דברי נחמיה אבן נזר יז

כתרי חומרי (היכא דלמר ולמר שרי) ולמסקנא יכול כו' ונתבאר גם כן (שם) דשייך גם כן לדידן היכא שהיה הדין נותן בכל פלוגתא לפסוק כהמחמיר כו'. אשר ע"כ נתבאר שיש שייכות זה לדעת הרד"ך. אם כן לכאורה הוא הדין ששייך זה לדינא דרמ"א וש"ך לפי מה שנתבא' בסמוך דהא דבדאוריית' לחומרא הרי זה גם כן (כאלו) הדין נותן לפסוק כהמחמיר בכל פלוגתא בפני עצמה ובדרך כלל לכאורה הך דינא דהרד"ך לפי מה שנתבאר (אות ג') דע"כ מיירי בנתקבצו במקום אחד כו' (דאלו בנפרדים וודאי אף כתרי קולי עבדינן וכדפירש"י בר"ה) אם כן היינו הך דינא דרמ"א וש"ך ובמ"ש דעבדינן כתרי חומרי מכח המסקנא דגמרא הרי זה כהש"ך (ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה למה לא דברו מזה כו' כנ"ל)

(ו) אמנם אחר עיון קצת נראה דוודאי לא דמי כלל הך דספיקא דאוריית' לחומרא לענין פוסקי הלכות דפוסקי הלכות שבגמרא (מי שיש לו הכח כו') כל שפוסק הלכה כמאן דאמר זה שוב הרי זה הלכה ברורה ודאית ולא ספק (וכאלו לא היה כאן פלוגתא) לכן שפיר שייך לומר דאף כשנתקבצו ב' פלוגתות במקום אחד בענין שבין למר ובין למר שרי יכול לפסוק כחומרי דתרווייהו ר"ל שבכל פלוגתא פוסק כהמחמיר ושוב הרי זה הלכה ודאית. ולכן גם כשנתקבצו במקום אחד עבדינן כתרי החומרות (למסקנא) אבל הא דספק דאורייתא לחומרא הרי זה אינו רק דלמעשה מחמירים מספק אבל לא שנעשית הלכה ברורה ודאית כהמחמיר ותדע שהרי כשנצרף לזה עוד איזה ספק הרי זה ספק ספיקא ולקולא כמ"ש המנ"י בכללי ס"ס במחודשים אות ב' וכמו כן אף כשמצטרף עוד ספיקא דפלוגתא אחרת הכריע המנ"י שם אות ו' כהאומרים דחשיבא ס"ס ולקולא ואם כן כ"ש בכהאי גוונא דנידון דידן דב' המ"ד אלו בעצמם פליגי עוד באיזה דבר (והמחמיר בהא מיקל בהא כו'). ונתקבצו במקום אחד שבין למר ובין למר שרי ושוב אין במקום זה שום ספיקא דפלוגתא דלכולי עלמא שרי י"ל דלא שייך כלל להחמיר מכח ספיקא דאורייתא כו' ונמצא לפי זה מה שלא דברו מסוגיא זו לנידון דרמ"א וש"ך ודאי אתי שפיר אלא שלהיפוך לפי זה לכאור' דע' הש"ך מצ"ע צ"ע היאך שייך להחמיר מכח ספק דאורייתא היכא דבין למר ובין למר שרי כו'. גם בדעת הרד"ך אף לפ"מ שנתבא' לעיל דמיירי היכא שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן להכריע כהמחמיר (או כהמיקל כו') גם כן צ"ע דלפה"נ לא דמי לפוסקי הלכות שבגמרא דהוי הלכה ברורה מה שאין כן לדידן כל ההכרעות (רובם או כולם) אינם הלכה ברורה ודאית כי אם כעין שיקול הדעת כו' ויש בזה כמה אופנים אבל כולם (או רובם) לפה"נ לא דמי לפוסקי הלכות שבגמרא ואם כן לכאורה לדידן אף שיש בכל פלוגתא בפני עצמה איזו הכרעה כהמחמיר. מכל מקום כשנתקבץ במקום אחד דלמר ולמר שרי י"ל דלא עבדינן כתרי חומרי כו'. וכמו כן להיפוך בפוסקי הלכות שבגמרא לכאורה ראוי שגם כתרי קולי יכולים לפסוק דהיינו שבכל פלוגתא בפני עצמה יפסוק כהמיקל כו' (דאפילו בגוונא שאינו יכול לפסוק דלא כמאן כמו באמוראים נגד התנאים דאין להם הכח לחלוק לגמרי כי אם דוקא כשיש עכ"פ יחיד מהתנאים סבירא ליה כן יכול לפסוק כוותיה וע' פי' הראב"ד פ"ק דעדיות מ"ה הובא בש"ך שם ותוס' יומא ג' ב' ד"ה דרביה. וע' כ"מ רפ"ב מה' ממרים) מכל מקום כיון שבכל פלוגתא מאלו הרי איכא מאן דאמר שמחמיר ביכולתו לפסוק כוותי' לגמרי ושוב אף כשנתקבצו במקום אחד עבדינן כב' החומרות (בשגם שבגמרא מתרצינן הברייתא דהכי קאמר כל היכא דמשכחת תרי תנאים ותרי אמוראי' כו' והרי בפלוגתא דאמוראי יש כח לאמוראי בתראי לחלוק ולפסוק דלא כתרווייהו כו' אלא שבזה י"ל דלפי מ"ש רש"י בב"ק דל"ג סע"ב (הובא בהגהה בכללי הגמרא דקכ"ט א' ד"ה רב) דגם באמוראים יש דחשיבי למפרך מינייהו כמו ממשנה וברייתא. אם כן משמע דאי אפשר לאחרונים לחלוק עליהם. אם לא שיש נגד דכוותיה מאן דפליג כו'. וצ"ע בזה. וע' בכללי הגמרא דקכ"ז ע"ב ד"ה אין מקשין מאמורא כו' דמשמע דהא דלפעמים מקשינן מאמורא כו' היינו משום דשם קיימא לן הלכה כוותיה ואם כן אין ראיה מזה שלא יהי' כח לאמוראי בתראי לחלוק ולפסוק דלא כמאן מאמוראי קדמאי (זולת רב כו') ואיך שיהי' עכ"פ בפלוגתות ודאי יש יכולת לפסוק לגמרי בהא כחד ובהא כאידך אפילו בתנאי כו' ושוב הוי הלכה ברורה ואפילו בשנתקבצו במקום א' כו' (ואם כן הוא הדין בב' קולות כו') ונהי דלפי הקס"ד ע"כ צ"ל לכאורה דהוי ס"ל דכיון דאין כח לחלוק לגמרי על התנאים (ולפ"מ שנזכר בגמרא גם כן תרי אמוראי צ"ל לכאורה כנ"ל ע"פ דעת רש"י דב"ק כו') לכן אי אפשר לפסוק כחומרי שניה' היכא שנתקבצו במקום אחד בענין דלמר ולמר שרי. דאם כן הרי זה דלא כמאן כו'. וזה יתכן יותר ממה שנתבאר לעיל. דה"ט לפי שאינו תולה בדעת עצמו כי אם מצד אותו המאן דאמר כו' שזה יותר דחוק דלמה יחליט דלא עבדינן כתרי חומרי כו' הרי יכול לחלוק כו'. אבל לפי המסקנא דיש יכולת בכהאי גוונא ומטעם שנתבאר דבכל פלוגתא בפני עצמה היכולת לפסוק לגמרי כאותו מאן דאמר כו'. ושוב אף כשנתקבצו כו' כנ"ל אם כן לכאורה הוא הדין לקולא כו'. וכללא דמלתא דדעות הרד"ך אינם נוחים לא במה שמחליט שבסוגיא זו למסקנא עבדינן כתרי חומרי ולא כתרי קולי כו' ולא במאי שמביא ראיה ודוגמא מסוגיא זו (לפי הנ"ל) דאיירי בפוסקי הלכות שבגמרא כו' לנידון דידיה דמיירי בפלוגתות הפוסקים והכרעות הנהוגים אצלנו שנדע שאין אצלנו הלכות והכרעות ברורות וחתוכות כל כך כו' דבזה י"ל דגם כתרי חומרי לא עבדינן. והוא הדין וכ"ש דעת הש"ך דלפה"נ מיירי מצד ספק פלוגתא בדאורייתא (בלי הכרעה) לא אתי שפיר להחמיר היכא דבין למר ובין למר שרי כו' ואף גם עיקר דין רמ"א וש"ך בהא דאין הרבים מסכימים מטעם אחד דעם היות דמשמע דאיירי ביש חילוק על שני הטעמים מכל מקום כיון דעכ"פ שאלו השנים הושוו להקל. צ"ע לכאורה למה לא יהיו חשיבי רבים (וכמו בסנהדרין כו')

(ז) ולכאורה עלה על דעתי לדחוק דגם רמ"א וש"ך מיירי בגווני הנ"ל לרד"ך שבכל פלוגתא בפני עצמה היה הדין נותן לפסוק כהמחמיר. דבאמת במקור הדין שהוא ממהרי"ק שמ"א וראייתו מגמרא דפרק ב' דחולין (ל"ו א') בהכי מיירי דהא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן הלכה כרבנן דרבים נינהו וכן בפלוגתא דרבי ור"ח הרי הלכה כרבי מחבירו בכל מקום וכ"ש נגד ר"ח שתלמידו הוא. וכדאיתא במהרי"ק סוף שנ"ב. לכן בכהאי גוונא סבירא ליה לש"ך דאף כשנתקבצו במקום אחד בענין שכאן הרבים הושוו להקל או אפילו לכולי עלמא שרי מכל מקום כיון שאינו מטעם אחד ובכל טעם בפני עצמו הדין נותן לפסוק כהמחמיר. ממילא נתבטלו ב' הטעמים. ויש להחמיר. ונהי דאין לדמות וללמוד זה מהך סוגיא דעירובין דיש לומר פוסקי הלכות שאני שהרי זה כהלכה ברורה ממש (ולכן אף בשה"ד אין סומכים על המיקל הגם שאפילו ביחיד נגד רבים סומכים על היחיד בשה"ד (בדרבנן עכ"פ ע' ש"ך שם) כדאיתא בעירובין מ"ו א' וכ"ד) ומה שאין כן בפוסקים והכרעות דידן כו' וכדלעיל. ולכן באמת לא הביא הש"ך ראיה מסוגיא זו מכל מקום הדבר מצ"ע ניתן להאמר עכ"פ. אבל באמת זה אינו דוודאי לא משמע כן סתימת דברי רמ"א וש"ך דבהכי דוקא מיירי. גם בהך דהאגור שהביא הש"ך לא הוזכר כי אם פלוגתא בין הא"ז ורא"ש בב' הדברים. ומשמע שאין הכרעה כמי לפסוק כו'. גם בש"ך דח"מ שם סקי"ט משמע בהדיא דמיירי בפלוגתות דשקולים הם בלי הכרעה ורק מצד ספיקא דאורייתא אתי עלה ע"ש נוסף על זה דקשה המציאות דמאיזה טעם היה הדין נותן לפסוק בכל פלוגתא כהמחמיר דאי מצד דרבים הם כגון יחיד נגד שנים אם