דברי נחמיה אבן נזר קנג

רה"ר מסוטה. ועוד קשה טובא לפ"ז. ממ"ש בקושיא זו הב' וקרא דונטמאה איצטריך כו' לטהר ברה"ר כו'. והא ז"א לרבנן. (ובתוס' דחולין השמיטו זה וגם הלשון א"כ אינו שם). גם הרי בתוס' שם ד"ה מעל"ע כתבו בפשיטות אע"ג דמסוטה ילפי' לטהר ברה"ר אפי' כו' משמע דגם לרבנן הכי הוא ובתוס' ד"ג שם ד"ה גמר סוף טומאה. כתבו בהדיא ורבנן התם כו' והוי ספק וגמרי מסוטה לטהר ברה"ר כו' (וע"ש דקאי אליכא חזקה כו'). והגם דקאי ללישנא בתרא דואבע"א מ"מ מנלן דהדר ביה מהא דא' בלישנא קמא לרבנן דליכא למילף רה"ר מסוטה דהכי השתא כו'. מכ"ז משמע דהתוס' דנדה ס"ל בהחלט דגם לרבנן ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר אף בדליכא חזקה (ורק היכא דאיכא תרתי לריעותא פליגי כו' וכמשי"ת אי"ה)

ועלה ע"ד אולי גירסא אחרת היה להם. דלא גרסי הכי השתא כו' וכ"ת כו'. אלא דאהא דא' אי מסוטה אימא כו' ברה"ר טהור. היתה התשובה ע"ז כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי. וקצת משמע כן בחה"ר שם שכתב בפי' ר"ת אהא דושניהם לא למדוהו. דכל דדמי לסוטה גמרי' מיניה כו' וברה"ר לא דמי להא דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' וכ"כ עוד לקמן בד"ה ומתוך הדוחק. וז"ל דללישנא קמא כו' קשיא להו לרבנן אי מה סוטה ברה"ר טהור והוצרכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא כו'. הרי משמע דרק משום הא דתרתי לריעותא היה התירוץ למה שלא ילפי' רה"ר מסוטה. והרי בגירסא שלפנינו התשוב' ע"ז הכי השתא כו' דלפ"ז א"א ללמוד שום קולא ברה"ר בטומאה מסוטה. אלא שקשה להמציא גירסא חדשה שלא מצינו בשום מקום (ובחי' הר"ן עמד על האי הכי השתא כו' שבגמ' ומקשה ומתרץ כו' ע"ש)

לכן נלפע"ד דגם לפי גירסא שלפנינו ע"כ צ"ל דהתוס' וחה"ר ס"ל דכי אמרי' בלישנא קמא וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור. הדר ביה וסתר בזה מאי דא' מעיקרא הכי השתא כו'. דכיון דחזינן דכל ספק טומאה ברה"ר טהור (ובאמרו כל ספק ר"ל אפי' בדליכא חזקה וכמ"ש התוס'). וע"כ מסוטה גמרי' לה. (וכדאמרי' בכ"ד כו'). וא"כ ע"כ לא חיישי' להסברא דהכי השתא כו' (וכמו דר"ש לא חש לזה). וה"נ גבי מקוה ליטהר ברה"ר. ע"ז השיב כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי דמי. (וגם בחי' הר"ן משמע דבתחילה הוי ס"ל הכי דהך וכ"ת כו' חזרה היא אלא דקשה ליה האיך הדר ביה בשתיקה ולא קאמר אלא. ולפי תירוצו באמת אין כאן חזרה אלא הא דא' וכ"ת כו' ר"ל אף דלא גמרי' מסוטה עכ"פ לדינא הא כל ספק ברה"ר טהור יהיה מאיזו טעם שיהיה א"כ אף זו דכאן למה יצאה מהכלל. והשיב כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' ר"ל דכל ספק טומאה דטהור ברה"ר היינו מדינא דחזקה ודוקא בדאיכא חזקה אבל הכא דאיכא תרתי לריעותא שאני כו' והוא כעין הפי' דלעיל לא שהר"ן האריך כאן ולפה"נ ר"ל דהא דתרתי לריעותא משוי ליה ספק חשוב עכ"פ ושוב בטומאה הספק דינו כודאי דאל"כ לא היתה התורה עושה הספק כודאי ברה"י. והוצרך לכך לתרץ הלשון דושניהם לא למדוהו אלא מסוטה כו' דלפ"ז א"ש קצת דנלמד החומרא לרבנן ברה"ר מסוטה. אבל לכאורה א"כ לא שייך לומר דמשום תרתי לריעותא נעשה כודאי אלא גבי טומאה. והרי משמע בגמרא דרבנן גם גבי חביות ס"ל ודאי טבל כמו במקוה וכמ"ש התוס'. ולפי הנ"ל מאי טעמא לכן לפי דרך פי' הר"ן יותר נראה כמ"ש לעיל דלרבנן ברה"ר הכל רק כדינו באיסורין ותרתי לריעותא כודאי חשיב מדינא בכל. ותיקון הלשון דושניהם למדוהו מסוטה כבר נתבאר דיש לומר דקאי אכללי ספק טומאה כו'. אך התוס' וחה"ר ס"ל כס"ד דהר"ן). והוכרחו לכך דלפי' (הפשוט) דלעיל דלרבנן נשאר הסברא דהכי השתא כו' וא"א למילף כלל טומאה מסוטה לטהר ברה"ר (אף בדאיכא חזקה). אינו מעלה ארוכה שום תירוץ אהא דחולין עכ"פ. וגם בהא דע"ז ס"ל כאן לדוחק גדול לומר דלאו דוקא קאמר כו' (וגם כבר נתבאר דבסוטה דא' מכאן כו' ובפרט למסקנא משמע דהא דברה"ר טהור ביש בו דעת לשאול מסוטה גמרי'. וכן משמע בפא"ט כדלעיל). גם היה קשה למה כל שאתה יכול להרבות ס' וס"ס ברה"ר טהור כמ"ש הרמב"ם רפי"ח מה' אה"ט (עי' פי' מ"ו פ"ו דטהרות). וכדי להסביר ולהטעים מעט איך ובמה דוחה הסברא דהכי השתא כו' (ויתוקן בזה עוד איזה דברים שית' אי"ה) נלפע"ד דהלשון שאו' בכ"ד הנ"ל הלכתא גמירי לה מסוטה לכאורה לאו רישי' סיפי' דלשון הלכתא משמע הלמ"מ. [הגהה. שוב ראיתי מ"ש התוי"ט פ"ב דסוטה מ"ב ופ"ג דתמורה מ"ג ועוד בכ"ד ולפע"ד לא דמי למ"ש התוס' יבמות סדע"ז דלשון הלכתא גמירי לה שאני. וצ"ע אי"ה. ע"כ הגהה]. והוא דבר שא"א ללמוד בדרכי הלימוד בטעמי' וסברות כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ. ומש"א מסוטה. משמע כעין לימוד בהיקש וסברא (ומה מצינו וכה"ג). אבל מ"מ נראה הפי' הלכתא ממש הלמ"מ בלי טעם וסברא. וכן משמע מפירש"י פא"ט שם (מ"ג:) שכת' ואין טעם בדבר. ומ"ש מסוטה היינו לומר דההלכה באה (בסתימות) להורות שנדון ספק טומאה כדין שדנה התורה בסוטה. (והגם שהתוס' שם כ' בקושי' הב' וקרא דונטמאה דאייתר לאגמורי כו'. ובהלמ"מ כתב הרמב"ם בהקדמתו שם דהיינו דאין רמז לזה במקרא. אפשר דאין הכל מודים בזה עי' תשוב' חו"י סי' קצ"ב וחוה"ש סי' נ"ג). אמנם איך היתה ההלמ"מ אם בביאור הפרטים או לאו. ואי בעי' שיהי' דומה לסוטה אם לאו. ואי בעי' דומה מהו הדמיון ובאיזו אופן יהיה הדמיון והלימוד. לפה"נ אינו דבר ברור ומוסכם עי' תוס' דסוטה ד"ה ברשות. ואפשר שגם התנאים ואמוראים לא הושוו בזה. ויותר נראה (בפרט לפמ"ש הרמב"ם בהקדמתו שבהלמ"מ ליכא פלוגתא. וכ"כ התוס' יבמות ע"ז סע"ב. עי' תשוב' חו"י וחוה"ש הנ"ל) דכאן ההלכה נאמרה בסתימות ללמוד מסוטה והפרטים נמסרו לחכמי' איך ומה ובאיזה אופן ללמוד ופליגי בהא. ועכ"פ כאן יתוקן בזה (קצת) איך לא חששו במסקנא להסברא דהכי השתא כו' וכן הא דר"ש לא חש להשיב ע"ז. כיון שעיקר הענין הלמ"מ שאין בו טעם. גם יש לומר שמעיקרא רצו ללמוד בדרך לימוד מסוטה וע"כ היתה התשובה דרה"ר א"א ללמוד דהכי השתא כו' ושוב א' וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור. ור"ל (דכללא הוא בכל ספק אף בדליכא חזקה כו') דע"כ היינו משום דהלמ"מ ללמוד מסוטה אף דלא דמי כלל. וע"ז מסיק דמ"מ הכא כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי דמי (ואינו בכלל ספק טומאה שע"ז באה הלמ"מ כו'). אך לפ"ז עדיין לא א"ש דא"כ מאי קשיא להו להתוס' מה שלא דמי לסוטה מצד החזקות (ברה"ר או ברה"י כב' הקושיות) הא לפ"ז מסקי' דאין צריך להיות דומה (לרבנן. ואלו לר"ש אפשר דצריך דומה ולכן לא יליף ברה"י כלל ולא הקשו עליו הא כל ספק ברה"י טמא משום דאיהו באמת פליג וס"ל תולין לפירש"י ותוס' כו')

לכן נראה (יותר) דיש לומר עוד דאופן הלימוד מסוטה ברה"ר במסקנא (לרבנן) היינו שלא ע"ד דא' תחיל' מה סוטה ברה"ר טהור (דע"ז ודאי קשה הכי השתא כו'). אלא דההלכה הורה לנו ללמוד מסוטה באופן זה דכל שהוא דומה לסוטה טמא ודאי. וכל דלא דמי טהור ודאי. וזהו דקדוק לשון הגמרא דחולין ודע"ג וסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י. ולא ח' מה סוטה ברה"ר טהור אף טומאה ברה"ר טהור כדא' כאן בנדה מתחיל' משום דע"ז קשה הכי השתא כו'. אלא הפי' מה סוטה הא דספיקו כודאי הוא ברה"י ואלו ברה"ר לא משכחת לה (ספק) כלל. אף טומאה ברה"י דוקא דהוי דומיא דסוטה טמא. אבל ברה"ר דלא דמי כלל באה ההלכה דטהורה. ותדע דעד"ז הוא הלימוד דבר שאין בו דעת לשאול דא' ג"כ (שם בחולין וסוטה) מה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול כו'. והיינו דלא משכחת לה בסוטה דבר שאין בו דעת לשאול (וצ"ע לכאורה אולי חש"ו. אלא שדיבר בהווה