דברי נחמיה אבן נזר קפג

הגהה מכן המחבר לתשובה סי' ב'

במה שחידש מר אבא הגאון זצ"ל בתשו' סי' ב'. לחלק נ"ד מדין המשנה. משום חזקת הגוף עי"ש. ועל פיו יצאה להיתרא מכל חכמי וגאוני הדור וקלסוהו חכמים וכולם הסכימו לדבריו הקדושים. ואחרי רואי ראיתי את טעמו כי טוב ופריו מתוק לחכי. בצלו חמדתי לטייל בגנת רמונים. ולעבוד בעבודת הכרם. ואם כי לא נאה לנטוע אטד בין השושנים. ולערב חול בקודש. אמנם למען לשמור הפתח מהנכנסים בהשקפה עמדתי מאחורי הכותל. מקום שיד זר מותר להשתמש. והנני דן בקרקע באימה ויראה לפני מקום דזקוקין דנורא יוצאים מפום ממלל רברבן

הנה לכאורה יש לעיין על ההיתר דחזקת הגוף. דהרי התוס' יבמות (דף קכ"א.) גבי צורבא מרבנן כתבו דאפי' רוב לא מהני ולפי הנראה צ"ל דבצו"מ לא הוי מיעוט המצוי. דהתוס' שם (ל"ו ע"ב ד"ה הא) כתבו דבגוסס לאו משום דהמיעוט מצוי החמירו רק משום חומרא דערוה עי"ש. וא"כ צו"מ דמדמי לגוסס צ"ל דנמי לאו משום דהמיעוט מצוי. וכיון דרוב מעלי לא מהני כ"ש חזקה דגרע מרוב. ולכאורה מה טעם לחלק נ"ד מצו"מ. אולם באמת זהו גופא מן התמיה רבה על התוס'. מהו זה הדמיון לגוסס. דבגוסס דליכא רק חד רוב שפיר החמירו משום חומרא דערוה. משא"כ בצו"מ דבלא"ה איכא רוב במשאל"ס. והוי א"א דרבנן ובדידיה דאיכא עוד רוב. ושהוא בלתאי דרבנן. ל"ד כלל לגוסס. ולא שייך להחמיר כ"כ בדרבנן

ונראה לפענ"ד דיש לומר דהתוס' לשיטתם בכתובות (ט'. ד"ה ואבע"א) דכתבו גבי אונסא קלא אית לה. דהאי רוב אינו רוב גמור אלא הוי דרבנן. ורק לחומרא גבי חד ספק חשבי לרוב ולא בכ"מ עי"ש ור"ל דנמסר הדבר לחכמי' והם אמרו והם אמרו באיזה מקום שלא להחשיבו כלל וכליתא ולפי"ז ה"נ האי רוב דצו"מ קלא אית ליה צ"ל דנמי אינו רוב גמור כ"א מדרבנן. וע"כ לא חשבי ליה כלל לרוב כדי להקל אף שהוא בא"א דרבנן. דחמיר הדרבנן שבא"א ולא העמידו דבריהם בזה. והם אמרו שלא להקל להחשיבו כלל לרוב. דוגמא דאמרו בסוכה (ט"ז:) שבת דאיסור סקילה מחמירי' אפי' בעירובי חצירות דרבנן כו'. וה"נ מצד חומר דא"א מחמירי' אפי' באיסור דרבנן ולא חשבי הרוב דרבנן לכלום. משא"כ בנ"ד דחזקת הגוף הוי חזקה דאוריית' ממש. שפיר מכריע ועומד לנגד איסור דרבנן. ואין בידם להחמיר. דל"ד כלל לרוב דצו"מ שהוא רק רוב דרבנן. ונראה דז"ב. ולפי"ז יש לומר דדמיון התוס' מגוסס. היינו רק לראיה דחומר איסור דא"א משאר איסורים. דגם התם היה להתיר דרוב עדיף מחזקה בכ"ד. אלא דהכא שאני דאפי' על רוב דאוריית' לא סמכי' וה"נ וכ"ש על רוב גרוע לגבי לתאי דרבנן החמור כנ"ל. דמצטרפי' המיעוט דלית להו קלא. (אף שאינו מצוי) לחזקת א"א וליתא לרוב כלל כמ"ש התוס' בקדושין (פ'. ד"ה סמוך) עי"ש. ולא הוי גם גבי צו"מ רק חד רוב כבשאר אינש דעלמא. וכלשון הגמ' ל"ש צו"מ ול"ש אינש דעלמא. משמע דשניהם שוים. ועי' פסקי התוס' שם דמשמע דהראיה מגוסס היא רק לסתם משאל"ס עי"ש

והנה לכאורה להיפוך יש לתמוה. דנראה מכוונת דברי מר אבא הגאון זצ"ל דעיקר ההיתר מצד הסברא דקרוב לודאי ומוכרע תליית ההיתר. אבל בלא"ה היה חושש לחזקת קמא דאיסורא. ובאמת זהו הטעם במקוה לפי' התוס' בפ"ק דחולין. דליכא סברא לתלות לקולא בודאי כמו בסכין. ולכאורה כ"ז תמוה. דראיתי במהרי"ט בחי' לקדושין (ס"ו.) שתמה על הא דמקוה מה שייך חזקת טמא. דכיון דחזקת המקוה חזקה (וחזקה דאורייתא) ממילא חזקת טמא לאו כלום ואי משום תרל"ר. גם בסכין איכא תרל"ר. ותירוץ התוס' חסר ואתאי דחה זה משום דלא אמרי' כן בקדושין בסוגיא דבוגרת (ע"ט.). ור"ל דהדרא תלמודא מסברא זו. וכמ"ש ג"כ התבו"ש סי' ב' סקל"ב עי"ש. ובפר"ת סי' א' סק"ג כתב דהתוספ' גופא נסתפקו עי"ש. ולכאורה מוכרח כן. דאלת"ה יהיה קשה דלסברא וחשש' זו איך סמכי' על חזקת הבדיקה דפעם א'. דמחששא דחסר ואתאי היה חיוב לבדוק קודם כל טבילה. כקושי' הרשב"א במשה"ב אפי' בסתם. כ"ש מצד חששא זו. וכ"ש בדאיכא קמן ואפשר לברורי (דבסי' ר"א שכ' הב"י וכשר הדבר לבדוק קודם טבילה. וכתבו הש"ך והגר"א ז"ל מטעם דאין סומכים על החזקות במקום דאפשר לברורי. עכ"פ לאו מצה"ד קאמרי וכלשון כשר הדבר. וגם דמיירי התם בשלא הוחזק להיות מימיו מתמעטים עד פחות ממ"ס. דחזקה גרועה היא בעצם). א"ו דהדרא תלמודא מסברא זו. ומפני זה הניח מהרי"ט שם בקושיא עי"ש. ולכאורה תמוה דלמה השמיט תירוץ התוס' שחילק דבסכין איכא תליית ההיתר בודאי דעצם ומשא"כ במקוה. אלא נראה דמהרי"ט לא הונח נו כלל שיהיה בעינן בחזקה שיהיה מוכרע ומצוי תליית ההיתר. דהרי אב לכולן דאזלינן בתר חזקה הוא מנגע. ולמדין מנגע דסמכינן אפי' בנולד ספק ונמצא ריעותא כמ"ש התוס' בחולין שם ד"ה ודילמא. והתם נמי אע"ג דאיכא תרל"ר חזקת קמא וחסר הנגע כקושי' התוס' שם. והתם לא שייך כלל תירוץ התוס' בסכין מצד דאיכא לתלות טפי לקולא. דבנגע לא שייך זה. (גם דהוי רק בגוף אחד כמו בטבל ועלה). ועכ"ז חזקת קמא לאו כלום. הרי חזינן דסמכי' על חזקה אפי' בלא טעמא דתליית ומוכרע טפי לקולא. אלא דבנדה תירצו התוס' דנגע ל"ד למקוה מצד הסברא דחסר ואתאי. אבל אחר שנאמר דגם מתירוץ זה חזרו התוס' כנ"ל ושלזה הניחו גם התוס' קושי' זו דנגע בצ"ע בחולין שם. וא"כ הדקל"ד מה שאני מקוה מסכין. ולכן גם מהרי"ט הניח זה בקושי' כמו שהניחו התוס' הא דמנגע בקושיא

גם דמלבד קושי' התוס' על מקוה מסכין. ביותר יש לתמוה לכאורה מהא דחזינן דבחפיפה סמוך לטבילה גם התרל"ר לא מגרע החזקה. ואפי' דליכא הכא הודאי דתליית הקולא. דמיירי אפי' בלא נתעסק' באותו המין. וא"כ במקוה דמיירי נמי שבדק סמוך לטבילה ג"כ לא היה להתרל"ר לגרע החזקה. אפי' בליכא לתלות טפי לקולא. דהרשב"א בתה"א ובחידושיו לחולין הלא הוצרך מכח קושי' זו להמציא בסכין דחיתוך העור הוי כדברים החוצצים. אבל במקוה דלא שייך זה הלא תשאר הקושי' במקומה. ולכאורה ק"ו נמי הוא דבחציצה ליכא שום סברא שיתהווה דבר החוצץ מאליו ומעצמו. כ"א שתלוי במקום אחר שיגרום החציצה. וכיון דחפפה. וא"כ אלא מאין בא דבר החוצץ. מזה היה לנו לדחות החזקה מיד דבהכרח שבא החציצה מאיזו מקום גם קודם הטבילה. כעין ודוגמא דפי' הרשב"א במשה"ב (ד' ז') לשיטתו דס"ל בסכין דא"א שיפגם מאליו ומעצמו והפגימה מוכרח ממקום אחר שזהו לשון הגמרא ואלא במאי איפגום דלולי סברא דמפרקת היה מצד ההכרח שהפגימה בא מיד קודם השחיטה ולא היינו תולין באיחור זמן עי"ש. וה"נ דכוותיה בחפיפה דהחציצה היא דוקא ממקום אחר וכיון דליכא סיבה ידועה אין לתלות באיחור הזמן. והיה בהכרח לדחות חזקת החפיפה מיד. מה שאין כן במקוה דמתחסר מאליו ומעצמו בלי סיבה ממקום אחר. א"כ אף דליכא סיבה במה לתלות החסירה. עכ"פ אין לדחות החזקה ויש לתלות הריעותא באיחור זמן ולסמוך הספק על החזקה. כמו לסברת הרא"ה בבד"ה שם בסכין דס"ל שעשוי שיפגם מעצמו שמטעם זה תלינן באיחור זמן ומוקמי' על החזקה עי"ש. וכמשי"ת לקמן אי"ה. אולם מצד הסברא דחסר ואתאי יש לדמות (קצת) לסברת הרשב"א גבי סכין. דה"נ הוי מצד זה כדברים החוצצים. אבל כבר נתבאר דלהרבה פוסקים הדרא תלמודא מזה. וגם התוס' נסתפקו כנ"ל ובלא"ה לסברת הריטב"א בעירובין (ל"ו.) שכ' דבזמן מועט אחר הטבילה לא שייך כלל לחוש לחסר ואתאי עי"ש. ודאי קשה טובא וכאן הבן שואל מה נשתנה. (ובח"ץ סי' ג' כ' בטובל מיד ממש אחר המדידה ואח"ז נמצא חסר דבאמת