דברי נחמיה אבן נזר קפה

ואיך שיהיה עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל כהרא"ה והרמב"ן בזה דהפלוגתא דר"ח ור"ה היא רק לענין דיעבד וליכא קמן דלר"ח בדליכא קמן סמכי' אבדיקה ראשונה. אבל בדאיכא קמן הכרעת הפוסקים כהרשב"א דגם לר"ח בלא בדיקה אחרונה אין להסכין חזקה. ואין להבשר חזקת היתר. וכן פסקוה בטוש"ע סי' י"ח להלכה. והיינו פשוט דזהו גם אליביה דר"ח דכוותיה נקטינן וע' ט"ז וש"ך שם

ולפי"ז לכאורה יהיה תמיה גדולה מה דמסקינן והלכתא כר"ח ובשיבר עצמות. דמאי מהני שיבר עצמות. דלהפוסקים הנ"ל דלר"ח נמי בדאיכא קמן אין לסכין חזקה בלא בדיקה אחרונה והבשר עדיין בחזקת איסור. א"כ הכא דמיירי בלא בדק אחר שחיטה כדפירש"י והרי איכא קמן. א"כ הבשר עדיין בחזקת איסור. ואם היה בא לשאול אפי' אחר ששיבר עצמות רק קודם שראה שנפגם היינו מורים איסור. ואיך אחר שראינו שנפגם נא' בהמה לא איתרעי כי איך שייך לומר לא איתרעי במקום שלא היה מעולם שעת הכושר בדאיכא קמן ולא נבדק כדינו

אלא דצ"ל דטעמא דשיבר עצמות בנתיים. דאז הוי כליכא קמן. דא"א לברורי איך היה קודם ששיבר. והוי ממש כנאבד הסכין וליכא קמן. וכסברת הרא"ה בבד"ה ד' ב'. שכ' דאין לך אבידת סכין גדול מזה דשיבר עצמות עי"ש וכיון דהוי כליכא קמן ע"י שבירת עצמות מתירי' בלא בדיקה אחרונה. אמנם הרי גם בנאבד הסכין דמתירי' מטעם דליכא קמן. לרוב הפוסקים זהו דוקא בלא נמצא אח"כ פגומה. כמו שהוכיח הפר"ח בסי' י"ח סקכ"ג בדעת הרשב"א. דבכ"ד בדבריו נתן טעם בנאבד משום דאין ריעותא לפנינו. מוכח שפיר אבל אם היה נמצא פגומה לא היינו תולין לקולא. וכל האחרונים לא דיברו נגדו בזה וכן משמע מכל הפוסקים זולת הרא"ש בתשו' מתיר אפי' בנמצא פגומה. וא"כ אפי' שנא' שע"י שבירת עצמות נעשה כנאבד. אבל הכא דמיירי בנמצא פגומה א"כ אין לתלות לקולא משום דא"א לברורי וליכא קמן וכמו בנאבד כנ"ל דבנמצא פגומה אסורה. ולכן נראה דזהו הטעם שכתבו הפוסקים דגם במסקנא הטעם משום דעצם ודאי פוגם. דמטעם זה דעצם עושה פגימה בודאי ממש בלי ספק א"כ הוי כמו שלא נמצא פגומה ודמי לנאבד ולא נמצא פגומה. ע"כ תלינן לקולא גם בנמצא פגומה דאין פגימה זו ריעותא כלל. רק דלבסוף ר"ל אף דבאמת עדיין איכא ספק בסכין שמא במקום שפגמו העצמות היה פגימה ע"י עור ג"כ. ועל ספק זה הוא דמסקינן בהמה נא איתרעי. דזה א"א לברורי ושוב הוי כליכא קמן. וא"כ גם במסקנא לא נדו מסברא דעצם ודאי פוגם. אבל צריך גם לטעם דבהמה לא איתרעי דבלא"ה עדיין איכא ספק. ושניהם צריכי. (והרשב"א במשה"ב שם שדחה דברי הרא"ה דעצמות פוגמים בודאי. נראה דצריך לדחוק בדבריו דרק אליביה דר"ה קאמר דלא ס"ל עצם ודאי אבל לר"ח דקאמר בהדיא עצם ודאי פוגם מודה הרשב"א דס"ל לר"ח כן. או מצד שמצוי לפגום כמש"ש מצד זה נמי יש לומר דהוי כליכא פגימה. ותדע דכ' שם דכששיברו בידים גם ר"ה מודה דכשר דאפי' ספק אין כאן כו'. ולכאורה תמוה דעדיין גם בזה איכא ספק שמא במקום פגם שיברו כנ"ל (דמיירי דלא בדק אחר שחיטה). אלא ר"ל כיון דאז ודאי לר"ה א"א לברורי והוי כליכא קמן וכנאבד. דלדידיה גם ר"ה מכשיר בנאבד. אבל לר"ח דא' בהדיא עצם ודאי פוגם ואפי' מצד שמצוי לפגום לדידיה. תלינן שודאי ממש פגם. ע"כ מצד סברא זו תלינן לקולא דחששא שמא במקום פגם פגמו זהו א"א לברורי והוי כנאבד. דהרשב"א בכ"ד בדבריו מדמי להדדי נאבד הסכין לשבירת עצמות מוכח דס"ל דמחד טעמא הוא כנ"ל)

ומעתה מידי טעמא דבחזקה יהיה בעינן תליית ההיתר בקרוב לודאי הוא דוקא רק גבי סכין. דמצד דאיכא חששא דעור ע"כ אין בו חזקה כלל לכתחילה. משא"כ במקוה דליכא מידי במה לחוש וחזקת הבדיקה בסמוך לטבילה הוא דבר ברור וחזקה טובה. דלהכי גם באיכא קמן אין שום חיוב בדיקה אחר טבילה. א"כ הכא אף דליכא במה לתלות בקרוב לודאי תליית ההיתר היה לומר ג"כ דגברא לא איתרעי. ותרל"ר לא אמרי' בשני גופים דומיא דסכין

והרשב"א בתה"א תירץ דאלימא ריעותא דמקוה לאורועי לאדם כיון דליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא. אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה כיון דעור ספק ועצם ודאי כו'. והוא כעין פי' התוס'. ומלבד שקשה כנ"ל. לדידיה קשה ביותר דלדידיה יש לומר דהא דבסכין בעינן לתלות שיהיה מוכרע צד ההיתר. משום דס"ל דבלא דבר הגורם א"א שיפגום מעצמו כמ"ש במשה"ב הנ"ל. ובהכרח היו דנין עליו שנפגם ע"י איזה סיבה. ע"כ בההכרח הוי חיישינן לעור אף שהוא סיבה רחוקה. ע"כ צריכי' לתלות הפגימה בודאי דעצמות שיהיה מפיק מחששא דעור. משא"כ במקוה שמעצמה מתחסר בלא דבר הגורם. ע"כ בכה"ג יש לסמוך על החזקה ושאחר זמן נתחסר. דלפי"ז מ"ש במקוה ליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא. והוא תמוה וכלפי לייא דמידי טעמא בסכין דבעינן מידי למיתלי באח"כ הוא רק מצד דיש במעיקרא חששא דעור כנ"ל. משא"כ במקוה דבבדיקה הסמוך לטבילה ליכא שום חששא במה לחוש. א"כ להיפוך איכא למימר כיון דליכא שום סיבה למיתלי ביה במעיקרא טפי מדהשתא. למה נוציאנו מחזקה חנם. ויותר יש לתלות באיחור זמן כבכל חזקה. דזהו דאמרי' בכ"ד דמעמידים ספק על חזקתו. וכ"ש למ"ש הרשב"א במשה"ב שם עוד טעם בסכין דבדיקת' קשה ותלוי בכוונת הלב דאירע שיבדק כמה פעמים ולא ימצא פגימה ובאחרונה הכין לבו והרגיש. ולא שהפגימה נתחדש עתה אלא שגם מתחילה היה רק שלא הכין לבו כו' עי"ש. ולפי"ז יש בכח הריעותא להטיל ספק בשורש החזקה שלא בדק מעולם. משא"כ במקוה פשוט דאין בכח הריעותא להטיל שום ספק בעצם הבדיקה ולזוז כמלא נימא מתחילתה ובראשונה בשום פנים. רק דהספק נולד ונתחדש אח"כ בזמן מתי נולד הריעותא אחר הבדיקה. ובכה"ג ודאי יש לסמוך על החזקה כבכ"ד ואח"כ כו'

מיהו אף אם יהבינן לכל תירוצי התוספות. עדיין לא הונח לנו מצד אחר ע"פ מה שחידש לנו הרא"ש בתשו' (כלל כ' סי' י"ד) בטעם דמכשיר בנאבד ואפי' בנמצא פגומה אח"כ. משום הואיל ויצא בהיתר. והט"ז והש"ך חיזקו וביאר הטעם והסברא דכיון דבשעה שנאבד היינו מתירים בלא בדיקה כיון דליכא קמן ובדיעבד. וא"כ יצא הבשר בחזקת היתר והיה להבשר שעת הכושר וע"כ אף דעתה נמצא פגומה אין להוציא הבשר מחזקת היתר שהיתה עד עכשיו. ולפ"ז במקוה נמי היה ניחא תירוצי התוס' רק בגווני אם הי' מיירי בנמצא חסר מיד ממש אחר הטבילה. ולא היה עדיין לגברא שעת הכושר וזמן בהיתר. ועל אותה שעה אתה דן עליו שפיר מוקמינן ליה על חזקת טמא שהיה עכשיו. משא"כ בנמצא חסירה בזמן ארוך אחר הטבילה. וכל המשך היה בחזקת היתר ושעת הכושר דהכי נמי נאמר הואיל ויצא בהיתר. וק"ו נמי הוא דבסכין מה שיצא בהיתר הוא רק מצד חסרון המציאו' בלבד דליכא קמן. אבל מצה"ד אם היה באפשר לבדוק היינו מחוייבים לבדוק. א"כ לא שייך כ"כ לומר שיצא בהיתר מצד הדין. משא"כ במקוה שאפי' שהיא לפנינו ואין שום מניעה וחסרון מצד המציאות אבל הדין פוטר לגמרי מלבדוק אפי' לכתחילה. ואם היה בא לשאול קודם שנמצאת חסירה אם לבדוק היינו מתירין אותו בלא בדיקה. א"כ הרי בוודאי מיקרי זה יצא בהיתר מבורר גם מצד הדין ואלימא מיצא בהיתר דסכין שאינו מצד הדין ממש רק משום דיעבד. ואיך שייך בכה"ג לומר עליו מחזקת טמא אל תוציאנו. דלא עתה באת להוציאו דכבר יצא ממנו וחזקת טמא כבר אזלה ונתבטל ממנו