דברי נחמיה אבן נזר קנו

רה"י לכאור' לפי הפקפוק הנ"ל י"ל שאין ראי' מכאן דתני התם במתני' (פ"ה) ובתוספת' ובשחר מצאו מת וא"כ אף את"ל דליל' הוי רה"י הרי זה בשחר כרה"י ונעשה רה"ר דרפ"ו וכו' וכנ"ל. אלא שכבר נתבאר דנרא' דגבי מסוכן אותן שנגעו ברה"י אע"פ שלא באו לב"ד אלא אח"כ טמאים (לת"ק). וא"כ לכאורה היינו הך דנגע בא' בלילה ממש אי איתא דליל' הוי רה"י. אבל באמת נרא' דיש לחלק דגבי מסוכן דפירושו נתעלף באופן שאין מכירי' בו אז אם חי או מת (ע' פיה"מ להרמב"ם) נמצא שהנוגעים בו בעודו ברה"י חל עליהם הספק והשאלה מיד באותה שעה וכדלעיל. אבל בהך דנגע בא' בלילה. משמע שלא היה מסוכן כלל ולא היה חל שום ספק על הנוגעים בו בלילה שהרי עומד בחזקת חי. אלא אח"כ בשחר כשמצאו מת אז חל הספק והשאלה למפרע. מצד חזקה דהשתא המנגדת לחזקה דמעיקרא. והא דקתני ואינו יודע אם חי אם מת אינו ר"ל שכבר נפל ספק ע"ז אלא ר"ל שלא הכיר בו אז ממש אם חי אם מת. באופן שעכ"פ אח"כ בשחר כשמצאו מת נופל ספק למפרע (וכן משמע בהדיא ממ"ש הר"ש שמכאן יש לדקדק דלמפרע נמי ילפי' מסוטה כו'). וא"כ לפי הפקפוק דלעיל שפיר יש לומר דבכה"ג אף את"ל דלילה הוי רה"י יש לדונו כשעת חלות הספק והשאלה דהיינו כשמצאו מת בשחר וחשיב שפיר ספק ברה"ר. [הגהה. שוב ראיתי שיש לעיין בב"ב דקי"ג ע"ב ובתוס' ד"ה א' רבא ובירוש' שם ה"ו שהובא בתוס' שם לכאורה שייך לפקפוק דלעיל. ע"כ הגהה]

והנה כ"ז מה שיש לדון ולפקפק גם לפ"מ דפשיטא להו להתוס' וגם לרבינו ז"ל שדין סוטה ודין הטומאה שוין ממש ותלוים זב"ז. שכדי לתרץ מה שהניחו התוס' בקושיא לפ"ז סתירת דברי הירוש' וההוא דנגע בא' בלילה (עכ"פ) היה נראה דצ"ל כנ"ל. אבל לפע"ד מילתא דפשיטא להו קמיבעי לי טובא. נהי דלענין טומאה גם לפענ"ד נראה (יותר) דלילה לא חשיבא רה"י כדמשמע פשטא גבי ההיא דנגע בא' בלילה (דלא מצינו בשום פוסק או מפורש דהיינו משום שמצאו מת בשחר דוקא). וכ"ש שלפי הנ"ל גם בההיא דהמאבד ומצא בלילה (דטהרות) מוכח כן. וכן משמע בההיא דרפ"ו רה"י ונעשה רה"ר דאסברא לה הר"ש בכגון בקעה כו' (וכן משמע פשטא דמתני'). ולא נקטו לה בלילה ויום שמצוי יותר. וכן בההיא דמסוכן שם קתני והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י. ולא נקטי' בקלות יותר בלילה ויום כו'. וגם במעשה שבתוספת' הובא בר"ש פ"ה מ"ז וברמב"ם ספי"ח במסוכן שהוליכוהו מעיר לעיר והיו הכתות מתחלפות כו' שלא טמאו אלא כת אחרונה דהיינו משום ספק ברה"ר (ולא פי' שלא התמהמה בדרך כו'). משמע אף שהיה לילה בנתיים כו'. ובדרך כלל מדהא דספק רה"ר טהור מלא בגמר ופוסקים (והוא גזה"כ או הלכתא בלא טעמא) ולא אישתמיט בשום מקום לפרש דהיינו דוקא ביום ודאי משמע שאין חילוק בין יום ללילה בזה (שהרי מסברא חיצונית אין חילוק ביניהם לענין טומאה כלל. וע' רמב"ם פט"ז ה"ג המהלך בלילה ספיקן ברה"י טמא משמע דברה"ר טהור וכן הוא בהדיא בר"ש פ"ג סמ"ו ע"ש). אבל מ"מ אין ראיה מזה לסוטה כלל. דדוקא גבי טומאה דעיקר החילוק בין רה"י לרה"ר הוא הלכתא בלא טעמא מנין לנו לבדות לחלק בזה בין לילה ליום דמצד לילה לא פקע שם רה"ר מינה שעליה באה ההלכה להקל. אבל לענין סוטה לא מצינו בשום מקום שהוא הלכתא או גזה"כ לחלק בין רה"י לרה"ר. רק דהא דעשה בה הכתוב ספק כודאי זהו גזה"כ. אבל החילוק בין רה"י לרה"ר בזה הוא מילתא דתליא בסברא בלבד דאמרי' דרה"ר לאו מקום סתירה הוא. וא"כ היכא דמצד הסברא שייך בו סתירה (כגון בלילה ובדרך וכמשי"ת אי"ה וכה"ג) מנלן להקל ברה"ר יותר מרה"י ועם היות דלפ"ז לכאורה אין מקום כלל ללמוד טומאה מסוטה הרי באמת זו היא עצמה סברת הגמרא דנדה דאמרי' הכי השתא כו' אלא שכבר נתבאר לעיל דבמסקנא דא' וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור לא קאי הכי אלא דהלמ"מ הוא כו'. אבל היינו רק דענין הלימוד דטומאה מסוטה זהו הלמ"מ (אף דלא דמי כלל דהכי השתא כו'). אבל גבי סוטה גופא לא נתחדש לנו הלמ"מ כלל. אלא דתליא בסברא מהו חשיבא סתירה. ויש לומר דבלילה חשיבא סתירה. ואף את"ל דההלמ"מ גבי טומאה באה בסתימות רק ללמוד מסוטה וא"כ לכאורה אי איתא דבסוטה משכחת לה סתירה ברה"ר כגון בלילה כו' מנלן גבי טומאה להחליט דכל רה"ר טהור יש לומר דמ"מ כיון דסתמא דמילתא דסתירה ברה"י היא ודבר ההווה ורגיל הוא למדין מזה לטומאה ע"פ ההלמ"מ דדוקא ברה"י טמא אבל כל רה"ר טהור (וכ"ש שאפשר שההלכה פירשה הכל רק דרך אסמכת' אסמכוה ללמוד מסוטה כו' ואף אם ההלכה באה בסתימות ללמוד מסוטה ונמסר לחכמים הפרטיים איך ומה ובאיזה אופן כו' ג"כ יש כח בידם ללמוד רק מדבר ההווה דגבי סוטה. וגם הא דמ"מ מחלקי' בענין מהו רה"ר בין טומאה לשבת (ונראה שהוא מצד דגבי טומאה ילפי' מסוטה לכן אינו תלוי במחיצות כ"א ברבים מצויים וכמו בקעה בימה"ח). ג"כ יש לומר או דההלמ"מ פירשה כן או דסברת חכמים הוא דלענין זה יש לדמות לסוטה כו')

ויש להביא ראיות לזה. א' מהא דדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור גבי טומאה. ומהאי טעמא חש"ו ספיקן טהור כדאי' במ"ו פ"ג דטהרות וברמב"ם פי"ו ה"ב ואלו גבי סוטה כ' הרמב"ם פ"ב מה' סוטה ה"ד דמקנין לקטנה שהשיאה אביה כו' (ומסתמא כל קטנה קאמר אף שלא הגדילה עד שיהא בה דעת כו' ע' רמב"ם ספי"ו דטהרות). ומשמע דה"ה לחרשית ושוטית ע' כ"מ שם בה"ס ה"ג. ואף הראב"ד ושאר פוסקים שחלקו עליו אינו אלא משום דס"ל פיתוי קטנה (וה"ה חו"ש) אונס הוא. אבל מצד דהוי ספק בדבר שאין בו דעת לשאול לא מצינו שום פקפוק בזה. וגם בהא דאין מקנין ע"י קטן מצריכי' קרא בגמרא שם דכ"ו משמע דאלו משום דבר שאין בו דעת לשאול היו מקנין (אלא שקצת צ"ע בירוש' דסוטה ד"ב ע"א מיליהון דרבנן פליגון כו' דקצת היה נראה לומר לכאורה שיש שם ט"ס באופן דר"ל דמדגבי קטנה שזינת' צריכי' לטעמא שאין לה רצון כו'. דמשמע דבלא זה היתה נאסרת אף שאין בה דעת לשאול. מוכח דפליגון אמ"ד התם דהא דגבי טומאה דבר שאין בו דעת לשאול ספק טהור מסוטה ילפי' לה דלפ"ז היה משמע מכאן דבענין חילוק רשויות דרה"י ורה"ר דודאי מסוטה ילפי' לכ"ע צריכי' להיות שוין בדיניהם כסברת התוס' ורבינו ז"ל. אבל לפ"ז צריך להגיה הרבה בירוש' שם ולגי' שלפנינו ופי' הפ"מ ליכא למישמע משם כלום) והרי בגמרא שלנו בסוטה שם דכ"ח ב' (ובכ"ד) פשוט דגם הך דדבר שאין בו דעת לשאול מסוטה ילפי'. וז"ל הרמב"ם. שם פי"ו ה"ב בד"א כשהיה דבר שיש בו דעת לשאול כו' כסוטה. אבל אם היה חש"ו כו'. ולכאורה תמוה כיון דגבי סוטה גופא נאסרה גם בחש"ו (להרמב"ם עכ"פ וגם להראב"ד אילולי מטעם אונס וכמו בכהן נאסרת) איך ילפי' משם לטומאה לטהר ספק חש"ו. (ודוחק לומר דהיינו טעמא דסוטה משום דהבועל יש בו דעת לשאול כו' דהא בגמרא שם דכ"ט אמרי' דאי מסוטה ה"א דבעי' דעת נוגע ומגיע כו') א"ו ע"כ לומר לפה"נ דמ"מ ילפי' מסוטה מדבר ההווה ורגיל דגבי סוטה. אף דמשכחת לה שם בע"א ג"כ כו'. כי עיקר הלימוד מסוטה הלמ"מ הוא כנ"ל ולא בעי' שיהו דיניהם שוין ממש כו'

ועוד ראיה (יותר ברורה) מהא דאמרי' רפ"ח דנזיר ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפי' לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי כו' הא תלתא ה"ל ספק טומאה ברה"ר כו'. וכן פסק הרמב"ם פ"ט מה' נזירות ופט"ז מה' אה"ט ה"ב. ולכאורה הרי גבי סוטה גופא כתב הרמב"ם פ"א מה"ס ה"ג (ע"פ הירוש') וטוש"ע סי' קע"ח ס"ה קינא לה משנים כו' ונסתרה עם שניהם כאחד כו' הרי זו אסורה. ולא אמרי' הרי כאן