דברי נחמיה אבן נזר קעו

ששלם נתכפר לו וע"ש בלח"מ) (אלא שלפ"ז לכאורה לא יתכן כ"כ תירוץ הפוסקים הנ"ל אליבא דהתוס' דכיון דגם באומר יש דינא זוטא עכ"פ ג"כ ראוי שישלם לתקן כו' ואע"פ דלפמ"ש החו"י שם דדינא זוטא היינו רק במה שהכשיל העדים כו' ע"ש יש לומר דלא שייך עי"ז תשלומין כו'. אך הרי בעצמו נד מזה מכח פירש"י בקדושין שם לכן נראה יותר כשיטת ריטב"א וש"ך דגם באומר כיון דאיכא דינא זוטא עכ"פ משלם בד"ש. או דגם להתוס' צ"ל כתירוץ א' מהגדולים שנזכר בחו"י שם דהתם בקדושין דאיירי בשליח אין חילוק בין בשכר בין בחנם כו' וכן תירץ הפנ"י בפ' הכונס וכן בקדושין ובאמת גם בתומים במסקנא ס"ל הכי לדינא ע"ש במ"ש ולולי דמסתפינא כו'. ומעין זה כתב בס' הפלאה בקדושין. וע"ש שתמה על הח"ץ הנ"ל וכ' שגם בדינא זוטא כגורם לבד ג"כ ראוי שישלם. ושבאמת לא נזכר כלל חיוב תשלומין בד"ש (דפ' הכונס) אלא שממילא אם ירא לנפשו מהעונש צריך לשלם כו' וזהו כנ"ל). ולפ"ז לכאורה יש לומר דליכא פלוגתא כלל בין פירש"י לפי' המאירי הנ"ל. דגם למ"ש המאירי חייב בד"ש פירושו שחייב בהשבון. אולי היינו ג"כ רק כדי להנצל מהעונש שבי"ש וכדמשמע מלשון התוספתא וירושלמי הנ"ל דאין השמים מוחלין כו'. אלא דלא משמע כן מלשונו. ובפרט ממ"ש דפסול לעדות ותורת גזילה עליו עד שישיב דמזה נראה יותר דלדידיה יש חיוב ממש מד"ש עכ"פ לשלם כו' (לא כדי להנצל מעונש בלבד). ולענין החילוק בין דינים אלו לבין ההיא דפ' הגוזל בתרא נראה לפ"ז דלהמאירי ודאי הנך דחייב בד"ש חמירי יותר וכנ"ל. אמנם לפירש"י צ"ע דלכאורה יש לומר כיון שגם כאן עיקר הלשון חייב בד"ש היינו שחייב בעונש. אלא שממילא יש לו לשלם להנצל כו'. א"כ הרי זה דומה להתם. וג"כ תלוי ברצונו לצי"ש כו' (וכנ"ל בלשון ס' הפלאה הנ"ל אם ירא כו' אלא שא"כ ק"ק שינוי הלשונות מהכא להתם. לכן יש לומר ג"כ החילוק בתרי אנפי. א' דכאן גם לפירש"י חמירא טפי. והוא דהתם באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י וכן בגווני דמתני' שם ובדליכא תובע כו' ע"ש וכמ"כ בהך דפ' המפקיד (ל"ז.) וב"ק (ק"ג:) הא דצריך לצי"ש רק על הספק. שמא לוה ממנו או שמא לא פרע כו'. אבל כאן כיון דבד"ש חייב עונש אגרמא בנזקין הרי ודאי צריך לצי"ש כו' וזהו שינוי הלשונות כו' ויש לומר ג"כ להיפוך. דהתם אע"פ שהוא רק ספק. אבל אם האמת שיש בידו הרי הוא חייב ממש. לכן הגם שבד"א דייני' הספק לקולא ואומר שאין בידו. ובב"ד של מעלה אפשר תלוי כפי מה שהוא האמת ואם קמי שמיא גליא שיש בידו ה"ה חייב ממש. (אלא שמ"מ כיון שבד"א דייני' לקולא שוב תלוי ברצונו כו'). אבל כאן הגם שודאי יש עליו עונש. מ"מ חיוב תשלומין אין עליו (בודאי) אף מד"ש) רק שראוי לשלם להנצל מעונש (כמו תשובה כו') וכלשון הירושלמי אין השמים מוחלין עד כו' הרי התשלומין רק כדי למחול לו על עבר כו'. משא"כ התם יש ספק חיוב תשלומין ממש אלא שהוא ספק כו' וג"כ א"ש שינוי הלשונות כו'

אך עדיין הדבר צריך תלמוד. והוא דלכאורה שיהיה חלוק הפס"ד (למעשה) בב"ד של מעלה מב"ד של מטה אין טעם למה. דגם ב"ד של מעלה דנין ע"פ התורה (הנגלית) כדפירש"י גבי קא מיפלגי במתיבתא דרקיע דפ' הפועלים (פ"ו.) דהקב"ה א' טהור ופירש"י לפמ"ש בתורה. והתורה אחת היא. (ואף את"ל שיכול להיות שינוי בין תורה של מעלה לתורה שלנו אין נ"מ למעשה דהא אמרי' בפ' הזהב (נ"ט:) אין משגיחין בב"ק דלא בשמים היא). וא"כ פי' המאירי דחייב בד"ש היינו לשלם צ"ע לכאורה דמשמע שיש חילוק בדין ממש בין ד"א לד"ש. ולפי הנ"ל זה לא יתכן (גם א"כ אין לנו להשגיח בד"ש כי לא בשמים היא כנ"ל). ונראה דצ"ל דלפ"מ דמשמע דס"ל שיש חיוב ממש לשלם. היינו שגם בב"ד של מטה דינו כך. אלא החילוק ש בין זה לבין כל החייבים ע"פ ב"ד. אינו אלא לענין כפי' דלפי שאין ב"ד נזקקין לכופו. זה נקרא פטור בד"א. ולפי שמ"מ עליה דידיה מצ"ע רמיא חיובא לשלם זה נקרא חייב בד"ש. (וא"כ נראה דלדידיה צריכים הב"ד לומר לו סתם חייב אתה כו' דעכ"פ צריכים להורות לו הדין כו' והרי כך הדין ממש ומה שלא יכפוהו למה להם לפרש לו שרק להם שייך לידע זה. משא"כ אלו היה סברא לומר שהדין משתנה מב"ד של מעלה לב"ד של מטה היה נראה דצריכים לפרש ולהורות לו כן דאנו אין לנו לחייבך אלא שבד"ש כו'). ולפירש"י דחייב בד"ש היינו פורענות על מעשה שעבר. זה יתכן כי המשפט לאלהים כו'. ומה שמחמת זה ממילא יש עליו חיוב לשלם כדי לתקן כו'. בזה ג"כ נראה דאין חילוק בין ב"ד של מעלה לב"ד של מטה. דגם בב"ד שמ"ט יש להורות כן (אלא שמ"מ נראה דצריך לפרש לו שאינו חיוב ממש רק כדי להנצל מעונש בי"ש כו'). ובהני דאמרי' חייב בבא לצי"ש. אף אם לא נזכר זה בגמרא כ"א בהנך דפ' המפקיד (ל"ז.) ופ' הגוזל בתרא (קי"ח.) דאיירי גבי ספיקות כו'. מ"מ לא נראה לומר שיהיה חילוק בזה בין ב"ד של מעלה לב"ד שמ"ט מצד דקמי שמיא גליא הספק כו' כדלעיל. שהרי בפ' הגוזל שם לפ"מ דמוקי מתני' (אליבא דרב הונא ור"י) בבא לצי"ש. עכ"ז בסיפא באומר א"י אם גזלתיך כו' פטור וע"כ היינו אפי' בבא לצי"ש. וכמ"ש הרא"ש וטוש"ע סי' ע"ה ס"ו. וכן יש עוד כמה גווני בסוגיא דפ' המפקיד שם דפטור אפי' בבא לצי"ש כדאי' בפוסקים שם וטוש"ע סי' ע"ו וסי' ש' וססי' שס"ה (וע' גי"ת ש' ל"ט ח"ב ס"ג וח"ג ס"ב). והרי בכולם שייך הסברא שמא קמי שמיא גליא שהאמת שהוא חייב. וכמ"כ כמה מיני ספיקות נמצא בגמרא ופוסקים שדינם לקולא לנתבע. ולא שמענו שיהיה חייב בבא לצי"ש. וע' תומי' בקת"כ סי' כ"ב (דל"ח ע"א) דגם גבי דיני קים לי כ' דלא שמענו שיהיה ראוי לצי"ש כו' ובכנה"ג בדיני קי"ל אות י"ב חקר בזה ובתחילה רצה ללמוד מהך דהגוזל בתרא דחייב ואח"כ כתב דאדרבה משם מוכח דפטור (מסיפא דמתני' הנ"ל). ומפקפק שמא גבי קים לי טענת התובע דהוי כרובא דרבוותא חשיבא ברי וטענת קים לי דנתבע הרי זה כמיעוט פוסקים כו' והרי זה כברי ושמא דפ' הגוזל דחייב בבא לצי"ש ומ"מ מסיק פוק חזי כו' שלא ראינו בפוסקים לחייב לצי"ש. וכן גם בדיני או"ה שיש כמה ספיקות דנקטי' לקולא כמו בדאיכא חזקת היתר או רובא לקולא וספק דרבנן וס"ס בדאורייתא. ונראה דלא מצינו שמ"מ יהיה חיוב לצי"ש דילמא קמי שמיא גליא שהוא איסור באמת. ואנקוט חדא דקיי"ל יבש ביבש חד בתרי בטל. ולרוה"פ מותר לאדם א' לאכלן כולם (בזא"ז) אלא שלכתחילה פסק רמ"א ביו"ד סי' ק"ט לנהוג כמאן דאסר לאדם א'. וכ' דיש מחמירים להשליך א' כו' ואינו אלא חומרא בעלמא. ומכלל דאי משליך א' עכ"פ אין מקום להחמיר כלל דלכ"ע שרי ואמאי לא נאמר דמ"מ יש לצי"ש שמא האמת שזה שאוכל הוא חתיכת נבילה ממש. וכ"ש להמתירים לאדם א' לאכלן כולם בזא"ז שאוכל האיסור בודאי ולדעת הרא"ש וטור מותר לאכלן כולם בב"א (וכוותייהו פסק רמ"א בהפ"מ שם סס"י). ולמה לא בעי' לצי"ש בכ"ז. אע"כ שכיון שהוא מותר ע"פ התורה דכתיב אחרי רבים כו' הוא היתר גמור גם כלפי שמיא. (ולכן ס"ל להרא"ש דהאיסור חזר להיות היתר מגזה"כ אחרי רבים כו' אלא דלהרשב"א מ"מ רבנן אסרו לאכלם בב"א כ"א בזא"ז דבשעה שאוכל כ"א נוכל לומר שזה ההיתר כו' ואז אפי' אם באמת זהו האיסור אין לחוש דרחמנא שריא כו' ולכן גם שאוכל כולם בזא"ז והרי אוכל ודאי גם האיסור שרי). וכמ"כ בכל הספיקות שע"פ התורה קיי"ל להקל אין חשש כלל במה שכלפי שמיא גליא דמ"מ כיון שלנו הוא ספק הרי התירה התורה גם כלפי שמיא שריא לגמרי. וביותר מבואר זה מההיא דפ' הפועלים הנ"ל דפליגי במתיבת' דרקיע בספק אם בהרת קדמה כו' והקב"ה אומר טהור. ואיך שייך