דברי נחמיה אבן נזר קנז

תלתא והוי כספק ברה"ר הרי ע"כ דבסוטה גופא לא הלכו בה ע"ד כללי ספק טומאה. והא דאמרי' מה סוטה בועל ונבעלת כו' ע"כ דבר ההווה ורגיל דגבי סוטה קאמרי'. ומכה"ג הוא דילפי' לספק טומאה (מצד ההלמ"מ כו' כנ"ל) אע"פ דמשכחת לה בסוטה בע"א כו'. והגם דהא דגבי סוטה נאסרה אף בשנים היינו דוקא בשקינא לה בפירוש משנים אלו דחזינן דקפיד בעל. אבל אם קינא לה מא' ונסתרה עם שנים לא נאסרה כמ"ש המ"ל שם בסוף דבריו. וא"כ לכאורה יש לומר דמש"ה ילפי' לטהר בתלתא גבי טומאה לעולם כיון דלא שייך שם ענין קפידא יש לנו ללמוד מסוטה מהיכא דלא חזינן דקפיד. והיכא דקפיד שאני. (וגם ברה"ר ממש אפשר דהיכא דקינא לה בפירוש שלא תסתרי ברה"ר דחזינן דקפיד נאסרה ועכ"ז ילפי' לטהר ברה"ר לעולם מקינוי סתם דגבי סוטה. וה"ה לענין תלתא) ומשא"כ אי איתא דמשכחת לה גבי סוטה דנאסרה ברה"ר גם בקינוי סתם (כמו בלילה) לא ה"ל למילף לטהר גבי טומאה לעולם (גם ברה"ר בלילה) (ולפי"ז גם ראיה הא' הנ"ל יש לדחות בכה"ג לכאורה דהתם נמי בקינוי לקטנה הרי איכא קפידא דבעל בפירוש. אבל בלא קפידא בפירוש לא משכחת איסור בסוטה בדבר שאין בו דעת לשאול כו'). הנה מלבד שאף את"ל כן לא הועלנו כלום בנד"ד דהשאלה היה בשקינא לה בפירוש אכה"ג כו' (שלא תסע בדרך שהוא רה"ר כו'). אולם באמת נראה דיש ללמוד מכאן דענין הלימוד דטומאה מסוטה הוא רק מדבר ההווה ורגיל דגבי סוטה אף דלפעמים משכחת לה בע"א. דאל"כ גם בהך דתלתא לא ה"ל למילף לטהר בטומאה כיון דמשכחת לה בסוטה דנאסרה ע"י קינוי וקפידא בפירוש. דענין הקפידא בסוטה אינו מועיל כ"א להעשות בה ספק. ומשא"כ בל קינוי בפירוש משנים. הרי זה לגבי שנים כאלו לא קינא כלל דלא חשיב ספק כלל. וא"כ ה"ל ללמוד ספק דגבי טומאה לענין תלתא מהיכא דחזינן דקפיד בעל גבי סוטה שעי"ז נולד בה ספק ועשאה הכתוב כודאי כו'. ותדע דהא כל עיקר ענין סוטה הוא ע"י קפידא דבעל דוקא דהיינו שקינא לה עכ"פ דאל"כ לא נאסרה כלל ע"י סתירה לחוד. ועכ"ז ילפי' מזה לטומאה לטמא כל ספק ברה"י (אף דלא שייך שם ענין קפידא כלל). והיינו משום דהקפידא דקינוי אינו מועיל כ"א העשות ספק עכ"פ (ומשא"כ בלא קינוי כו'). והכתוב עשאו כודאי. לכן ילפי' לטומאה ברה"י שכל שיש ספק (מאיזה טעם שיהיה) הרי זה כודאי טמא. וא"כ ה"ה לענין תלתא ה"ל למילף לטומאה מהיכא דחזינן דקפיד בעל כו'. (וה"ה וכ"ש בענין דבר שאין בו דעת לשאול כיון דגבי סוטה נאסרה לא ה"ל למילף לטהר גם טומאה). אע"כ היינו טעמא דילפי' לטהר בתלתא (וה"ה בדבר שאין בו דעת לשאול) משום דענין הלימוד מסוטה (שעיקרו הוא הלמ"מ כו') היינו מדבר ההווה ורגיל דשם דסתמא דמילתא אין שם כ"א בועל ונבעלת דהוי תרי כו' (וגם יש בהם דעת כו') אף דמשכחת לה לפעמים בע"א כו'. (וגם בדרך קצרה יש לומר אם איתא דכללי דיני טומאה ממש נוהג גם בסוטה. לא ה"ל לאסור בקינוי וסתירה עם שנים דסוף סוף הרי כאן תלתא והרי זה ספק רה"ר כו'. (וכן בחש"ו שאין בהם דעת לשאול כו'). אע"כ לא הלכו כלל גבי סוטה ע"ד שני ספק טומאה. דגבי סוטה גופא ליכא כלל לא גזה"כ ולא הלמ"מ (שהוא בלי טעם) זולת מה שעשה בה הכתוב הספק כודאי. אבל בענין הספק מה שמחלקין בזה בין רה"י לרה"ר אינו כ"א מצד הסברא לחוד. לכן דנין בה הכל לפי הסברא ואין לחלק בה בין יש בו דעת לשאול לאין בו דעת לשאול וכן בתלתא היכא דחזינן דקפיד כו' וכן בלילה ברה"ר כיון דמסברא שייך בזה סתירה וספק כו'. אבל בטומאה דעיקר הלימוד מסוטה הלמ"מ הוא לכן כל אופני הלימוד והחילוק בין רה"י לרה"ר וכל פרטי חילוקי דיניהם הכל בלי טעמים כו')

ועוד בר מן דין הנה הא דפשיטא ליה להמ"ל דאם קינא לה מא' ונסתרה עם ב' לא נאסרה. הרי טעמא דמילתא הוא משום דלא חשיב הסתר כלל כיון שהיו ב' כמש"ש. והיינו דוקא בתרי וכשירי אבל בתרי ופריצי דאיכא איסור יחוד נראה דחשיבא הסתר ונאסרה אע"פ שקינא לה רק מא' (סתמא כו'). (שהרי עיקר יסוד האי בעי' שבירוש' פי' המ"ל שם דהיינו בכשרים דוקא ומצד דליכא בהו איסור יחוד. ולכן תלה לה בפלוגתא אי מקנין ע"י אביה כו'. ובזה ודאי אף למ"ד מקנין. היינו שע"י קינוי וקפידא דבעל בפירוש נאסרה מ"מ. אבל בלי קינוי כלל פשיטא דשרי. וה"ה בשנים. דוקא ע"י הקינוי בפירוש משנים דחזינן דבעל קפיד הוא דנאסרה כו'. אבל בתרי ופריצי דליכא בעיא ולא פלוגתא כלל. נראה דהיינו דכיון דאיכא בהא איסור יחוד הרי זה ככל סתירה דעלמא. ומשמע דנאסרה לכ"ע גם בקינא לה (סתם) מא' מהם). ולפ"ז ודאי דלא שוה דין הטומאה לדין הסוטה ממש דהתם ודאי נראה דאין חילוק בין כשרים לפריצים. דלעולם תלתא הוי כספק ברה"ר כו'. והנה הן אמת דלפמ"ש בחה"ר דנדה (ה' ב') בשם יש מפרשים דהא דתלתא הוי רה"ר לטומאה הוא דוקא באנשים אבל בנשים אפי' מאה כחד דמיין דגמרי' מסוטה מה סוטה כו' בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי האשה מתיחדת עם ב' אנשים כו'. אבל נשים סתירה היא דאין ב' נשים מתיחדות עם איש א' עכ"ל. הרי ס"ל שדין הטומאה ודין הסוטה שוין ממש ולדבריו גם באנשים לא הוי תלתא רה"ר לטומאה כ"א בכשרים. אבל פריצים כחד חשיבי גם לטומאה כבסוטה וכמו בנשים כו'. אבל באמת נראה דוחק גדול דא"כ אף אנו נאמר להשוות דין הטומאה לסוטה. דלא נאסר אלא ביחוד דאיש ואשה עכ"פ דוקא. ונימא הכי גם בטומאה וישתקע הדבר כו'. ונראה דמש"ה כתב ע"ז הרמב"ן בחי' דזה אינו כלום. ואף הרשב"א הביא דעתו באחרונה ונראה שמסכים עמו וכן הוא דעת התוס' שם בדיבור הראשון דר"פ ובסוטה שם (כ"ח ב'). ומהתימא על המ"ל רפט"ז שהביא דעת יש מפרשים אלו שבחה"ר. בסתימות בלי חולק. שלפה"נ דעת יחידאה היא כנ"ל (וגם מסתימת הרמב"ם משמע שאין חילוק בין אנשים לנשים גבי טומאה וה"ה בין כשרים לפריצים כו'). וגם דברי הירוש' הנ"ל נראה דהוי תיובתיה. דליש מפרשים אלו נראה דע"כ אף שקינא לה בפירוש מתרי וכשירי לא נאסרה בסוטה דאל"כ נילף לטמא גם בספק טומאה בתלתא (אפי' כשרים) וכנ"ל שהקינוי בסוטה אינו מועיל כ"א לשיהיה ספק והכתוב עשאו כודאי כו' וה"ה בספק טומאה ליש מפרשים אלו שדיניהם שוים ממש כו'. אע"כ נראה דס"ל דלא משכחת איסור בסוטה בתרי וכשרים אף ע"י קינוי בפירוש. וכבר פסקו הרמב"ם וטוש"ע כהירוש' בזה. ומ"מ אף ליש מפרשים אלו כיון דלדידהו תלוי הכל במה דהוי יחוד של איסור. א"כ בלילה נראה דאיכא איסור יחוד עכ"פ אפי' ברה"ר וכ"ש בדרך כנד"ד דתלמוד ערוך הוא בקדושין (דפ"א רע"א) דאיכא איסור יחוד (אפי' ביום) ודאי דנאסרת ע"י קינוי וסתירה כזו ליש מפרשים אלו. אלא דנ"מ לדידהו לענין ספק בטומאה דכיון דס"ל שדיניהם שוין ממש לסוטה א"כ בלילה הוי ספק רה"י. ולפ"מ שנתבאר לעיל יותר נראה שגבי טומאה לילה חשיבא ספק ברה"ר. וה"ה וכ"ש בדרך (ביום) (כדמוכח ההיא דב' שבילין ובכ"ד כדלעיל). ושעכ"ז גבי סוטה סתירה בלילה וכן בדרך אפי' ביום חשיבא שפיר סתירה ונאסרה וכדעת הירוש' שבגליון תוס' דנדה ובתוס' דסוטה. ואינם תלויין זב"ז כלל וככל הנ"ל. (ובדרך קצרה לכאורה מוכח כן מהא דדרך חשיבא סתירה ויחוד דאיסור (גבי סוטה). וגבי טומאה חשיבא רה"ר כו'). ובגוף ענין סתירה ויחוד. לפה"נ יש בזה ג' מדרגות זו למעלה מזו. א' סתירה שע"י קינוי דגם בסתירה קלה נאסרה אף דליכא בהא איסור יחוד כדמוכח מבעלה בעיר ופתח פתוח לרה"ר דליכא איסור יחוד כדאי' בגמ' ובסי' כ"ב ס' ח' ט'. וע"י קינוי נאסרה ע"ש בס"ח וח"מ וב"ש סקי"ג וכדאי' בהדיא בהגהה דסי' קע"ח ס"ח והב' איסור יחוד. שהיא סתירה חמורה יותר כמובן