דברי נחמיה אבן נזר קפו

וכולא כלא וכאין נחשב קמיה חזקת היתר שנכנס תחתיה ולכאורה זו קושיא חזקה

אמנם סברא זו שחידש הרא"ש משום הואיל כו' במחלוקת שנויה בין האחרונים ואומרים דהרא"ש עיקרו לאו אהא סמיך. והתבו"ש בסי' י"ח ס"ק כ"ט אף דבנה יסוד לסברא זו מההיא דכתובות כ"ד גדולה חזקה דגבי כהנים דאין לב"ד לאסור מה שנהוג היתר אפי' במקום ספק שהיה החזקה בטעות כפי' רש"י שם אין אני יכול לאסור עליכם מפני שהוחזקתם. אבל גם איהו שדי בה נרגא דבסכין צ"ל דסברא זו מיירי דווקא באופן דיכולים לתלות הפגימה באיזה סיבה בוודאי. ויצא לו זה מכח קושית הב"ח דסותר הרא"ש למ"ש בפסקיו דפסקינן כר"ח בשיבר עצמות בוודאי ולא לתלות בספק שיבר (כמו בנאבד). אמנם לפעד"נ דאין זו סתירה וכפי מ"ש לעיל דהטעם בשיבר עצמות משום שעי"ז הוי כנאבד וליכא קמן לברורי. א"כ פשוט דלפ"ז בעינן שיהיה בוודאי שיבר. דבלא"ה הרי בכל שעה איכא קמן לברורי וחסר בדיקה אחרונה מצה"ד שהוא לכתחילה משא"כ בדיעבד בנאבד ממש די לנו לתלות ע"י ספק שיבר דעיקר הקולא משום דנאבד לחוד וליכא לברורי ועוד נ"ל דטעמא דהרא"ש דמתיר בנאבד אפי' בנמצאת פגומה. דלאו משום רק שבשעת מעשה שיצא מאתנו יצאה בהיתר משום דליכא לברורי לחוד. אלא דר"ל משום שעל חזקה זו היה כבר מוחזק בכשרות. והיו אוכלים הבשר בפו"מ. וע"כ שוב אין להוריד דבר ממה שהיה מוחזק בפו"מ. (כמשי"ת לקמן אי"ה). וכההיא דכהנים אף שנפל ספק שהיה חזקה בטעות. אך הטעם כיון שהיו אוכלים בפו"מ. משא"כ הא דפסק הרא"ש כר"ח בשיבר עצמות דהכא לא היה עדיין מוחזק במעשה בפו"מ וליכא הכא רק משום דליכא לברורי א"כ בעינן בוודאי שיבר לכה"פ ולא שייך לומר הסברא דליכא לברורי משום ספק שיבר

אבל עדיין קשה דהרי לתלות בספק שיבר בעינן עכ"פ גם בנאבד כמ"ש הרא"ש בעצמו שם. ומסוגיא דכהנים הנ"ל לכאורה משמע דאפי' אין לנו במה לתלות הריעותא ג"כ סמכינן לקולא. ואדרבה דכהנים חזקתן מעיקרא ג"כ לא הוברר מעולם. והנה באמת לכאורה זה תמוה דהיכא מצינו לסמוך על חזקה כזו שלא נתברר ומעולם הוא בספק (ולכאורה זה יותר גריעא מחזקה דגבינות לסברת התוס' בנדה). וכש"כ למאי דמסיק שם דגדולה חזקה משום דהשתא איכא לחוש לחששא דאורייתא. וכש"כ ללי"ק דהותרו בתרומה דאורייתא ממש. וכ"ז לכאורה פלא דלא מצינו לסמוך על חזקה גרועה כזו שמעולם הוא בספק. והרי חזינן בהו גופא דלמ"ד מעלין מנש"כ ליוחסין והיה להם בגולה חזקה ליוחסין והורידום כקושית התוס' שם וכמ"ש הרשב"א שם דמזה מוכח דאינה גדולה. וגם לתירוץ התוס' דאיתרע חזקתם ולכו"ע אין מעלין. ולפ"ז וודאי קשה א"כ מ"ט לא הורידום מטעם זה גם מתרומה ומ"ש הא מהא. גם קשה מה דמקשה תלמודא מאי גדולה חזקה. דכלום חסר זה גופא דלגבי תרומה מוקמינן להו בחזקתייהו ואע"ג דמיוחסין הורידום משו' דריע חזקתייהו (לפי' התוס'). שפיר הוה רבותא רבה בתרומה. לכן נראה דהפי' בחזקה זו דלאו משום חזקת קמא הוא ככל החזקות. אלא דהפי' כמו דאמרינן חזקה מה שביד אדם הוא שלו. וביאר זה בתשו' חתם סופר אה"ע סי' פ' דלאו מצד חזקה הוא. דהרי מיירי אפי' שהמוחזק בעצמו מסופק בחזקתו. אלא דר"ל דספיקו עצום כ"כ דאין לנו כח להוציא מה שבידו כ"א בראיה ברורה ממש ע"ש. וה"נ דכוותה בכהנים דאפי' בעצמם מסופקים בחזקתם אבל מה שהיו מוחזקים בהיתר אכילה ספיקו עצום כ"כ דאין כח ב"ד להוציא מידם. ולפ"ז ניחא דליוחסין שחזקתן היה רק מצד מנש"כ אבל לא בפו"מ דבגולה ליכא יוחסין. ולכן השתא דאיתרעי חזקתם שפיר הורידום אבל בתרומה דהיה בידם והוי אכלי בפו"מ. אין כח ב"ד יפה להוציא מידם. ולזה ניחא נמי דלא אמרינן דזה גופא הוה גדולה חזקה דאע"ג דריע חזקתייהו והורידום מיוחסין כפי' התוס' עכ"ז מוקמינן להו בחזקתייהו גבי תרומה. דאין זה רבותא דבחזקה זו מה שבידם היתר שאין להוציא אין נ"מ בזה אם ריע ואיתרעי חזקתם. דעכ"פ ספיקו של ההיתר עצום ואין להוציא. ולכן מוקמינן כיון דאיכא לחוש לחששא דאורייתא. והיה הסברא נותן מצד חששא זו לגדור מלתא ולהורידם. לזה אמרינן רבותא דגדולה חזקה זו ואפי' בכה"ג אין להוציא מחזקה שבידם היתר. ולפ"ז אין מקום להשגת המקומ"ח סי' י"ח דבכהנים ליכא ריעותא לפנינו משא"כ בסכין כו'. דזה אינו דלפי' התוס' גם בכהנים איתרעי חזקתם ומיוחסין באמת הורידום מטעם זה אבל מתרומה גם בכה"ג אין להורידם מטעם הנ"ל. ועוד דבכהנים לא שייך זה דאם היה ריעותא לפנינו בכהנים כמו בפגימה דסכין. א"כ הרי נתברר שאינם כהנים כלל בוודאי. אבל בריעותא דפגימה דסכין עדיין הכל עכ"פ ספק. ומסקנין דאפי' דאיכא לחוש לחששא דאורייתא אין כח להוציאם מחזקתם. וה"נ בנאבד הסכין בלא בדיקה אחרונה חזקתה בספק אבל כיון דכבר בדיעבד סמכו על החזקה דבדיקה הראשונה ויצא בהיתר. חזקה זו שהיה נהוג היתר כחו עצום ורב הוא שאין לב"ד להוריד. ולא בעינן כלל לחפש ולמצוא טעם וסברא במה היה חזקת ההיתר. דחזקה זו מאליו ומעצמו חזק הוא כנ"ל גבי כהנים ולפ"ז נראה דמ"ש הרא"ש לתלות דאימר שיבר כו' הוא רק לרווחא דמלתא והיינו דלא תימא כיון דפגומה לפניך ולחוש כסברת הרשב"א שא"א שיפגום מעצמו. א"כ היה מזה ראיה ברורה לכאורה שהיה פגום מתחלה מן העור כמ"ש הפר"ח שם וכקושי' הגמ' ואלא במאי איפגם. ובראיה ברורה בוודאי מוציאים גם מה שביד אדם כנ"ל. ע"כ כתב דעכ"פ אין זה ראיה דאימר שיבר כו'. ומש"ש בזה כיון דאיכא עוד ספק יש לומר דסבירא ליה כסברת הרא"ה דסכין אפשר שיפגום עצמו. אלא אפי' לחוש לסברת הרשב"א. איכא עוד ספק דשמא שיבר. ובר מן דין נראה דעכ"פ לא הוצרך הרא"ש לתלות בספק שיבר דזה רק גבי סכין צריך לזה. דאם לא נתלה בעצמות א"כ צריך לתלות עכ"פ דבמפרקת נפגם לסברת הרשב"א הנ"ל דא"א שיפגום מעצמו. ונמצא דקודם שנאבד והיה בחזקת היתר היה ברור לנו שהיה פגום מקודם שיצא בהיתר אלא שאתה דן אימת נפגם אם מהעור או ממפרקת וא"כ הרי נאבד ויצא מתחלה מאתנו מספק ולא בחזקה כלל ע"כ מוכרח להמציא סברא דאחר שנאבד נפגם ומתחלה יצא בחזקת היתר ממש ועל הספק דעתה אין להוציא מחזקת היתר דתלינן אימר שיבר אחר שנאבד. אבל גבי מקוה דמיד שיצא מן הטבילה הרי יצא בחזקת היתר מבורר בלי שום ספק בשעת מעשה כלל דלא בעינן בדיקה אחר טבילה כנ"ל ויצא בהיתר בוודאי. ואח"כ שנולד ספק בחסירה אין להוציאו מחזקתו שהיה מוחזק בהיתר. ולא בעינן כלל במה לתלות ההיתר. וסברא זו כתב מר אבא הגאון ז"ל בחלק יו"ד סי' א' לחלק שוחט מסכין ע"ש. ואין להאריך דכבר גם המקומ"ח הביא ראיות רבות לסברא זו ממקומות אחרי' מש"ס. דחזקה זו מה שיצא בהיתר אין כח ב"ד להוריד. ועפ"ז וודאי קשה טובא על הא דמקוה. ותירוצי התוס' דמצד דמקוה איתרעי גם הטובל בה איתרעי זה היה טוב לדחות רק דבר שלא היה נהוג בו היתר עדיין על חזקת הטבילה כמו כלים שעדיין לא נשתמשו בו טהרות אבל גברא שיצא בחזקת היתר מכבר והיה משתמש בטהרות דלבד חזקת המקוה נתוסף לו חזקה של עצמו מה שבידו שהיה מוחזק היתר בידו. ה"נ דיש לומר עליו דספק שנולד על המקוה הרי אתה בחזקתך במה שהיית משתמש כנ"ל בכהנים. ובמשכנות יעקב חלק יור"ד סי' ט"ז ראיתי שכתב להיפך דבאדם יש להחמיר יותר מבכלים ודקדק מלשון ר"ע בקדושין דאמר אדם זה כו' ולא קאמר סתם טמא זה דהוה קאי בין על אדם בין על כלים א"ו דדוקא על אדם דצריכין לדון עליו בעצמו ע"כ מוקמינן על חזקת טומאתו שלא יאכל בקדשים משא"כ בכלים דבעצמם אין נ"מ כו' ע"ש ומחילוקו ממילא מבואר דמיירי באדם שעדיין לא נשתמש