דברי נחמיה אבן נזר קפז

בטהרות ובגוונא שנמצא חסר מיד אחר הטבילה. כמ"ש דצריכין לדון עליו אם יאכל בקדשים. ומסברתו זו ממילא מובן דאבל בגוונא שכבר יצא בהיתר והיה אוכל בקדשים ונתוסף לו חזקה של עצמו שהיה מוחזק כבר בהיתר שוב לא שייך עוד להעמיד בחזקת קמא דטמא שכבר אבדה ונתבטל ממנה כנ"ל. אלא דבעיקר הדקדוק שלו מלשון הגמרא אדם זה כו' ולא קאמר סתם טמא זה כו' תמהני דבאמת בתוספתא שהביא הר"ש פ"ב דמקוואות ובירושלמי פ"ח דתרומות שזהו המקור. שם נא' באמת סתם טמא זה. וממילא אין לחלק כדבריו. ואם נא' דכוונתו דלהכי דקדקו בגמ' לשנות הלשון כדי לחלק בין אדם לכלים. וא"כ בתוס' ובירושלמי הל' סתם צ"ל שהוא כדי שלא יחלק. ומאין לו לחדש פלוגתא בין בעלי הגמרא. ובתוספ' גופא ראיתי הלשון בדר"ע הואיל ומקוה זה בחזקת טומאה כו' (והוא לשון חדש ותמוה וית' לקמן אי"ה). אבל סברתו אמיתית דדבר שצריכין עתה לדון עליו אם ישתמש בטהרות וודאי יש להעמידו בחזקת קמא. אבל אין לחלק בין אדם לכלים בזה כיון דחסירה לפניך ומקוה איתרעי ממילא גם מה שטבל בה איתרעי כסברת התוס'. אבל בנמצא חסר בזמן ארוך אחר הטבילה ונתחדש לגברא עוד חזקה של עצמו שיצא בהיתר והיה משתמש כבר בטהרות. חזקה זו לא איתרעי כלל. דדינא הכי דחזקה זו מה שביד אדם אין להוציא כ"א בראיה מבוררת כנ"ל. ולא אדע איך להעמיד סברת התוס' דגם בכה"ג שנמצא חסר בזמן ארוך אחר הטבילה שנא' גם בזה אדם איתרעי ולדחות חזקתו גם משעה ראשונה מטבילתו שמיד אחר המדידה. והוא תמוה מאד לכאורה

ועוד דלכאורה יש לומר בזה דהוי חדא במקום תרתי תרי חזקה להיתר. חזקה דמקוה דמעיקרא וחזקה שנתוסף לאדם עצמו שהיה מוחזק כל המשך בהיתר. ממילא מצד חזקה זו של עצמו נתבטל חזקת קמא וכלא היה כל המשך. ולא נשאר רק חדא דחסר לפניך. והוי חדא במקום תרתי. וראיה ברורה לזה לכאורה דכה"ג ממש מוקמינן בכתובות (ע"ו) גבי מומין. דלאשה יש תרי חזקה והוי חדא במקום תרתי. והקשה הריטב"א שם דלבעל נמי יש עוד חזקה קמא דממונא. ותירץ כיון שחיובו ברור לפניו שכנסה ונתחייב לה כו' ע"ש. ולכאורה גם הכא איכא תרתי לריעותא חזקה קמא דממונא ומומין לפניך. וא"כ אף שוודאי כנסה אין זה ברור שנתחייב דיש לומר דבמומין כנסה. כמו דאמרינן במקוה אף דודאי טבל אין זה מדחה חזקת קמא דטמא דבמקוה חסירה טבל כדברי התוס'. אלא וודאי כוונתו מובן דכיון דבשעה שכנסה היה אז בשעתו חזקה ברורה שנתחייב וכבר יצא בחזקה זו כל המשך וממילא נדחה ונתבטל אז לגמרי מחזקת קמא דממונא ולא נשאר עכשיו רק חזקה דמומין לפניך ע"כ תרתי דידה עדיפי דהוי חדא במקום תרתי. וה"נ דכוותה

והנה לכאורה היה עולה על דעתי לומר דבאמת זה גופא טעמא דפלוגתא דר"ט ור"ע במקוה בקדושין (ס"ו) דהקשו התוס' והרשב"א ושאר מפרשי' על משל דר"ט מבן גרושה ור"ע מבעל מום דאין לזה שייכות לעיקר מחלוקתם שהיא בספק חסר. ואיך משיאו משל בידוע שהיה וודאי חסר. ותירוץ התוספות דבתרתי פליגי הוא דחוק ונתקשו המפרשי' בתירוץ זה. ולפ"ד לכאורה לא זכיתי להבין הקושיא מעיקרא דאלו היה ממשל משלים על חזקת המקוה וחסרונה שפיר היה קשה. אבל באמת ר"ט בא לדון על ר"ע דאזיל בתר חזקת קמא דגברא שהיא ג"כ חזקה וודאית דוודאי היה טמא ועל חזקה זו הוודאית הוא משיב לו מנודע שהוא בן גרושה דעכ"ז לא מהני חזקת הוודאי דכהן לפסול הקרבן כיון שכבר יצא בהיתר. אף דוודאי פסול וחזקה היה בטעות חזינן דגזיה"כ הוא דמה שיצא בהיתר קאי לעולם בחזקתו. וה"נ וכש"כ גברי כיון שכבר יצא בהיתר. לעולם הוא בחזקתו אף דנא' דוודאי היה טמא ולא שייך בזה חזקת קמא כמו חזקה דביד אדם כו' כנ"ל. ור"ע השיב ראיה מבע"מ דחזינן דאזלינן בתר חזקת קמא של הוודאי. והמשל דומה לנמשל אלא דלפ"ז צריך טעם מ"ט הודה לר"ט דאכתי איכא לדחות דבע"מ וודאי הוא פסול משא"כ חזקת טמא דגברא עכ"פ עכשיו ספק. וכש"כ לשיטתו דאזיל בתר חזקת המקוה כנ"ל

והנלפע"ד בסוגיא זו. דחזקה דמקוה מיירי שהיה בחזקת סתם בדוק. ולא שהיה בשום זמן מדידה ברורה לעינינו. וכלשון הברייתא בקדושין שם שהיתה עומדת בחזקת שלימה. משמע דרק עומדת בחזקת סתם ולא שנמדד בשום זמן לעינינו. ומובן נמי מלשון רש"י בגיטין (ל"א) שפי' מקוה שהיה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר. וניכר היטב שדקדק ונמדד לאחר זמן כו' כדי שלא נטעה דונמדד קאי על בדיקה ראשונה אלא דקאי על בדיקה אחרונה שנמצאת חסירה ועל תחילתה פי' בהדיא שהיה רק בחזקת שלם. דר"ל בסתם חזקה ולא חזקה ברורה לעינינו. וז"ב למעיין. וא"כ יש לומר דס"ל לר"ע דכה"ג כשנמצא ריעותא סותר לגמרי החזקה. דהריעותא מטיל ספק שגם בתחלה לא היה חזקה ומתחלה חסירה ולא שנתחדש הריעותא אח"כ. דכיון שחסירה לפנינו אמרינן שלא נבדק מעולם. וכמו דקיי"ל דלא סמכינן על חזקה התלוי במעשה כההיא דבכורות (כ'.) לרבנן ברוב התלוי במעשה ולמדו הפוסקים דכש"כ חזקה כדאיתא בר"ן פ"ק דחולין והרשב"א והרמב"ן במלחמות פ"ב דקדושין שכתבו דיש לומר שלא היה כן המעשה. וכה"ג כתב הס"ט בסי' ק"ץ ס"ק צ"ג בסוף דבריו שם. להפוסקים האומרים דהרגשה דאורייתא ובלא הרגשה תלינן דמעלמא אתי. וגם בבדקה קרקע עולם דמסקינן בגמרא דמיבדק שפיר תלינן נמי מעלמא. וכתב דמיירי שלא בדקה הקרקע ממש לעינינו אלא שהיה הקרקע בחזקת סתם בדוק ע"ש. (דהיה ק"ל על בדיקה לעינינו לומר שאין זו חזקה ולכן פירש שהוא סתם חזקה התלוי במעשה די"ל שמא לא היה כן המעשה). וכן כתב הב"ח בתשו' סי' א' שהביא ראיה מבדיקת חמץ ולא סמכינן אחזקת בדוק דבית כיון שאינו אלא ע"י מעשה וכבר אפשר ע"י סבה שלא בדק ע"ש (ולפ"ז יש לומר גם הב"ח שהובא במג"א באו"ח סי' ח' ס"ק י"א לענין ציצית מיירי נמי שהיה בסתם חזקה ולא שבדקם לעינינו). וה"נ דכוותי' במקוה שהיתה עומדת בסתם חזקת מדוד. ודומה לסברת הב"ח והס"ט בחזקת בדוק דבית וקרקע עולם דאין זו חזקה גמורה. דרק בליכא ריעותא סמכינן גם אסתם חזקה אבל בכה"ג שנמצא ריעותא לפניך מחליש כח החזקה מעיקרא לומר שמעולם היא חסירה. ושפיר אזל ר"ע בתר חזקת הטמא דלא נודע במה טבל. וכן מוכח להדיא בירושלמי בפ"ח דתרומות בדר"ע שא' אדם זה כו' לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע שנטהר. ולשון עד שיוודע כו' מוכח דמיירי במקוה שלא נודע חזקתה בבירור ולכן הוסיף הרמב"ם על לשון המשנה במקוה שנמדד כו' עד שיוודע זמן שנמדד והיה שלם. הרי בהדיא דמיירי שלא נודע לנו בשום זמן שהיה שלם. ולפ"ז ניחא לשון התוספתא הנ"ל בדר"ע הואיל ומקוה זה בחזקת טומאה כו' דלכאורה קשה מה שייך על מקוה חזקת טומאה ולפי הנ"ל ניחא דמיירי שלא היה לה חזקה כיון דתלוי במעשה. וכה"ג מה שחסירה הוי חזקה בוודאי שכן למפרע (כשעת מציאתה לדעת הרמב"ם הויא חזקה דאורייתא) ע"כ שייך עכשיו לומר גם על המקוה חזקת טומאה. והשתא ניחא המשל דר"ע מבע"מ שהוא בוודאי חסר. וכן ר"ט השיב עליו מב"ג לפי סברתו. וטעמא דר"ט דאזיל בתר חזקת המקוה אפשר יש לומר דס"ל דגם סתם חזקה הוי חזקה גמורה. דההיא דבכורות קאי לפי אוקימתא דרבינא. אבל לאוקימתא דרבא שם גם רוב התלוי במעשה הוי רוב ע"ש. ה"נ בחזקה. וזה הלשון בדר"ט בירושלמי דתרומות שם עד שיוודע שחסר. ור"ל) דמתחילה ידענו בבירור שלא היה חסר ולכן מוקמינן אחזקה עד עת שחסר בוודאי וזה שבא לדון על ר"ע מב"ג בדבר שוודאי חסר. היינו דקא פריך עליה גם לטעמו נהי דאין חזקה אבל