דברי נחמיה אבן נזר קס

לשמוע אליו כיון שהדין אתו כו'. הנה כן מוכח מדברי רמ"א בד"מ אות ד' במ"ש להשוות דעת מהרי"ק עם העיטור גבי מחותן. דגם העיטור לא פסלו כ"א לכתחיל' כו' ע"ש והרי מפורש בעיטור דאף שהוא דיין קבוע יכול הבע"ד לומר אינו מקובל לי. וכן פסק רמ"א בהגהה סי' ל"ג ס"ו וע"ש בסמ"ע (וש"ך) ותומי' דהיינו משום שאינו אוהב ממש כו'. הרי דכל שפסול לכתחילה יכול הבע"ד לעכב. ועי' ת' חו"י סי' ב' ורסי' ה' שנתקש' איך שייך פלוגתא באוהב (גמור) אם בדיעבד דינו דין א"ל לפמ"ש סמ"ע וש"ך דכל שבאו לפניו הוי כקבלוהו כו' וכתב דא"ל דמיירי בכפי' דכיון שלד"ה לכתחילה פסולים מי כפה את המסרב לדון לפני פסול הרי נראה דפשיט' ליה דכל שלכתחילה פסול יכול הבע"ד לסרב כו'. ואעפ"י שהרב שכנגדו שם סי' ג' מוקי לה בדן עפ"י כפי'. נראה דר"ל דאם אירע כן כו' אבל לכתחיל' ודאי הדין עם המסרב. ועי' תומי' סק"ח דמוקי לה בע"א. אבל מדברי כולם נראה דלכתחילה יכול לסרב. לכן מכ"ז היה נראה לכאורה דע"כ לומר דהרא"ש וטור (וכנה"ג הנ"ל) ס"ל באוהב שאינו גמור שהוא רק ממד"ח כו' כמ"ש כת"ר וכנ"ל שכן משמע ממהרי"ק שלמ"ד שהוא רק מד"ח א"י לעכב כו' ובזה יש ראיה עוד מדברי הטוש"ע בשם גאון בסי' ט' ס"ב בקדם התובע ושלח מנחה לדיין דא"י הנתבע לפוסלו לפי שאינו אלא מד"ח לדיין למנוע אבל אם הוא רוצה כו'. אבל באמת לפע"ד גם זה אינו מתקבל כ"כ בסברא דכיון דעכ"פ יש חשש הטיי' ממד"ח מה בכך שאין הדיין חושש למד"ח. מ"מ הרי יש טעם לסירוב הנתבע. גם לכאורה קשה במאי עסקי' הרי גם בלי שום טעם גלוי יכול הנתבע לסרב שלא לדון לפני זה כ"א לפני אחר באותו עיר עכ"פ כדאי' סי' ג' סס"א. ונראה דה"ה התובע. והיינו ענין זבל"א וזבל"א שנזכר שם ובסי' י"ג. לכן נראה דיש לומר דעכ"פ מיירי הך דהגאון בשאין בעיר דיינים אחרים כו'. וגם מהרי"ק בשכ"א מיירי בכה"ג ע"ש. ולפ"ז אפ"ל שגם הרא"ש (וכנה"ג) מיירי בכה"ג וס"ל דאף היכא דלכתחילה מדינא אסור מ"מ בכה"ג הוי כא"א בע"א והוי כדיעבד כו' כיון שאין הדין נותן לדון בעיר אחרת כו'. (ולא ס"ל כנ"ל בשם העיטור לפ"ד רמ"א). אך גם זה דוחק. ויותר יש לומר דמיירי הרא"ש לענין זבל"א. ור"ל שא"י זה לפוסלו מלהיות בורר של האוהב כו'. והנה באמת מדברי רמ"א סי' ז' שכ' די"א שאינו אלא מד"ח ולכן מותר להיות דיין בזבל"א כו' משמע דאלו היה פסול מדינא לכתחילה עכ"פ א"י להיות דיין אפי' בזבל"א. (וזה שלא כנ"ל ממשמעות מהרי"ק בשי"ו) אך יש לומר דרמ"א כ"כ רק כלפי הדיין ולענין מד"ח. ור"ל דאלו הוא פסול מדינא לכתחיל' עכ"פ אז אף בזבל"א יש איסור להדיין עכ"פ כו'. אבל כיון שאינו כ"א מד"ח לכן בזבל"א מותר לגמרי ר"ל אף מד"ח ליכא. אבל מ"מ אין טעם נכון בדבר דממ"נ אם הטעם בזבל"א משום דגם השני יברור אוהב כו' (או) דהעיקר תלוי בהשליש א"כ גם באם אסור מדינא יש לומר כן. ודי להחמיר בזה למ"ד דגם בדיעבד פסול אוהב כו' (וגם בזה מפקפק בת' חו"י שם סי' ב') ואם מ"מ יש חשש גם בבורר כו' א"כ גם במד"ח יש לחוש לכאורה כו'. וע"ד הפשוט משמע מרמ"א דאם יש איסור מדינא לכתחיל' עכ"פ אז גם בזבל"א יכול הבע"ד לפוסלו כו'. ועוד משמע דאף אי רק מד"ח דוקא בזבל"א מותר. ומשא"כ בסתם דיינים יכול הבע"ד לעכב (אלא שזה ודאי דלא כמהרי"ק שכ"א וצ"ע ואולי במהרי"ק מיירי בדיין קבוע עכ"פ ורמ"א אולי אתי לאפוקי בשאינו קבוע ויש דיינים אחרים ג"כ ולכן דוקא בזבל"א מותר וא"י לעכב. אבל שיהיה דיין סתם יכול לעכב. אך א"כ גם בלי טעם גלוי יכול לומר לא אדון בפני זה כו' כנ"ל אלא נראה דכיון דמהרי"ק שכ"א במסקנא משמע דלמעשה לא התיר אלא שיסדר להם (מוהר"ש) דיינים כו' ובהך דהעיטור מפורש דאף בדיין קבוע יכול לומר אינו מקובל כו' לכן פסק כן גבי מחותן בסי' ל"ג וכאן פסק כדמשמע במהרי"ק שי"ו דרק בזבל"א כו'

ועתה אבוא לענין היראה מורא רבך כו'. שהביא ראיה מהא דריש נקיש ברך יקשה כו' שאפי' במורא ב"ו גשמי' שמא יהרוג כו' לפי' הרמב"ם לא חיישינן לזה כלל כו'. הנה הגם שלכאורה ראיה נכונה היא. אבל הרי הדבר מצ"ע תמוה. חדא דלכאורה בכה"ג מותר אפי' להעיד שקר לכתחיל' כדאי' בכתובות (י"ח ב') אנוסי' היינו מחמת נפשות כו' ופי' רש"י שאמר להרגנו ואדם חזק הוא. אלא שלזה יש לומר דהתם דוקא שאמר להרגו משא"כ הכא מיירי בשלא אמר רק הדיין חושש כו'. אבל מ"מ הרי בסי' ל"ז סכ"א קיי"ל דאפי' בחשש צד הנאה שאפשר שיוגרם בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד ולא ידין. והיינו דחיישי' שישקר בפ"מ דמש"ה פסול אפי' לעדות ובודאי ה"ה בהצלה מחשש איזה היזק כדמשמע שם בכל הסי' דשוין הן. וא"כ לכאורה כ"ש הכא דאיכא הצלה מחשש ס"נ. אלא דמ"מ גבי עדות יש לומר שיש חילוק בין כשההנאה או ההצלה באה דוקא ע"י ההגדה אז חיישינן אבל בכה"ג דאדם קשה שהחשש ס"נ אינו אלא בשיעיד כנגדו. ובשתיקה סגי לו להנצל מחשש זה. אז כשיעיד לטובתו לא חיישינן לשקר. והיינו דאמרי' בהדיא בכתובות (כ"ז ב') וב"מ (ל"ט ב') גבי אלם תרתי לא עבדי ע"ש ולכאורה מ"ש מכל הדיינים דסי' ל"ז הנ"ל ונראה דצ"ל שהחילוק הוא כנ"ל. וכ"ז י"ל בעדות. אבל בדייני' אחר שנזקק להם ומוכרח להגיד הפסק נראה דיש חשש מכש"כ דההיא דסי' ל"ז כנ"ל. ועוד דגבי דייני' דא"צ לחשש עיוות הדין במזיד אלא חשש הטיי' וטעות. נראה דלא שייך (כ"כ) החילוק הנ"ל והכל יש לחוש ואכמ"ל בזה כי עיקר סמיכתי להקשות הוא מהא דאי' בהדיא בהגהה סי' י"ד סס"א גבי אלם דמוציאים אותו לדון בעיר אחרת. ולא מצינו חולק ע"ז כלל. ולפ"ד כת"ר קשה ע"ז מההיא דריש לקיש. דלכה"פ הך אדם קשה דר"ל נקרא אלם וכמ"ש הסמ"ע רסי' י"ב. לכן נראה דע"כ צ"ל דההיא דריש לקיש בשנים שבאו לפניו קאמר. וכל שבאו לפניו סתם ה"ל כקבלוהו כמ"ש סמ"ע סי' ה' סק"ז וש"ך סי' ג' סק"י בשם ירוש' וסי' ז' סקט"ו וש"א ואף לפמ"ש המ"ל רפ"ג מה"ס דז"א רק גבי יחיד מומחה י"ל דהכא מיירי בקבלוהו בפירוש). ובקבלוהו ודאי דלא גר מקיבל עליו קו"פ דרסי' כ"ב. אבל בסי' י"ד מיירי כשהשני טוען וממאן דאז לזה שומעין (שאמר כהלכה). וא"כ ה"ה במורא הרב וכה"ג וכמ"ש כנה"ג בהדיא בשם כמה מגדולי הפוסקים והובא בס' נ"מ דל"ד אלם אלא ה"ה גדול בחכמה ומעלה כו' וסיים הכנה"ג דנראה פשוט דאפי' בזמננו כו' אם הנתבע גדול שבקהלו בחכמה ובמעלה יכול התובע לומר כו' עד וזה פשוט בעיני אמנם בעיר שאין בה כ"א קהל א' יש להסתפק כו' והדעת נוטה שגם בזה יכול לכופו עכ"ל. וכבר נעשה בזה מעשה רב בתשו' שב"י סי' ב' בייעד כו' וגם הוא הסכים עמהם והביא ג"כ מתשו' שא"י שאף שהוא צדיק וישר כו' וסיים שיש לו עוד כמה ראיות מש"ס ופוסקים אלא שא"צ להאריך שכבר יצא מפי פוסקים ראשונים ואחרונים מהרי"ק ותשב"ץ וכו'. (והגם שלכאורה דבריו סותרים זא"ז ממש"ש סי' א'. כבר נתעורר בעצמו ע"ז שם ותיקן קצת ועם שעדיין צע"ק אכמ"ל). ומש"ע דהכא יש מו"ש נגד מורא רבך שג"כ המקור משום מו"ש כו'. הנה באמת א"צ כאן להמצוה וחיוב שיש במורא רבך. ועי' תומי' סי' ז' ססק"ט שאין פוסל אלא שנאה בטבע כו' וה"ה ביראה. (ולא הזכרתי זה אלא להעדפה ולישנא בעלמא ובמכתבי הא' לא נזכר זה אלא רמזתי לד' כנה"ג הנ"ל) שכבר כ' בשם כ"פ שבכל גדול בחכמה ומעלה נוהג זה. וכ"ש כשהוא רבו ג"כ. ונראה שגם בכל רב ותלמיד יש ענין אימת הרב גם מצד הטבע כדמשמע בקדושין (ל"א א') גלוי וידוע כו' שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה כו'. ונראה דבכ"ד נזכר אימת רבו אפי' במלמדו אומנות (עי' שו"ע רבינו ז"ל ביו"ד סי' א' ססק"ג דף ה'). וא"כ ענין היראה הוא כענין האהבה שג"כ יש כנגדה מו"ש אלא שמ"מ חיישינן שיטה לבו ויטעה כו' וה"ה ביראה (בושת) מלהעיז נגד כל גדול ורב. וכבר הביא כת"ר מההיא דיה שתהא