דברי נחמיה אבן נזר קנד

ורגיל כו' ויתבאר אי"ה). ולכן באה ההלכה שבכה"ג טהור לגמרי וה"ה לענין רה"ר ילפי' בכה"ג במסקנא לרבנן. והגם דלכאורה גם לפ"ז עדיין לא א"ש קושי' התוס' מה בכך שלא דמי בענין החזקות ברה"ר הא בלא"ה לא דמי דהכי השתא כו' אלא דמ"מ גמרי' ע"ד הנ"ל. אך ז"א דרק במה שלא דמי במציאות בעלמא בדבר שלא שייך ביה חומרא וקולא. אמרי' הכי. וכמו דבר שיש בו דעת לשאול דעכ"פ אין סברא להחמיר יותר בדבר שאין בו דעת לשאול מבדבר שיש בו דעת לשאול וכן בהא דרה"ר אין בו סברא להחמיר ברה"ר יותר מרה"י דטומאה עכ"פ. אלא דבסוטה לא משכחת ספק ברה"ר כו' בכה"ג אמרי' דכל שלא דמי לסוטה טהור. אבל מה שלא דמי מצד חזקות שהוא דבר שתלוי בו חומרא וקולא יש לומר דבעי' שיהא דומה לסוטה. ותדע דאם לא כן למה היכ' דאיכא חזקה לחומרא כמו בספק טבל גם ברה"ר טמא. וכמו"כ במקוה שנמדד דאיכא תרתי לריעותא טמא. אלמא דאי לא דמי בדבר שיש בו חומרא לא ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר (ומ"מ יש לדחות דש"ה דכודאי דמי ואינו בכלל ספק טומאה שנלמד מסוטה ומדינא טמא אבל בדליכא חזקה דלפה"נ מדינא הוי ספק עכ"פ יש לומר דהרי זה בכלל ספק טומאה עכ"פ וגמרי' מסוטה לטהר ברה"ר אף דלא דמי בדבר ששייך חומרא כו'. אבל התוס' לא ס"ל הכי)

כללו של דבר. דעם היות ודאי יש בזה כמה גמגומים (וזו מן ההלכות עוממות) עכ"ז נראה דודאי התוס' דחולין ונדה וחה"ר (דחולין) הכי ס"ל דאף לרבנן הא דברה"ר ספק טהור היינו אף בדליכא חזקה ומסוטה גמרי' לה וא"כ הפי' בתוס' דחולין (במה שהרכיבו התירוץ אתרי רכשי) צריך לומר כמ"ש מהרמ"ל שם כדלעיל. וקצת יש לומר שזה כמו ב' תירוצים (ואולי יש ט"ס וצ"ל שם ועוי"ל דהשתא כו' ע"ש). והתירוץ הראשון הוא ע"ד תירוץ חה"ר שם שכל הסוגי' מיירי בדליכא חזקה כעין מקוה כו'. ושגם במים המגולים הוא כליכא חזקה כדאי' בחה"ר. ובכה"ג הוא דגמרי' מסוטה דוקא והיכא דאיכא חזקה (גם לפי הס"ד) טהור ברה"ר מדינא אף בכעין ההיא דב' נזירים דליכא למילף מסוטה. אלא שהאמת שמשמעות פשט דברי התוס' (ובפרט בלי הגהה) מורה יותר כדפי' מהרמ"ל

אמנם כגון דא צריך לפרש. דלפ"ז הא דנקטו התוס' וגם חה"ר מקוה שנמדד ע"כ לאו דוקא. ורק לדוגמא בעלמא נקטו שהרי בזה ודאי מטמאים רבנן בהדיא אף ברה"ר אלא דס"ל דהתם היינו טעמא דרבנן לפי שחושבים הא דהרי חסר לפניך לריעותא גמורה לבטל החזקה דמעיקרא דמקוה ונשאר החזקה דטומאה. ונקרא תרתי לריעותא והוי כודאי כו'. אבל אי הוי ס"ל לרבנן כר"ש במה דס"ל דהרי חסר לפניך לאו ריעותא היא דאמרינן השתא הוא דחסר (כמ"ש התוס' בנדה ד' ג' ד"ה ושניהם) היו מודים דגמרי' בכה"ג מסוטה דברה"ר טהור. וז"ש התוס' דמסוטה גמרי' להיכא דליכא חזקה כההיא דמקוה דמטהר ר"ש אע"ג דהוי כליכא חזקה (ר"ל למאי דס"ל לר"ש) דא"ל העמד מקוה על חזקתה דאדרבה העמד טמא על חזקתו. ור"ל דגם רבנן לא פליגי עליה אלא משום דס"ל דהתם הוי תרתי לריעותא כו' אבל בגווני דליכא למימר הכי מודו כנ"ל. אלא לפי שמציאות זה דליכא חזקה קשה למצוא שהרי בתחילת טומאה כל ספק יש לו חזקת טהרה. ובסוף טומאה כמו ספק טבל הרי יש לו חזקת טומא' ונצרך למצוא כזה בחזקה נגד חזקה והיינו מציאות מקוה שנמדד דלרבנן גם בזה הוי תרתי לריעותא. ומציאות שיהיה חזקה נגד חזקה ושלא יהיה שייך הסברא דהרי חסר לפניך רחוק קצת. ע"כ אסברו לה במציאות מקוה שנמדד ונמצא חסר ואליבא דר"ש דס"ל דהרי זה כליכא חזקה. ואז היו גם רבנן מודים שנלמד מסוטה לטהר ברה"ר. אבל מ"מ ודאי יש כמה מציאות שיהיה דינו כליכא חזקה גם לרבנן כגון בתחילת טומאה ויש איזו סיבה וראיה שעי"ז איתרע חזקת טהרתו דוגמ' שכתבו התוס' בסוטה שקינא לה ונסתר' וכההי' דתינוק בצד עיסה שכתבו התוס' ד"ג שהסברא דרוב תינוקות מטפחות עומד כנגד חזקת העיסה. וגם בסוף טומאה משכחת לה שטבל במקוה שנולד בה איזה ספק בעלמא (ולא שנמצא עתה פסולה בודאי) דבכה"ג גם לרבנן איכא חזקת המקוה נגד הטמא (וליכא הרי חסר או פסול לפניך) והרי זה כליכא חזקה. עי' שו"ע יו"ד סי' ר"א סס"ה וסע"א

ומעתה אשוב לעניננו. דלכאורה עלה ע"ד דמה שהוצרך התוס' להא דבלילה ג"כ הוי דין רה"ר בסוטה. שזהו כדי לתרץ איך ילפי' מסוטה לספק טומאה ברה"ר בדליכא חזקה. הוא רק אליבא דר"ש. ועתה לפי הנ"ל ראיתי שז"א שלפה"נ ע"כ התוס' כ"כ גם אליב' דרבנן (ומלבד שבלא"ה קשה להמציא פלוגתא חדשה בזה בין ר"ש לרבנן כנ"ל). אלא שמ"מ אף לפ"ז הרי בתוס' דחולין לא הזכירו בלילה כו' וכבר נתבאר דיש לומר דגם ע"י קינוי וסתירה ברה"ר (בלא רואי') ביום ג"כ איתרע חזקת'. ויתר ע"כ לפ"מ שנתבאר לעיל דאופן הלימוד דרה"ר מסוטה אינו ע"ד שנזכר בגמרא לרבנן בתחיל' מה סוטה ברה"ר טהור כו' אלא היינו ע"ד הלימוד דדבר שאין בו דעת לשאול. ר"ל שבאה ההלכה דכל שהוא כסוטה. שהוא ברה"י ודבר שיש בו דעת לשאול טמא. וכל שאינו כן. כגון ברה"ר או דבר שאין בו דעת לשאול טהור. וא"כ הרי הלימוד דרה"ר הוא (בדרך שלילה) מסוטה ברה"י דבזה שפיר איתרע חזקתה. והוי כליכא חזקה. וילפי' מזה שפיר לענין טומאה דאף בכה"ג דליכא חזקה. כל שאינו ברה"י ויש בו דעת לשאול כסוטה טהור. ונראה שכן הוא כוונת התוס' דחולין (שכלל התירוץ דאיתרע חזקתה על דבר שאין בו דעת לשאול ורה"ר ביחד ולא הזכירו בלילה כו' כנ"ל). ומלבד שאין הכרח כ"כ לעיקר דבריהם להמציא שגם בסוטה הוי כליכא חזקה. דלפ"מ שנתבאר לעיל דעיקר הלימוד הוא הלמ"מ שהוא דבר שאין צריך סברא וטעם. יוכל ללמד מדבר דאיכא חזקה אדבר דליכא חזקה. (רק שמ"מ היכא דאיכא חזקה לחומרא או תרתי לריעותא דהרי זה כודאי וההלכה לא הורה לנו כ"א על ספק טומאה כו'. מלבד שיש לומר שההלכה פירשה בפי' כו'). וכ"ז לתוס' דנדה וחולין אבל בתוס' דסוטה מפורש דס"ל דהלכתא דגמרי' מסוטה היינו רק בדאיכא חזקה (ושעכ"ז נצרך הלכתא כו') והיינו ודאי אף לפי המסקנא דחולין דאלו לפי הס"ד דשם דלא אזלינן בתר חזקה לק"מ ולא היו צריכים לתירוץ אע"כ דס"ל דגם לפי המסקנא לא נד מהא דהלכתא גמירי מסוטה בסתם ספק טומאה דאיכא חזקת טהרה כו'. ולפ"ז ודאי אין צריך למ"ש בנדה דבלילה הוי כרה"ר בסוטה אלא כד' הירוש' שהביאו בסוטה שם. וגם בתוס' דע"ג ונזיר ג"כ פשט' משמע דס"ל כתוס' דסוטה בזה דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא בדאיכ' חזקה (וס"ל התם דאינו נלמד מסוטה כלל. לפי המסקנא דחולין דאזלינן בתר חזקה ונד מהס"ד דמסוטה גמרי' כו'). אלא שאינו מוכרח כ"כ וכדלעיל דבתוס' דע"ג יש לומר דלפי שהסוגי' שם משמע דאיירי בדאיכא חזקה לכן כתב דלאו דוקא שלא נלמד מסוטה אלא מדינא כו'. ובתוס' דנזיר יש לומר ג"כ שלפי שלהס"ד דחולין משמע שגם בדאיכא חזקה מסוטה גמרי' ע"כ כתב דבמסקנא לא קאי הכי ר"ל דבכה"ג למסקנא מדינא טהור אף בכגון ב' נזירים דלא ילפי' מסוטה. אבל מ"מ יש לומר דגם למסקנא ילפי' מסוטה לענין היכא דליכא חזקה. וכדפי' מהרמ"ל התוס' דחולין אבל עכ"פ מכ"ז מבואר דאין הכרח כ"כ בדברי התוס' דנדה שכתב בלילה כו' מכמה טעמים דלעיל ושעכ"פ להתוס' דסוטה ודאי אין צריך לכך. ושממילא עכ"פ אין כדאי לדחות עי"ז דין המפורש בירוש' והובא בתוס' דסוטה ובגליון תוס' דנדה (שיש לומר שהם עצמם הגיהו זה אח"כ כו' ככל הנ"ל)

ועתה אבוא ליתר דברי רבינו ז"ל. מ"ש עוד דגם למ"ש בגליון תוס' שם בשם ירוש' היינו באפילה דוקא כו'. צ"ע דמש"ש דאפילה ולילה הוי רה"י. הלא זה לקוח מדברי הירוש' שבתוס' דסוטה והכי איתא שם לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות אפילות ביום. א"כ נראה דמ"ש בגליון