דברי נחמיה אבן נזר קסג

דומיא דעובדא דיוסף. ולפ"ז גם זולת טעמא דמצוה יש סברא לחלק כמ"ש כ"ק שי' בריש דבריו דיש לומר דנא איירי בגמ' כ"א בדבר שיוכל לרצות לשניהם (או לחלק כו'). או עכ"פ למנוע א"ע מהטבה זו לגמרי. דבכה"ג כל שמטיב לא' מהם. הוא רק מאהבתו אותו יותר מאחיו ועל יתרון אהבה זו הוא עיקר הקפידא והקנאה. וכדכתיב גבי יוסף ויראו אחיו כי אותו אהב אביה מכל אחיו כו' וישנאו כו'. אבל בדבר שא"א להטיב בה לשניה' (ואין בו דין חלוק') ולא למנוע לגמרי כ"א או להטיב לא' מבניו או לא' מן השוק. והרי בזה עיקר ההטבה בעצם וראשונה לא באה מאהבה כלל (כ"א בהכרח לצורך עצמו וכה"ג). ועל בחירתו בא' מבניו נגד איש זר ודאי אין קפידא אף אם יהיה זה רק מצד אהבתו לבנו יותר ואף גם על בחירתו בזה נגד אחיו ג"כ אין מקום לקפידא כ"כ. אף אם אינו כ"א מצד אהבה. דכיון שההכרח לבחור בא' מהם (וגם אם יבחור בהשני יהיה קשה מאי חזית כו'). א"כ בהכרעה כל דהו. שאוהב זה יותר מעט מזער סגי ליה (מלבד שאפשר שעושה בלי הכרעה רק מצד מאי חזית כו') עכ"פ לא דמי להיכא שכל עיקרו אינו עושה כ"א מאהבה כו' (ועוי"ל בע"א קצת. דלא אמרי' אלא שמחשש הקנאה יהיה בשב וא"ת וישאר הדבר אצל האב (עכ"פ). אבל לא שמחשש זה יתנו לאיש זר כו'). וכ"ז כשהאב עצמו אין לו שום נ"מ. רק שבוחר בזה מאהבתו אותו יותר במקצת עכ"פ. אבל כשבחירתו בזה (נגד אחיו עכ"פ) הוא משום שזה נוח לו יותר (לטובתו או לטובת בנו). וא"כ אין ראיה כלל על יתרון אהבה מזה על זה. ודאי נראה דלא דמי כלל להך דיוסף שעיקר השנאה והקנאה היה על יתרון האהבה כמפורש בקרא כנ"ל וכ"ש בנד"ד בענין שידוך שכבר ידוע שבת קול מכרזת כו' ומה' אשה לאיש כדאי' במ"ק (י"ח ב') והרי זה כדבר שבידי שמים (ועי' תשב"ץ ח"ב סי' א') ואינו תלוי בבחירת האדם (ממש כ"א בדרך הלבשה כו') ח"כ אין מקום לקפידא כלל. (ועכ"פ אין ראיה על האהבה כו')

אך עם היות דכל הנ"ל לפה"נ מילי דסברא נינהו. מ"מ א כיון דבגמרא (ופוסקים) סתמא איתמר ובלשון כולל. לעולם אל ישנה כו'. קשה (קצת) לסמוך על חילוקים וסברות חיצוניות. והיה טוב למצוא איזו ראיה או סעד וסמך לזה ע"ז אומר דלפע"ד קצת סעד לזה מהא דאמרינן בעלמא ר' חנניא ב"ע או' לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהי' ופירש"י בשבת (ד"ס ע"ב) דגזירה שגזרו מחמת מאורע אין להם לגזור אלא מעין המאורע. ומעין זה פירש"י בחגיגה (כ"ג א') כל מקום שגזרו כו' משמע דכללא הוא בכל מקום כה"ג. וכן משמע בגמ' שם ושם. וא"כ הרי גם כאן דלא אתי עלה כ"א מכח המעשה דיוסף. (והרי יעקב אע"ה מתחיל' לא היה חושש לכך כו'). אין לגזור כ"א מעין המאורע ואע"ג רבנן פליגי עלה מ"מ לפה"נ מסוגיא דיבמות וקי"ו ב') דאמרי' אמרי לך רבנן כו' במקום קרוב מירתת במקום רחוק לא מירתת. הרי דהיכא דאיכא טעם וסברא לחלק מודו (ואע"ג דהתם לא קיי"ל הכי אלא כב"ש דאין חילוק. היינו מטעמא דב"ש דה"נ שכיחי שיירתא כדאי' בבריי' שם). גם הרי הרמב"ם פי"ב מה' אה"ט ה"ג פסק בדינא דהתם כחנניא וע"ש בכ"מ ויש לומר ג"כ דהיינו טעמים משום דלפי הסוגי' דיבמות הנ"ל אין הכרח לומר דמתני' דחגיגה אתי כחנניא שהרי מסברא יש לומר דקודש חמירא מתרומה כו'. ועי' תוס' ומהרש"א דחגיגה שם ד"ה לא ישא. וא"כ הרי כבר נתבאר דה"נ יש ויש סברות לחלק:

ועוד יש לומר קצת ראיה דע"כ הא דאל ישנה לאו כלל גדול הוא (כ"א בכעין המעשה שהיה). דהא מצינו בענין מלוכה בישראל וכה"ג בכל מיני התמנות שהאב היה מוסרם לבנו בין הבנים. כמו דהע"ה שהמליך את שלמה (בריש מלכים) ויהושפט ליהורם בנו (בדה"י ב' סי' כ"א) (וכה"ג טובא). וכן רבי מסר נשיאות לבנו ר"ג. בכתובות (ק"ג:). וכולם היו להם עוד בנים (כדאית' התם). ולא חששו למסור לאחר מחשש שינוי בין הבנים. והיינו אף כשיש אחר יותר ראוי כמ"ש ריב"ש סי' רע"א. ולכאורה ע"כ הוא מטעם הנ"ל (שהוא דבר שאין בו דין חלוקה וא"א למנוע לגמרי ולא דמי שהי' כו'). אך יש לדחות דש"ה דקאי אלאחר מיתה שזוכין הבנים מדין ירושה ממש. וכל הקודם לנחלה כו' והגדול קודם לקטן כו' כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' מלכים ה"ז (וספ"ד מה' כהמ"ק). והיינו טעמא דיהושפט שיהורם היה הבכור כמפורש בקרא. וכן ר"ג ברבי היה הגדול כדאיתא בגמרא שם. (והא דשלמה מסתמא היינו משום שהי' ממלא מק"א יותר בחכמה וביראה וכן הוא בס' כתובה שם. ולכן ג"כ זכה מדינא). וכיון שהתורה זכתה לו לזה ודידיה הוא לא שייך ע"ז קפידא וקנאה כמו דלא שייך על בכור שנוטל פי שנים כו'. ואע"ג שבגמר' שם פרכינן ארבי צריכא למימר ומשני משום דר"ג לא היה ממלא מק"א בחכמה כ"א ביראה כו' יש לומר שאינו ר"ל שבכה"ג היה הדבר תלוי ברצון רבי ובבחירתו ממש. אלא שדינא קמשמע להו. שבכה"ג הגדול זוכה בדין. וכדמשמע ברמב"ם שם שכך הדין. אמנם המ"א ורבינו ז"ל בא"ח ססי' נ"ג כתב שכל המינויי' דכתר תורה אין בניהם קודמי' כלל מדינא (רק שכן נהגו כו'). ולפ"ז משמע דהא דרבי היה הדבר תלוי ברצונו ובחירתו ממש (והא דפרכי' צריכא למימר ע"כ היינו רק משום דבלא"ה היו עושין כן מכח המנהג עכ"פ. וקרא דיהורם דמייתי הוא דרך אסמכתא. ולמסקנא שלא היה ממלא מק"א בחכמה משמע דבכה"ג אף מנהגא ליכא רק רבי בחר כן כו'). גם בהא דדוד המליך את שלמה איתא בכריתות (ה':) גבי אין מושחין מלך בן מלך ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקת אדוניה ופריך מנלן כו' אמ' ר"פ אמ' קרא כו' ופירש"י בהדיא דכי איכא מחלוקת לאו ירושה היא. וא"כ משמע נ"כ שהיה הדבר תלוי ברצון ובחירתו של דוד. וכן משמע פשטא דקרא דכתיב עיני כל ישראל עליך להגיד להם כו'. וגם בדברי נתן הנביא כתיב ולא הודעת את עבדך מי ישב על כסא כו'. (ודברי מהרש"א דהוריות (י"א:) שכתב שהיה עפ"י נתן הנביא צ"ע לכאור'). והא דפרכי' שם ולא כל דבעי כו' ומשמע דבמסקנא לא קאי הכי היינו דהמקשן ר"ל דכל דבעי מורית בתורת ירושה וא"כ לא בעי' משיח'. (דזכה בה משעה שמשחו האב כו' כמ"ש הרמב"ם בה"מ שם). ולמסקנא דכי איכא מחלוקת לאו ירושה היא. היינו דכל דבעי נותן בתורת מתנה. ולכן בעי משיח' (כיון שעתה הוא ראשית זכייתו כו'). וכיון דכעין מתנה הוא ותלוי ברצונו ובחירתו למה לא חש לקנאה כו' אע"כ הוא מטעם הנ"ל (דמלוכה דבר שאין בה דין חלוקה כו' כנ"ל) ואף את"ל שטעמא איכא במה שבחר בשלמה (לא מחמת יתרון האהבה כ"א) מחמת שראוי יותר למלוכה מצד חכמתו וכה"ג וכן רבי בחר בר"ג מצד שהוא גדול כו' מ"מ שמעי' עכ"פ דהא דאל ישנה כו' לאו כללא הוא. וכל דאיכא טעמא לבחירתו בזה נגד אחיו אין חשש. ואין צריך ליתן לאיש זר כו' והרי בנד"ד נמי טעמא איכא לבחירתו בזה נגד זה כו' כדלעיל

והן אמת שמדברי הרמב"ם שם בה' מלכים ספ"א. ובפרט בה' כהמ"ק פ"א הי"א משמע דלא כפירש"י דכריתות הנ"ל אלא שהכל ירושה היא. רק כשיש מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל כו'. (וצ"ע דבגמר' משמע דמקרא ילפי' דלאו ירושה היא אלא בזמן ששלום בישראל וכפירש"י. וכן משמע מהא דפרכי' ומפני מחלוקת יורם נמעל כו' ול"פ הכי גבי שלמה כו' וע"ש בפירש"י דבשלמא כו'). וכן בהא דהמ"א ורבינו ז"ל דבכתר תורה לאו ירושה היא. ג"כ לא משמע כן ברמב"ם דה' מלכים ה"ז שכתב ולא זו בלבד אלא כל השררות והמינויין כו' היה ממלא (מק"א) בירא' אעפ"י שאינו ממלא בחכמה כו'. ומעין זה כתב ג"כ בה' כהמ"ק פ"ד ה"כ. ומבואר בכ"מ שם ושם שזה למד מהא דרבי עם ר"ג בנו. א"כ מבואר דס"ל דהכל תורת ירושה ממש היא. ודבריו הובא ברמ"א יו"ד ססי' רמ"ה לענין רבנות (וצ"ע לכאורה על המ"א ורבינו ז"ל שהחליטו דלאו ירושה היא).