא וספק היה רק טבל דרבנן. וכיון שיש בזה גם חזקה דבדיקה לר"ש וכן להרמב"ם דס"ל דהמציאות דמעילאה עקר כר"י ואף לרבנן היה כן וכנ"ל. א"כ בחששא דלתאי דרבנן ודאי סמכי' לגמרי על החזקה בג' ימים הראשונים. משא"כ בפירות וכמו"כ במקוה לר"ש דיש חזקה והוי ספק משום חזקה להדי חזקה והוי עתה ספק דרבנן אבל עכ"פ הספק הוא על הזמן שהיה איסורא דאוריי' ממש דקודם שנולד ריעותא היה איסור דאוריי' ממש. ע"כ למפרע לעולם מספק. היוצא לנו מכל הנ"ל דהיכא דחזקת קמא דאיסורא נסתלק לגמרי סמכי' לגמרי על החזקה בשעות הראשונות עכ"פ. ולא בעינן שיהיה מוכרע צד ההיתר לקולא. ובנד"ד במשאל"ס דחזקת א"א דאוריי' נסתלק לגמרי וגם קודם שנמצא ריעותא ושנתלה שמיד נחתך הרגל ג"כ אינו כ"א איסור דרבנן (דמיירי בשהה כדי שת"נ). שפיר יש להעמיד על חזקת הגוף בשעות הראשונות. ודמי ממש לההיא דחבית: ודברי קדשו דמר אבא הגאון זצ"ל נכונים וברורים למאד: