דברי נחמיה אבן נזר קסד

אמנם אף אם יהא כן דעת הרמב"ם. וא"כ אין ראי' מדינים אלו לנד"ד. מ"מ אין סתירה ג"כ. וכיון דלפ"ד רש"י וכן לפ"ד המ"א ורבינו ז"ל הנ"ל יש ראיה. ולא נמצא חולק ע"ז. הרי יש קצת סעד וסמיכה עכ"פ. נוסף על הנ"ל דכן ראוי להיות הדין בכל מה שגזרו מפני מעשה שהיה שלא לחוש אלא בכעין מעשה שהי'. היכא דאיכא טעמא לחלק עכ"פ כדלעיל

והנה לשון הרמב"ם ספ"ו מה' נחלות שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו אפי' בדבר מועט כו' כאחי יוסף כו'. ולכאורה עלה ע"ד הא דהוסיף תיבת בחייו. היינו משום דאלו אלאחר מיתה. ע"כ משכחת לה שינוי במלוכה וכל המינויין כו' (ומשום דדידי' הוא ממש מכח ירושה כנ"ל והגם דלפה"נ קיבל שלמה המלוכה מיד בחיי דוד וכן הרבה ממלכי ישראל מלכו בחיי אביהם עי' רש"י במלכים. (וכן בענין החזן שברמ"א א"ח סי' נ"ג) יש לומר שכל שאין האב ראוי מחמת חולי וכה"ג. זוכה הבן מתורת ירושה כו'). וא"כ היה משמע דס"ל דבחייו אפי' בכה"ג (בדברים שאין בהם דין חלוקה כו' ואף בדאיכא טעמא לבחירה בזה על זה כו') ג"כ אל ישנה. אך אינו מוכרח דיש לומר דלפי שתחיל' איירי בדיני העברת נחלה כתב כאן בחייו כלומר שגם בחייו אין נכון לשנות בנו בין הבנים כו' והכל א'. או יותר נראה דבשינוי בדבר מועט (כהך דיוסף) ס"ל דדוקא בחייו איכא קפידא. משא"כ אלאחר מיתה אין קפידא כ"א בהעברת נחלה לגמרי והיינו משום דגם הוא ס"ל שאין לגזור כ"א בכעין מעשה שהי' ביוסף שהי' בחיי יאע"ה ויש סברא לחלק דבדבר מועט אין הקפידא והקנאה כ"א מצד שמורה על יתרון אהבה וכדכתיב ויראו אחיו כי אותו אהב כו' כדלעיל ולכן בחייו יש קפידא יותר על המשכת זמן האהבה להבא. משא"כ אלאחר מיתה מאי דהוה הוה כו'. ולפ"ז יהיה מוכח גם מדברי הרמב"ם ראיה לנד"ד כו'. (אך הרשב"ם בב"ב (דקל"ג ב') ד"ה כי עבורי אחסנתא כתב ואפי' להרבות לא' כו'. גם הטח"מ סי' רפ"ב שהשמיט תיבת בחייו משמע דס"ל דאף אלאחר מיתה איכא קפידא אפי' בדבר מועט. וצ"ע ואכ"מ. ולדידהו יש לומר דס"ל שאין חילוק בסברא בין בחייו לאח"כ כיון דמ"מ השינוי הוא מצד האהבה יש קפידא וקנאה על האהבה כו'. וא"כ אין מדבריהם ראיה לסתור עכ"פ. ומהרמב"ם יש סעד כו' נוסף על הסעד מרש"י ומ"א ורבינו ז"ל הנ"ל ונוסף על הנ"ל שכן ראוי להיות הדין): סימן מ"ט מ"ש הרה"ג המפורסם חו"ב כ"ש מוה' אליעזר משה איש הורוויץ נ"י. אב"ד כעת בק"ק קארלין להשיג על הרה"ג זקן שקנה חכמה חו"ב מפורסם כ"ש מוה' שלמה ז"ל אב"ד דק"ק דובראוונע. וז"ל: כבוד הרב הגדול המפורסם ונכבד לעמו כש"ת מוה' שלמה נ"י

הן בהראותי את כבודו גלה לי טעמו אשר חדל מעשות הידוע לאפוטרופוס מטעם יתומים שסמכו. ומפני כבוד תורתו הרב עניתיו כי עדיין הוא מחלוקת. כאשר באמת דעת הרמ"ה והריב"ש ורבינו ירוחם דבעי' בן ט' דוקא ואיך לא נחוש לדבריהם עכ"פ לכתחילה. אולם באמת תמהתי ע"ד פי קדשו. מה ענין זה לזה ומה זו סמיכה אטו פתור' קא גרים. וכל הזן יתומים בתורת צדקה יחשב אפוטרופוס. יעיין נא רומע"ל בד' רש"י והרע"ב והרא"ש והר"ן והריב"ש וימצא ד' כולם מכוונים. דהיינו שהכניסו מעותיהם אליו שיעשה צרכיהם. ודבר פשוט הוא לדעתי. ובפרט בנ"ד שזן אותה בחיי אבי' שאין בזה דין אפוטרופוס כלל אם יש לרומע"ל דברים בזה בל יחדל נא מהודיע. ועלינו להודות על האמת ירום קרנו ויגדל כסאו וינוב בשיבה דשן ורענן כנפש תדרשנו לטוב אליעזר משה איש הורוויץ: וזה מ"ש המחבר להציל נפש שלמה ממטה משה. וז"ל

מאי דפשיטא ליה טובא מדברי רש"י והרע"ב ורא"ש ור"ן וריב"ש שהכוונה בזה היינו שהכניסו מעותיהם אליו שיעשה צרכיהם. הנה אם ר"ל דרק בהמעות (וכה"ג) שהכניסו הם דוקא יש לו רשות ולא זו"ז כלל. א"כ איך יתכן הפלוגת' דרמ"ה עם הרא"ש בקרקעות הרי לא שייך בהם הכנסה ממש (ואין להאריך דנראה דגם הוא לא כיון לזה) אלא נראה דר"ל דבעי' שתהא מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהם דוקא שרוצים לסמוך עליו (ע"ד הא דאיתא בחולין (י"ב: י"ג.) ואז ה"ה כאפוטרופוס גם בשארי דברים. והנה מאי דפשיט' ליה שזה מוסכם תמוה לפע"ד וכמשי"ת אי"ה. אלא שגם בדברי הפוסקים הנ"ל לא מצאתי כן (לא בפירוש ולא מכללא דהרא"ש מלבד שאיני יודע איה הרמז לזה א"א לומר דס"ל כן כמשי"ת אי"ה. ורש"י והרע"ב שפי' לעשות (מעשיהם) על פיו לפה"נ עשייה זו קאי על הבעה"ב דאי על היתומים (ור"ל הנהגת דר"א וכה"ג) אין מזה ראיה כלל דבעי' בחירתם יותר מלשון שסמכו דתנו במתני'. ועיקר כוונתם נראה דבאו לומר דסמיכה זו אין ר"ל על שולחנו אלא בענין השתדלותו והשגחתו בענינם כו'. וע' עוד לקמן מזה). זולת בדברי הר"ן וריב"ש יש למצוא לכאורה קצת הטיה לזה. דהר"ן כתב שבאו אצלו להשתדל בנכסיהם. דיש לומר שר"ל שהן בבחירתם עשו מעשה במה שבאו אליו (ובקשוהו) להשתדל כו'. (וגם לפ"ז לא ה"ל להרב רא"מ נ"י לשנות הלשון שהכניסו מעותיהם כו'). והריב"ש סי' תס"ח ממש"ש (דקע"ה סע"ד) אמנם אם היתום לא סמוך אצל אלעזר אלא שהנכסים פקדון בידו ממורישי כו' וכשמתו נשארו בידו עכ"ל. משמע לכאורה שזהו דבר והיפוכו ר"ל שאלו היה סמוך אצלו היינו שהוא הביאם אליו ולא שנשארו בידו ממורישיו כו'. אך באמת מלבד דלא משמע כן ממש"ש (סע"ג) בזה"ל ואף אם יאמר שהיתום סמוך אצלו ובאו הנכסים ברשותו ונתעסק כו' שלפי הנ"ל הכי הל"ל שהביא הנכסים כו' להתעסק כו' (וכן לא משמע כן ממש"ש סי' תס"ט ואף אם יתום זה סמוך אצל אלעזר והשתדל כו'). מלבד זה הנה א"א לומר כן בדעתו ממ"ש סי' תצ"ה. שהרי שם מיירי ביתום שאחר מיתת אביו נשאר אצל אמו ונשאל (ממי שנתמנה ב"ד לבקש ולמנות אפוטרופוס) אם יכולים למנות את האם הגם שאין ב"ד ממנין נשים כיון שזהו טובת היתום כו'. והשיב (דקנ"ו סע"ג) בזה"ל כיון שהקטן סמוך אצל אמו הנה אמו מעצמה נעשית אפוטרופוס על נכסיו ברצונו כו' עד כיון שכבר נעשית אפוטרופסית כו' נראה שיכולים ב"ד לקיימה באפוטרופסות כדי כו'. ואם איתא דפי' סמוך היינו שהיתום הכניס הנכסים כו' מאין פשיטא ליה שכך היה. אדרבה פשטא משמע שהוא ואמו והנכסים נשארו ממילא בבית האב. גם אף את"ל שהיה ידוע שהנכסים היו תח"י אותו השואל (שנתמנה לב"ד כו'). ג"כ מוכח שא"צ שהיתום יכניסם מדעתו. דא"כ איך כתב שכבר נעשית אפוטרופוס. ולא ה"ל להורות שהב"ד יקיימוה כו'. אע"כ א"צ שמעשה הקטן יוכיח כו' רק זאת משמע שם דס"ל דרצון היתום בעי' וכמ"ש נעשית אפוטרופוס על נכסיו ברצונו כו' כנ"ל וכן אח"ז כתב שם בהדיא דעל מטלטלין ימנו אותה ב"ד ברצון הקטן עצמו (אם הגיע לעונת הפעוטות) כו'. (וזה אפשר גם בנד"ד כו'). ועפ"ז אפשר לומר דס"ל בפי' יתומים שסמכו היינו שמדעתם ורצונם (עכ"פ בלי מעשה כו') סמכו. ולפ"ז יש לומר דמ"ש בסי' תס"ח אמנם כו' כנ"ל דמשמע שהוא דבר והיפוכו כו' כנ"ל. היינו דאם הוא סמוך מרצונו שפיר יש לומר (עכ"פ) שהוא הביאם לרשות אלעזר דשם (אף שלפה"נ היה איש נכרי) אבל אם לא סמך (ר"ל מרצונו) לכאורה מאי עבידתייהו דנכסים גבי אלעזר (דרחוק לומר שאיש נכרי יקבל מעצמו נכסי יתומים אליו) לזה אמר דאולי נשארו בידו מפקדון מורישיו כו'. ויותר נראה דס"ל דענין יתומים שסמכו עיקרו היינו שסמכו על שולחנו (ג"כ עכ"פ. או אפשר שרק בזה תלוי