דברי נחמיה אבן נזר קסח

בשלהם כו'. וז"ש הר"ן להשתדל בנכסיהם. כולל העסק להרויח בהם ושיפרנסם בזה כו') וידעתי שכ"ז אריכות דברים שאינם מתובלין אבל מה אעשה שלא עמדתי על כוונת רש"י ורע"ב ור"ן אלו בדרך נכון. וכה"ד שלפע"ד אינו כדאי לחדש מחלוקת בזה אלא שלכ"ע פי' סמיכה זו כולל ומורכב מב' הפתרונים הנ"ל והמכוון שהם קרובים וסמוכים אצל הבה"ב (כדי) שישגיח ויפקח בצרכיהם. אשר במזונות ודאי כולל בזה והוא העיקר אלא שגם הפיקוח והטורח בעסקים להרויח בנכסיהם ג"כ נכלל בזה. כדי שיפרנסם מזה ולכאורה נראה לפ"ז דכל בה"ב שקיבל היתום אצלו לביתו (או אף שהי' אצלו כשמת אביו) (שזהו ענין שסמכו אצל כו') ודעתו לפקח בצרכיו שזהו שפירש"י ורע"ב לעשות כו' והר"ן להשתדל כו') יש לו דין אפוטרופוס (לענין הנכסים שבידו) אעפ"י שעדיין לא זנם ולא עשה כלום. אלא גם בפעם הראשון שמכר וכה"ג יש לו קיום כו' וצ"ע בזה אי"ה (דבטוש"ע איתא ונשתדל כו'). אבל כשכבר זנם (ע"ד להשתלם כו') ודאי נראה דיכול למכור (מה שבידו) מנכסיהם כו'. שזהו העובד' דסבתא כו' כנ"ל ואף כשזנם בתורת מתנה כבר נתבאר שמדברי הרשב"א במיוחסות נשמע דגם עי"ז הוי כאפוטרופוס כו' וצ"ע אי"ה. גם מ"ש הרא"מ נ"י דכשגם בחיי האב זנו פשיטא שאין לו דין אפוטרופוס כלל. ג"כ לא נראה כן דלמה יגרע בזה. וכל השו"ת שברשב"א ורא"ש ושאר פוסקים באלמנה הכל הוא בכה"ג דהיינו שנשארו היתומים עם האם מכבר כו' ועכ"ז חשיבא כאפוטרופוס אם גם עתה סמוכים על שולחן א' כו'. ונראה דה"ה כשנשארו אצל זקנם מעת חיי האב (כנד"ד) או אף אצל אחר כו'. ועי' תשו' הרא"ש כפ"ז הנ"ל סי' א' שמת' האם. והאב נתפשר עם חמיו בנכסי היתומים שירש' מאמו ופסק שמעשיו קיימים וכתב ולא מיבעי אב אלא אפי' יתומים שסמכו כו' כ"ש האב שבניו סמוכים אצלו וכרוכים אחריו כו' והרי כאן ודאי הבת הית' אצלו על שולחנו בחיי אמה (המוריש') ועכ"ז דן בזה מדין יתומים שסמכו כו' הרי דלא הורע כחו מצד שכבר היתה אצלו מקודם כו'

והנה אחת היא מה שצ"ע לפע"ד בכל אפוטרופוס מכח יתומים שסמכו כו'. אם שוה לכל אפוטרופוס גם לענין שאין לסלקו כל זמן שאינו מפסיד כו' שכן משמע בריב"ש סי' תס"ח (דקע"ה ע"ד) דאעפ"י שעיקרו משמע שקאי לענין שהיתומים עצמם אינם יכולים לסלקו מ"מ משמע שם ששוה בזה לכל אפוטרופוס כו' ע"ש. אלא שמדברי הרשב"א (שהוא המעדיף כח יתומי' שסמכו יותר מריב"ש שהולך בשיט' רמ"ה וע"ש וחולק גם אמ"ש כתבו בשם רא"ה כו' כדלעיל ועכ"ז) משמע דס"ל שב"ד יכולים לסלקו כשמוצאין אחר הראוי יותר ממנו אפי' כשלא ראינו שמפסיד כו' שהרי בתשו' שבח"ב הנקרא תו"א סי' י"ט הנזכר לעיל בענין אם האם יש לה דין זה כתב בזה"ל ונראה דה"ה לאם דמאי שנא עד שימנו ב"ד עליהם אפוטרופוס אחר. והרי אם תהיה מפסדת פשיטא כו' אלא משמע דאתי לאשמעי' דגם בלא"ה אין ליתומים שסמכו כו' דין אפוטרופוס אלא כל זמן שב"ד שותקים (או שאין להם מי שיותר ראוי כו') אבל יכולים למנות אחר אף בלי טענת מפסיד (אלא שמצאו אחר יותר הגון כו'). גם רדב"ז ח"ג סי' ת"נ כשפסק על נדון אחר דגם שאינו מפסיד יכולים לסלקו כשמצאו יותר הגון כו' ע"ש סיים וכן נמי אם מת האפוטרופוס ומינה בנו במקומו כו' אם ראו ב"ד שראוי לכך מניחין אותו כו' ואם לאו מסלקין אותו. ובין כך ובין כך מה שעשה עשוי אם היתומים סמוכים אצלו דלא גרע מיתומים שסמכו כו'. הרי משמע בהדיא דכל דין יתומים שסמכו אינו אלא לענין מה שעשה עשוי אבל ב"ד היו יכולים לסלקו להבא כשמצאו היותר הגון. וא"כ נראה כמחלוקת בזה. ואפשר שיש לדחוק בדברי ריב"ש שלא כתב כן אלא לענין שהיתומים עצמם אינם יכולים ם לסלקו ולא לענין הב"ד כנ"ל וצ"ע אי"ה

ועתה אבוא קצת לנד"ד. הנה נעלם ממני תוכן הענין על מה חלה השאלה והקפידא של הרא"מ נ"י. ואם לענין הגמר שגמרה זקנה עם אחי אביה לכאורה לפ"מ דפשיטא ליה שאין לזקנה דין יתומים שסמכו. א"כ גם אם ימנוהו ב"ד עתה צ"ע אם מהני למפרע. וכמדומה שראיתי בהדיא באיזו תשו' דלא מהני למפרע וצ"ע אי"ה. וגם לפ"מ שנתבאר לעיל דיש לומר שיש לזקנה דין שסמכו כו' מצד שהיא סמוכה על שולחנה (ע"מ להשתלם שכן גמרו בפירוש ואיני יודע מ"ש הרא"מ נ"י בתורת צדקה כו'. ומלבד שנתבאר לעיל שגם בחנם יש לומר דלא גרע כו') עדיין יש לומר שתלוי בפלוגתא דהרא"ה עם הרשב"א שנזכר לעיל בשם המ"ל (ולכאורה בזה כיון שהריטב"א והר"ן נראה שמסכימים עם הרא"ה הרי הם הרבים כו'). אך נראה כיון שהרא"ה שבריטב"א לא כת' אלא שאין להוסיף לתת בידם כו' וכן מש"ש שגם הם אין להם רשות להוציא מיד אחרים נראה דג"כ ר"ל להוציא לידם כו' דומיא דרישא וממילא גם הלשון שבחי' הר"ן ע"ש נראה דיש לומר כן). אין ראיה מזה שלא יהיה ביכולתו להתפשר במה שביד אחרים (ושיושלש ביד נאמן עפ"י ב"ד כו') וכיון שלהרשב"א ודאי יכול בזה ומרא"ה אין ראי' שחולק (לכאורה) שיש קיום לזה (בפרט שהרי בתשו' מהר"מ אלשיך ותשו' רדב"ז סי' תמ"ט הנזכר לעיל ג"כ היו השאלות במה שביד אחרים כו' ע"ש). ומצד הפלוגתא דרמ"ה עם הרא"ש דלעיל מלבד שכבר נתבאר שאין לתפוס על הרב המ"ץ נ"י במה שסומך לכתחילה על הרא"ש וסיעתו. הנה לפה"נ בנד"ד היא בת ו' ויותר וחריפה בדעתה. ופשוט דמ"ש רמ"ה בת ט' היינו עם יום א' דאז א"צ בדיקה כו' וכדין הפעוטות שבסי' רל"ה. וממילא בידיעה שחריף סני מבן ו' שזהו עונת הפעוטות וכ"כ הב"ח שם בהדיא. וכן מבואר מכל הפוסקים הנ"ל (ריב"ש (תצ"ה) תשב"ץ רדב"ז) שנקטו בשם רמ"ה סתם הגיע לעונת הפעוטות וכן מבואר ממ"ש מהרי"ט דלעיל

אמנם אם השאלה היא לענין המעות שמגיע מאחי המת אם תקבלם זקנה. הנה אף אם יונח שה"ל יתומים שסמכו מצד שסמוכה על שולחנה כו' כנ"ל. וגם לכאורה אף את"ל שבעי' השתדלות בעסקים דוקא יש לומר שהרי כבר נשתדל הרבה בענין הגמר הנ"ל. ובאמת צ"ע אם בעינן השתדלות בעסקי' בכל פעם הוחזק למשתדל כו' גם לכאורה אם בפעם הראשון לא הי' מעשיו קיימים א"כ אף בפעם הב' והג' כו' איך יהיה קיום ובמה יתחזק כו' (ועכ"פ) הרי לענין זה ודאי לפ"ד הרא"ה וריטב"א ור"ן שהביאוהו בלי חולק אין לו כח (והמה הרבים). ואף לפ"ד הרשב"א החולק ע"ז. הרי כבר נתבאר שלדידיה עכ"פ נראה דבכל יתומים שסמכו הרשות ב"ד עכ"פ למנות אחר ההגון יותר (ולפה"נ ודאי יש הגונים בטוחים יותר). וא"כ למה לא ניחוש לרא"ה וסיעתו כו'. (אך לפ"מ ששמעתי שבנד"ד בעת שנסע לגמור היה לו כת' הרשאה מב"ד ע"ז א"כ יש לומר דה"ל כאפוטרופוס שמינוהו ב"ד (לכל מילי) ושוב אין לסלקו כל זמן דלא חזינן דמפסיד עי' רדב"ז בתשו' הנזכר לעיל שבנדון דידי' דנו (גם) למינוהו ב"ד מצד שכבר הוציאו ב"ד היתום הקטן מבית אמו לביתו. ושע"כ מעשיו במכירה קיים הרי נראה שדן ממינוי בדבר א' לכל מילי וה"ה יש לומר לכאורה בנד"ד. וצ"ע אי"ה ויש לראות נוסחת ההרשאה הנ"ל. אך למעשה אין נ"מ בזה לפה"נ דעתה שאינו בביתו שנסע על משך רב. ואם ימתינו עליו יש לחוש שיהי' כחוב ישן ובודאי טובת היתומה להביא לידי גוביינא בהקדם, ודאי נראה נכון שב"ד ימנו ע"ז איזה הגון לכך. ואם קשה להשיג איש שירצה להזדקק בהתאמצות הגוביינא. ושיהיה ג"כ בטוח גדול כו' יש למנות אחד שיתאמץ לגבות ושימסור המעות לבטוח גדול עפ"י ב"ד בקרוב לשכר כו' כד"ת או שהוא יהיה השליש כו'). דרך כלל כל הקונטרס אינו ברור רק אמרתי אשיחה כעת כו' ואי"ה כו':