דברי נחמיה אבן נזר קפד

מוקמינן על החזקה וסיים אלא שבזה לא דיברה המשנה. והוא תמוה. דלכאורה בהדיא מבואר להיפוך בגיטין (ל"א:) מהד"ת מעל"ע קמ"ל למפרע. ופשוט דקאי שם גם על מ"ד מעל"ע של הנחה. וכיון דלמ"ד זה לא פליגי רק במעל"ע קמא. ממילא צ"ל דקמ"ל למפרע דקא' היינו על שעה ראשונה ממש וכלשון לעולם שברש"י שמורה כן. ולכאורה צע"ג. אלא שקשה למה לא יהיה כן כדבריו וכנ"ל

ואחר ההנחה הנ"ל דתלמודא חזרה מסברא דחסר ואתאי לכאורה אין לנו שום תירוץ מרווח על הקושיא העצומה של התוס' לחלק מקוה מסכין. דתירוץ התוס' דס"ס כבר דחה הרשב"א בתה"א וגם הגאון כו"פ דחה זה שהוא באונס חד עי"ש. ורוב האחרונים שסמכו על התירוץ דעצם ודאי פוגם כאשר האריך הגאון בפר"ת סי' א'. לבד דלכאורה אינו מוסכם מכולם. דהר"ן בחידושיו לחולין כתב דלמסקנא דאמרו סכין איתרעי כו' איעקר מילתא קמייתא דעצם ודאי פוגם. ומה שנסתייע הפר"ת מדקדוק דלא אמרו בלשון אלא כו'. הרי גם הר"ן הרגיש בזה. ועכ"פ לא חש להדא. גם דלכאורה הסברא דאמרו מעיקרא עצם ודאי פוגם היינו ר"ל דאין שום ריעותא וספק כלל גם בסכין גופא כמ"ש הר"ן שם בהדיא וכן החליט אאזמו"ר ז"ל (וכ"מ קצת לשון התוס'). ואם נא' דגם במסקנא לא נדו מזה. קשה מהו הלשון אומר סכין איתרעי. דלפי"ז אין ריעותא כלל גם בסכין. אמנם בר מן דין לכאורה נראה דראוי לתת לב בסוגיא דסכין דר"ה מטבל ועלה על הפירכא דאין ספק מוציא מודאי. דלפי' הרשב"א בחידושיו דהודאי הוא כפשוטו מחמת שטבל בודאי (ולא כפי' התוס' דהודאי הוא מחמת שנתעסק באותו המין זה הוי ודאי טבל שפיר). א"כ יש לתמוה למה לא מייתי רבא תיובתא לר"ח וסיוע לר"ה ממתני' דמקוה שנמדד כו' דודאי טבל ספק בחסירה ספק בשלימה וקאתי ספק כו'. דלבד שניחא להקשות ממתני' טפי מן ברייתא. דהפוסקים מדקדקים כזה בכ"ד. עוד זאת דמטבל ועלה הסיוע והתיובתא אינו רק מדיוקא ולא ממילתא דבהדיא. כקושית הרשב"א בתה"א דגם לר"ה קשה דבסכין היה בדיקה קודם שחיטה ומשא"כ בטבל ועלה מיירי בלא חפפה כו' אלא דלדידיה עסק העור הוי כמתעסק בדברים החוצצים בין בדיקה לטבילה ור"ל דלפ"ז ה"נ הוי כלא בדק. ונמצא דהסיוע הוא מדיוקא. דאע"פ דבטבל ועלה לא מיירי בנתעסק בדבר החוצץ ורק ספק אלא כיון שלא היה בדיקה לא עלתה טבילה. ומזה איכא למידק ולסייע מכ"ש בעוסק בדבר החוצץ אע"פ שהיה בדיקה דינא חדא כלא בדק והלא צריך לדחות טעמא דבדיקה מדיוקא. אבל ממתני' דמקוה היה הסיוע ממילתא דבהדיא ממש. דאף דנמי היה בדיקה וקאתי ספק כו'. וה"נ וכ"ש התיובתא לר"ח הוא רק מדיוקא. דלדידיה לא הוי העור כדבר הודאי חוצץ אלא רק ספק כמו הספק דטבל ועלה אם נתעסק בדבר החוצץ. כמ"ש הרשב"א בהדיא. וא"כ קשה מה זה תיובתא שהרי ל"ד דבסכין דהיה בדיקה עכ"פ ע"כ תלינן הספק לקולא משא"כ בטבל ועלה. ונראה דצ"ל דהתיובתא הוא לדידיה מסיפא דברייתא עד שיאמר ברי לי שלא היה כו'. הרי דלא סמכי' על ספק כלל כ"א על ברי ומזה מוכח ומדויק דלא מהני בדיקה היכא דיש ספק עדיין. וה"נ קשה למה שביק מילתא דבהדיא מתני' דמקוה שמפורש יצא דלא מוקמי' הספק על חזקת הבדיקה וקא מותיב מדיוקא. וכה"ג ממש מקשה תלמודא בחגיגה (ח':) דמותיב מטופלין בהמה לבהמה שהוא מדיוקא ושביק מילתא דבהדיא מלא טופלין מעות למעות (ערש"י שם). וה"נ דכוותיה ממש קשה דשביק מילתא דבהדיא ומסייע ומותיב מדיוקא. דממתני' דמקוה היה בין הסיוע ובין התיובתא לשניהם מילתא דבהדיא וכנ"ל

והנראה בזה. דלכאורה הפוסקים הכריעו כדעת שלישית המכרעת בפלוגתא דהרשב"א והרא"ה בטעמא דפליגי ר"ח ור"ה. כדנקטינן כהרשב"א דגם לר"ח בדיקה דאחר שחיטה היא לחובה בדאיכא קמן. ולא כהרא"ה. והיינו דגם ר"ח חייש לעור כמ"ש הרשב"א בהדיא בכ"ד. (וכ"מ נמי מלשון רש"י ור"ן שכתבו אבל לא בדק אחר שחיטה מיד. דמשמע דלשניהם מפרשי'). ולפענ"ד מוכרע הסוגיא כן. דאי נאמר דר"ח לא חייש כלל לעור ובבדיקה ראשונה לחוד הוי חזקה טוב'. א"כ מאי מקשה הגמ' ואלא ר"ח מ"ט. דכלום חסר דכיון דלא חייש כלל לעור ויש חזקה ברורה בבדיקה ראשונה לבד ע"כ נודע במה נשחטה ור"ח ג"כ כשמעתתא דאמרי' נשחטה בחזקת היתר עומדת. ומה הפירכא עליו יותר מלר"ה. דהיה להש"ס לדחות סברתו אבל לא להקשות מ"ט. דלסברתו טעמא רבה איכא בדבריו וגם דלפ"ז לא היה צריך לדידיה לאוקמי משום דעצם ודאי פוגם. דהיכא דאיכא חזקה גם בספק שקול תלינן לקולא כמו דתלינן בזאב. א"ו דפשיטא לתלמודא דגם ר"ח חייש לעור. וכדמדקדק הרשב"א בחידושיו דר"ח א' עור ספק ולא קאמר עור לא פגים. וא"כ ס"ל נמי דבדיקה דאחר שחיטה היא לחובה וגם לדידיה אין בבדיקה ראשונה חזקה ברורה שפיר פריך ואלא ר"ח מ"ט. והשתא ניחא דלא מייתי רבא ממתני' דמקוה. דל"ד דהתם יש חזקה טוב' דלא צריך בדיקה אחר טבילה כמ"ש הרשב"א כנ"ל ולשניהם ל"ד לסכין. אלא דהפלוגתא ביניהם הוא לענין דיעבד דר"ה ס"ל דגם בדיעבד פוסל ולעולם עיקר הבדיקה הוא רק בדיקה אחרונה. דס"ל עור ודאי פוגם. ור"ח ס"ל עור ספק וע"כ בדיעבד סמכי' על בדיקה ראשונה. ורק בדאיכא קמן צריך לברורי. והנ"מ ביניהם לענין נאבד הסכין בלא בדיקה אחרונה. דלר"ה גם בנאבד וליכא קמן פוסל. ובזה הכריעו הפוסקים כהרא"ה ולא כהרשב"א דס"ל דגם לר"ה מכשיר בנאבד. (ואגב אמינא דבאמת תמיה לי מילתא טוב' בדעת הרשב"א בזה. דבתה"א ד' י"ז ובחי' לחולין שם כתב לתרץ לר"ה מחפפ' סמוך לטבילה. דבסכין אע"פ דהיה בדיקה סמוך לשחיטה אבל עסק העור קודם שיגיע לסימנים הוי כמתעסק בדברים החוצצים כו' ע"ש. וא"כ קשה דהרי בנתעסק בדברים החוצצים קיי"ל דאפי' לא ראינו שנמצא עליו ד"ח לא עלתה טבילה. וכמ"ש הרשב"א שם ובטוש"ע סי' קצ"ט סק"ג. וא"כ צדקו דברי הרא"ה והרמב"ן דלר"ה דעור ודאי פוגם והוי כמתעסק בדבר החוצץ. א"כ גם בנאבד וליכא ריעותא קמן ג"כ פסול כמו התם בלא נמצא ד"ח. ובחידושיו לחולין שם שהוסיף לומר ומכ"ש קא מותיב דהא הכא דלא נתעסק כו'. א"כ משמע מדבריו דעור דהוי כמתעסק בדבר החוצץ זהו יותר לגריעותיה מלא חפפה סמוך לטבילה (ואינו רק כדומה למתעסק). וא"כ למה סיים בסוף דבריו גבי סכין נקט הלשון היכא שנמצאת פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולא בעור. דמדקדק דוקא ונמצאת פגומה ולפי דבריו דעסק העור הוי מכ"ש מלא חפפה סמוך לטבילה משום שהוא כמתעסק בדבר החוצץ א"כ אפי' כשלא נמצאת פגומה פסול. ואיהו דחיק אנפשיה. אלא שלזה נקט לשון מיהא. היינו דבאמת צריך להיות לפי"ז אפי' כשלא נמצאת פגומה. אבל מיהא לכה"פ בנמצאת פגומה קשה ביותר. ולפי שיטתו כ"ז תמוה כנ"ל. אלא שבחידושיו שם נראה דרק לדברי הרמב"ן קא פריך וקא מתרץ. כמבואר שם שהתחיל ולדברי הרמב"ן קשה כו'. ומ"ש ונראה דס"ל לר"ה. היינו שמתרץ דהרמב"ן ס"ל דלר"ה עסק העור כו'. ולהרמב"ן ניחא כן. אבל לדידיה יש לומר דבאמת לא ס"ל כן. אבל בתה"א משמע דמעצמו פריך ומתרץ. ולא להרמב"ן. וכ"ש ממש"ש בתה"א מדפסקינן כר"ח כו' ש"מ דכ"ש כשנאבד כו' עי"ש. הרי מוכח להדיא דס"ל דמדר"ח שמעינן אבל לר"ה פסול בנאבד. הרי משמע שחזר מדבריו. והודה כאן לדעת הרמב"ן. והר"ן כ' בהדיא דלר"ה פסול בנאבד. וידוע דהרשב"א והר"ן מרב אחד למדו. וברוב המקומות דעת ולשון א' לשניהם. ואיך שיהיה עכ"פ דברי הרשב"א עם מ"ש במשה"ב ד' ג' סותרים זא"ז וקשה לזווגם. וצע"ג לכאורה).