דברי נחמיה אבן נזר קנב

כלל למיגמר מסוטה כ"א הא דברה"ר גם בדבר שיש בו דעת לשאול טהור כו'. ואף לפמ"ש התוס' בחולין דה"מ למימר דאיצטריך לטמא ברה"י בדאיכא חזקה כו' מ"מ עכ"פ הרי בהדיא דגם לטהר ברה"ר בדבר שיש בו דעת לשאול איצטריך וצ"ע שלא הביאו התוס' מזה בשום מקום לפה"נ וכן מהא דפא"ט מ"ג ב' כו' וכנ"ל]

לכן יותר נראה. דהרי התוס' בנדה וגם בחולין הסבירו הא דליכא חזקה. בכגון מקוה שנמדד כו' דמטהר ר"ש כו'. מזה משמע דאליבא דר"ש קאמרי ולדידיה באמת פשוט ומפורש בגמרא דנדה (ד"ג.) דמסוטה יליף לטהר ברה"ר במקוה שנמדד. אבל ודאי דקיי"ל כרבנן דמטמאים גבי מקוה אף ברה"ר. והא דספק ברה"ר טהור (ע"כ) היינו בדאיכא חזקה. ולדידהו צ"ל הא דא' בחולין דספק ברה"ר מסוטה גמרי' הוא רק לפי הס"ד כדמסקי התוס' שם ובנזיר ור"ל דלמסקנא הדר גם מזה כו' ודלא כמהר"מ. (ובהך דע"ג צ"ל לפ"ז כמ"ש התוס' שם דלאו דוקא קאמר כו' כנ"ל או כתירוץ דתוס' דסוטה על סוגיא דחולין ודע"ג כנ"ל) ולכאורה הדבר תמוה. דבאמת לרבנן מפורש בגמרא דנדה שם דס"ל דא"א כלל ללמוד ספק רה"ר מסוטה דהכי השתא התם משום סתירה הוא וברה"ר ליכא סתירה כו' (ור"ל שאין זה ספק טומאה כלל). ולמה לא הקשו התוס' מזה כלל על סוגיא דחולין וע"ג. ולא הביאו ולא דברו מזה כלל. ובפרט בתוס' דסוטה שהביאו מהא דא' בנדה שם לרבנן התם גברא בחזקת טהרה קאי כו'. לראיה דהיינו טעמא דספק ברה"ר ויותר ה"ל להביא מהא דא' שם דלרבנן א"א כלל ללמוד מסוטה (ולא עוד אלא) שע"ז לפה"נ לא היה שייך התירוץ דשם. ואף גם התירוץ דחולין ונזיר אינו מספיק לזה. דגם לפי הס"ד דחולין דלא אזלינן בתר חזקה וצריך ללמוד הקולא ברה"ר מסוטה אף בדאיכא חזקה מ"מ קשה איך ילפי' הא לרבנן אמרי' דא"א ללמוד כלל כנ"ל. ובחה"ר דחולין ראיתי (בשם רבו) דלקושטא דמילתא מוקים לאותה סוגיא דמיירי בדליכא חזקה כגון מקוה שנמדד כו' דמטהר ר"ש ברה"ר. ובה פליגי דלאביי מדינא הוא. ולאו דוקא בטומאה אלא ה"ה באיסורין כה"ג. (שהספק נתחדש במקרה כו'). ולרבא דוקא בטומאה דהלכתא גמרי' מסוטה. ולפ"ז משמע דגם התוס' כיונו לזה. אבל יפלא ביותר הלא מסתמא כרבנן קיי"ל (וכסתם מתני' פ"ב דמקוואות מ"ב) דפליגי אר"ש ומטמאים אף ברה"ר. ואיך יהיה הראיה דאביי והדיחוי דרבא הכל אליבא דר"ש. ולא עוד אלא דאביי ס"ל דדינא הכי הוא ואפי' באיסורין מה שאפי' אליבא דר"ש הרי א' דמסוטה יליף לה כו'. (אלא שזה יש לומר דס"ל לאביי כואבע"א דנדה שם דהיינו טעמא דר"ש דיליף סוף טומאה מתחילת טומאה כו'. ונאמר שהפי' הוא (דלא כפירש"י ושאר פוסקים אלא) דלפ"ז ר"ש כרבנן ס"ל לענין זה דהא דגמרי' ספק טומאה מסוטה הוא רק צד החמור לטמא ברה"י אבל הא דברה"ר טהור הוא מדינא אלא דבהא פליגי דלרבנן דינא הוא להקל בתחילת טומאה דוקא דאיכא חזקה לקולא. אבל בסוף טומאה דאיכא חזקת טומאה. אע"ג דאיכא נמי חזקה להיפוך חזקת המקוה ונא' דהוי כליכא חזקה טמא. ור"ש ס"ל דאין חילוק דגם בסוף טומאה בכה"ג דמקוה דהוי כליכא חזקה הדין נותן להקל בכה"ג (גם באיסורין כו' כמ"ש בחה"ר) אבל ברה"י דגמרי' הלכתא מסוטה דוקא תחולת טומאה דמי לסוטה ולא סופה. (ומעין זה בחי' רמב"ן ויתורץ קושית חה"ר דנדה ע"ש) והא דמ"מ תולין ולא טהור היינו דגבי טומאה אף היכא דלא ילפי' מסוטה חמירא רה"י למהוי ספק עכ"פ ע' מהרש"א ומהר"מ בחולין לענין ב' נזירים ובגליון דנדה ד"ג בשם מהרי"ף. אבל הא ודאי קשה טובא שיהיה כל הסוגיא דחולין אליבא דר"ש). ובד"כ לפה"נ כל השקלא והטריא (בתוס' ושאר פוסקים) בהא דספק טומאה הלכתא גמרי' מסוטה. אי קאי הלכתא אהא דברה"י טמא (בלחוד) או (גם) אהא דברה"ר טהור. הלא זו היא הפלוגתא דר"ש ורבנן. ויש לומר דיתוקן בזה ג"כ הלשון ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה כו' דר"ל דכלל ספק טומאה לשניהם מסוטה למדוהו (ולא כמ"ש התוס' בסוטה בשם ירושלמי) אלא דבהא פליגי דלרבנן רק הא דברה"י טמא ילפי' מסוטה (והיינו אפי' בדאיכא חזקה לקולא). והא דרה"ר לקולא א"א כלל למילף מסוטה דהכי השתא כו' וכ"ת הא כל ספק רה"ר טהור הכא כו' פי' דהיינו טעמא דמוקמי' אדינא וטהור היכא דאיכא חזקה לקולא דוקא אבל הכא כו' והא דהוצרכו למימר תרתי לריעותא כו' היינו דמש"ה כודאי דמי כדמסיק. ור"ל דאל"כ אלא דהוי חשבי' במקוה כליכא חזקה (מצד החזקות המנגדות) היה הדין נותן דתולין. ולר"ש רק הא דברה"ר טהור ילפי' מסוטה. והיינו אף בליכא חזקה כגווני דמקוה. וברה"י מוקמי' אדינא וס"ל דתולין (ע' פוסקים בזה). ולהואבע"א שבגמ' יש לומר הפי' כנ"ל (או בע"א קצת או כרש"י ושאר פוסקים ואכמ"ל בזה). כן היה נראה לכאורה אבל ודאי לפ"ז הרי תהיה הקושיא קיימת אהא דא' בחולין דהא דברה"ר טהור הלכתא גמירי מסוטה. דלרבנן א"א כלל כו' וכ"ש לפ"מ דמשמע בתוס' וחה"ר דשם מיירי בכגון מקוה שנמדד הרי רבנן מטמאים ודאי גם ברה"ר

והנה את"ל כמ"ש לעיל דהתוס' דנדה וחולין רק אליבא דר"ש קאמרי דגם דבדליכא חזקה ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר. לכאורה יקשה ע"ז א"כ ל"ל להסביר (בנדה) הא דגבי סוטה ג"כ איתרע חזקתה ע"י סתירה בלילה דוקא כו'. הא ר"ש לא חש למאי דאמרי רבנן הכי השתא התם משום סתירה הוא וסתירה ברה"ר ליכא. וע"כ לכאורה דס"ל דגם ברה"ר (אפי' ביום) שייך קצת סתירה דכיון שקינא לה ונסתרה רגלים לדבר קצת עכ"פ אפי' ברה"ר כו'. א"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דס"ל דאיתרע חזקתה. והיה נראה קצת לומר לפ"ז דע"כ ס"ל לתוס' דר"ש ורבנן בהא גופא פליגי ר"ל אי ברה"ר בלילה הוי סתירה גבי סוטה ואסורה או לא. דרבנן ס"ל דבכה"ג אסורה ובכלל רה"י הוא. ודין רה"ר אינו אלא ביום. מש"ה ס"ל דאין ללמוד טומאה מסוטה ברה"ר דהכי השתא כו' דברה"ר ביום ליכא ספק כלל גבי סוטה. ור"ש ס"ל דגם בלילה דין רה"ר יש לו גבי סוטה. והרי שייך בזה קצת סתירה והוי שפיר ספק מש"ה מצינו ללמוד מזה לספק טומאה ברה"י (ולפ"ז גם לתוס' אלו יהיה א"ש הירושלמי שבגליון לרבנן). אבל זה קצת דוחק להמציא פלוגת' חדשה בין ר"ש לרבנן בדבר שלא נזכר כלל. אלא יש לומר דס"ל לתוס' דאע"ג שלא חש ר"ש למאי דאמרי רבנן הכי השתא כו' וס"ל דמ"מ חשיבא ספק כו' (אפי' ביום). מ"מ אינו מספיק לשיהיה עי"ז איתרע חזקתה לגמרי כו' מש"ה אסברוהו בכגון בלילה כו' (ובתוס' דחולין באמת סתמו וכתבו כיון שקינא לה ונסתרה רגלים לדבר ואיתרע חזקתה. משמע דס"ל דגם ביום איתרע חזקת' לר"ש כנ"ל. ודוחק לומר דקאי התם רק אדבר שאין בו דעת לשאול ברה"י דאיירו התם בסמוך דלפה"נ ודאי הקושיא חוזרת גם אהא דברה"ר בדליכא חזקה ילפי' מסוטה (לר"ש) שהזכירו מקודם. וכמו שהקשו בנדה. ולפ"ז בתוס' דחולין יש לומר דאסקו אדעתייהו הך דירושלמי לכן השמיטו הא דבלילה כו')

עוד יקשה לפמ"ש לעיל דאליבא דר"ש קאמרי התוס' דנדה. מ"ש אח"כ. וא"ת א"כ היכי ילפי' מסוטה דברה"י טמא כו'. והרי אליבא דר"ש ז"א. ואף את"ל דבתחילה הקשו אליבא דר"ש ואח"כ אליבא דרבנן קשה הלשון א"כ שכתבו. ובשלמא אם תחילה קאי גם אליבא דרבנן. אע"פ דעכ"ז ק"ק לשון א"כ שהרי ברה"י ודאי פשוט דיש לומר איתרע חזקת' אפי' ביום. מ"מ יש לומר דקאי א"כ על גוף הסברא שעי"ז איתרע חזקתה והוי כליכא חזקה כלל. אבל אי מתחילה אליבא דר"ש לחוד קאי א"כ ממ"נ אי סברא פשוט' היא דע"י דאיתרע חזקת' בסתירה גמורה עכ"פ הרי זה כליכא חזקה לא א"ש הלשון א"כ שכתבו. ואי אין זו סברא פשוטה מנלן באמת להקשות לרבנן. הא מעיקרא לא נחתו להכי אלא לתרץ הא דר"ש יליף רה"ר מסוטה כו' ורבנן הא לא ילפי